למעלה
ד) ואיברא מצינו נמי לאידך גיסא שלחידושו זה של מרן ז"ל הסכימו שלמים וכן רבים, וכמ"ש הגר"ח פלאג'י ז"ל בספרו חקקי לב חיו"ד (סי' מג) שאף שאיזה מהאחרונים גמגמו בדין זה של מרן מ"מ רובא דרובא נקטי כפסק מרן דכן ס"ל לחכם צבי בתשובותיו (סי' קא), והצמח צדק בתשובותיו (סי' צא), ומהר"י עייאש בבית יהודא [במנהגי ארגיל] (דף קיד ע"ד, ס"ב), ובספרו מטה יהודא (סי' תנב דין ה), וי"ל נמי דמסתימת דברי הרמ"א שלא חלק על מרן משמע דס"ל נמי כוותיה, וכ"פ גם המנחת יעקב (כלל נח סקכ"ח), והוסיף וכתב שאין כדאי בסתירות אלו של הש"ך והט"ז על הבית יוסף אשר באורו נראה אור וגם הרמ"א סתם כמותו. ע"ש. וכן פסק כדברי מרן גם בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' סח), ובשו"ת מקום שמואל (סי' עז), ובשו"ת עדות ביהוסף סאמון (סי' מב), ובשו"ת בית דוד (יו"ד סי' מא) והביא שם שכן הוא ג"כ דעת מהר"י קובו, וכן העלה גם בשו"ת דבר משה ח"א (חיו"ד סי' י). וראה נמי לרבינו החיד"א בשיורי ברכה (סי' צה סק"ד) שאחר שהביא שם את דברי הש"ך שהעיר על דברי מרן וכו' והאחרונים דיצאו לישע מרן, סיים וכתב, ולענין הלכה אנן אתכא דריש גלותא סמכינן דשלמים וכן רבים סברי כדעתו, ומה גם שפשט המנהג כדעתו ז"ל וכמ"ש הרב כנה"ג שנהגו כמרן ז"ל. וראה עוד כיו"ב בדבריו בשיורי ברכה יו"ד (רס"י קז). ע"ש. ושוב מצאתי דכן פסק גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (סי' שלב) שהעלה שם להלכה כחידושו זה של מרן בשו"ע דהאפר פוגם את האיסור, וכן פסק גם בשו"ת תפארת אדם (חיו"ד סי' ח), ובשו"ת צפיחית בדבש (סי' מח). ע"ש. והכנה"ג יו"ד (סי' צה בהגב"י סקמ"ו) הביא דכן הוא המנהג באזמיר להקל כהשו"ע, (והוא הכנה"ג הנ"ל שהובא בברכ"י). ע"ש. וכ"כ גם מהר"י מולכו בשולחן גבוה (בסו"ס צה) דהעיקר כדברי מרן בזה, וכן נראה ג"כ שהוא דעת רבין חסידא מהר"ח בן עטר בס' פרי תואר (סי' צה סק"ו). ע"ש. וכן הסכים גם הגרמ"י ז"ל בעל הלבוש ביו"ד (סי' צה ס"ד) עם דברי השו"ע וסמך ידיו על חידוש זה, וראה גם בהגהות חגורת שמואל (שם סקל"א) שנראה דאף הוא מסכים עם חידוש זה. ע"ש. וע"ע בזבחי צדק (סי' צה סקל"ז) דגם הסכים לחידוש זה של מרן וכתב דהמנהג הוא דכששולקים הרבה ביצים ביחד ויש חשש שמא ימצא באחת מהם דם מניחים אפר בקדירה שיפגום את טעם האיסור. ע"ש. וגם הגרי"ח בס' בן איש חי שנה שניה (פר' בהר בחוקותי אות יב) הביא את תקנה זו של האפר בבישול הביצים בשם עדות ביהוסף סאמון (הנ"ל) שכתב דכן נוהגים בארצות המערב כשיש חופה או מילה ששולקים הרבה ביצים ביחד ויש חשש שמא ימצא בביצה אחת אפרוח שלא תאסור את השאר, וכתב ע"ז הגרי"ח דכן נוהגים מנהג זה גם בבגדד להניח אפר בקדרה שמבשלים בה ביצים וציין דקיימא לן בזה כמרן ללא שום פקפוק דאפר פוגם ולא חיישינן למאן דפליג בזה. ע"ש. [אולם ע"ש בבא"ח שסיים דראוי לכתחילה להחמיר בזה לגבי ביצים ולא לסמוך לומר דהאפר פוגם בהם מכמה טעמים. יעו"ש. הנה מדברי הגאון חיד"א בברכ"י (סימן קז סק"א) ומערך השולחן למהר"י טייב (סי' קז סק"א) נראה דגם בביצים שרי לכתחילה ע"י שיבשלו אותם באפר. ע"ש]. וראה גם בכף החיים (סי' צה סקנ"ו), ובדרכי תשובה (שם סקפ"ג). יעו"ש.

ואיברא אע"ג דחזינן דהחת"ס והפתחי תשובה כתבו דכל התקנה של מרן דאפר פוגם זה בבו"ח אבל לא בשאר איסורים, משום דכבר חל עליהם שם איסור. וכן ראיתי כיו"ב גם לגאון יד אפרים בהגהותיו לשו"ע יו"ד (בסי' צה) דגם הוא נקט כדברי הפתחי תשובה הללו, ושם הביא דגם בספר דברי שמואל (סי' פה) ס"ל כחילוק זה. ע"ש. אולם מפשטא דלישנא דהפוסקים לא משמע הכי, אלא לעולם הדין הוא דאפר פוגם גם בשאר האיסורים, וכמו שמתבאר מדברי הזבחי צדק (הנ"ל) דנקט דין זה לגבי דם, וכן הצמח צדק (הנ"ל) נקט להאי דינא גבי חלב (החי"ת בצירי), וע"ע בשו"ת צמח צדק החדשות (סי' נג) דהתם התיר ע"י אפר גם איסור טריפה, וכן העדות ביהוסף (הנ"ל) התיר ע"י האפר דם או אפרוח בביצים וכדחזינן שכתב דהמנהג בערי המערב ששולקים הרבה בצים ביחד נותנים אפר במים כדי שאם ימצא באחד מהם דם או אפרוח הו"ל נטל"פ ומותר. וכן כל יתר הפוסקים דברו גם על שאר איסורים דיש בכח האפר לפגום אותם. ושוב מצאתי דגם הגאון שד"ח (מער' נ' כלל לא אות ז') העיר על הפתחי תשובה הנ"ל, וכתב על זה, ומה שפירש הרב פתחי תשובה בכוונת מרן כל רבני האחרונים לא שמיע להו הכי, ונקטו בדעת מרן דברים כפשוטן שהאפר פוגם תמיד. ע"ש. וע"ע גם למו"ר מרן מלכא הגאון הראש"ל שליט"א בספרו הבהיר שו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' י') שהעלה נמי דאפר פוגם גם בחלב (החי"ת בצירי) והרי דס"ל דמרן מיירי בכל האיסורים. ע"ש.

והן אמת דיש לציין דאע"ג דאייתינן הכא בכח דהיתרא מצד דין נטל"פ, דאמרינן דשרי לשטוף את כלי הבשר והחלב יחד כיון שמערב במים את הבורית הזו אשר היא פוגמת את טעם הבשר והחלב שמתערב במים, ותו אין לחוש במה שחוזרים המים ונבלעים בכלים כיון שהם פגומים. וא"כ לכאורה יעמוד השואל וישאל דמאי אהני לן הא, והרי קיי"ל (בגמ' ע"ז עו ע"א) דנטל"פ לכתחילה אסור, כדאמרינן התם דאסרו חז"ל לבשל בקדירה שאינה בת יומא אע"ג דהוי נטל"פ גזירה אטו קדירה בת יומא. וכן ראיתי כיו"ב להגר"ש משאש שליט"א בס' מזרח שמש (סי' צה ס"ד) שעמד שם בקושית הש"ך הנ"ל על דברי מרן דא"כ דאפר הפוגם מדוע כתבו הפוסקים דאין שום תקנה להגעיל כלי גדול הרי יש תקנה ע"י אפר והניח בצ"ע. וכתב ע"ז במזש"מ וז"ל: וקשה לי דמאי קושיא דאימא לעולם אם נתנו אפר במים שמגעיל בהם ודאי דמותר אף שאין במים שישים נגד הכלי, אבל לכתחילה ודאי אסור דלא גרע משאר נטל"פ דקיי"ל דלכתחילה אסור, וכאן נמי איירי בדיעבד וכמדוקדק מלשון המחבר שכתב אם נתנו אפר וכו' והוא לשון דיעבד. ועוד הכרח לזה דאם כדבריו הא איכא דברים אחרים שפוגמין ואמאי לא תקנו בהם, אלא ודאי כדאמרן דהיינו טעמא משום דלכתחילה אסור ומה שייך תקנה בזה. עכ"ל. יעו"ש. וחזינן מדבריו אלו דס"ל כי כל ענין זה שהביא מרן ז"ל דאפר פוגם וכו' אינו אלא רק בדיעבד והוי ככל נטל"פ דלא שרי אלא בדיעבד, וגם עמד לדייק כן מלשון מרן ז"ל שכתב אם נתנו אפר וכו' דמשמע בדיעבד, ודלא כהש"ך שהבין בדברי מרן דשרי אף לכתחילה. וראה גם בס' אבני צדק על יו"ד להגאון רבי ישועה בסיס (סי' צה סק"י) שהביא שם את דברי הרב צמח צדק הנ"ל (בסי' צא) שכתב ליישב את קושית הט"ז על דברי מרן שהקשה ממ"ש הרמ"א סי' פז דכלי של חפיפת הראש שעושים ממים ואפר אין להשתמש בו, וכתב הצמח צדק די"ל דהיינו לכתחילה משום דאע"ג דאפר פוגם מ"מ אסור הוא לכתחילה דכל מילי שהוא פוגם אסור לכתחילה והכא דשרי היינו בדיעבד אם הודחו שם כלים. ע"כ. ועמד הרב אבני צדק שם בביאור דבריו אלו של הרב צמח צדק, וסוף דבר העלה דר"ל כי לעולם לא שרי מרן להדיח לכתחילה כלים במי אפר, אלא רק שאם עבר והדיחן במים אלו שרי. ע"ש. וראה גם בהגהות צבי לצדיק בגליון השו"ע ביו"ד (שם) שג"כ עמד ליישב את קושית הט"ז כיו"ב, דלעולם לא שרי הכא מרן נטל"פ באפר אלא רק בדיעבד דהא נטל"פ לכתחילה אסור. ע"ש. וראה גם במנחת יעקב (סי' נח סקכ"ו) שכתב ג"כ כיו"ב ליישב את קושית הש"ך מענין הגעלה דהא יש תקנה לערב אפר וכו', וכתב לתרץ דאפשר שאע"ג דהכלים מותרים בדיעבד אבל לעשות כן לכתחילה לפגום בידים את האיסור אה"נ דלא שרי. ע"ש. וראה גם בשו"ת קול אליהו ח"א (חיו"ד סי' יא) שג"כ כתב כן, דלא התיר מרן באפר אלא בדיעבד היכא דהודחו הכלים ביחד עם האפר וקבלו טעם פגום, אבל להתיר לכתחילה להדיחם ביחד ע"י אפר לא אמר מרן, וממילא לפ"ז מתורץ שפיר קושית הש"ך מדין הגעלה שלא התירו בכלי ב"י ע"י אפר, שהרי גם מרן לא התיר בזה לכתחילה. ע"ש. וכן ראיתי עתה בס"ד ג"כ לגאון יעב"ץ בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן קנו) שכתב שם ג"כ ליישב כן את קושית הש"ך הנ"ל מכלי מדין וכו' דקושיתו מעיקרא ליכא דהרי נטל"פ לכתחילה אסור וגם מרן ז"ל לא ס"ל להתיר ע"י אפר אלא רק בדיעבד אבל לא לכתחילה. ע"ש.

וחזינן מדברים אלו דס"ל להני רבנן כי לעולם לא שרי מרן ז"ל את ענין זה של נתינת אפר במים ושרי עי"כ לרחוץ בהם כלי בשר וחלב יחד אלא רק בדיעבד, אבל לעולם לכתחילה אסור ככל דין נטל"פ דאסור בדיעבד. ברם בקושטא הנה יש מקום לחלק בין נידון דהכא לדברי הגמ' דעבודה זרה (הנ"ל) דאסרינן התם נטל"פ, דיש לומר דדוקא התם אסרינן לכתחילה ענין נטל"פ כיון דמיירי בקדירה שעתה היא אינה בת יומא אבל מעיקרא בלעה טעם מושבח ולהכי אסרו טעם זה לכתחילה והצריכו לו הכשר, משא"כ בנטל"פ דהכא שכלים אלו בולעים מעיקרם טעם פגום אה"נ יש לומר דשרי אף לכתחילה. ואיברא דבס' מזרח שמש (שם) בהמשך דבריו כתב דיש ליישב נמי את דברי הש"ך דס"ל בדעת מרן דשרי ענין זה של פגימת אפר לכתחילה דלא דמי לכל נטל"פ, וס"ל לש"ך דהא דקיי"ל דנטל"פ לכתחילה אסור הוא דוקא בכלים והיינו טעמא דגזרינן אינו בן יומו אטו בן יומו, אבל בדבר שהוא ממש נטל"פ כגון אפר וכה"ג לא גזרינן בו דהא מינכר הדבר להדיא דמשום דהוי נטל"פ מתירין אותו. א"נ יש לומר דדוקא אם בא לאכול אותו דבר או לשתות אותם מים של הגעלה אסור לכתחילה, אבל אם לא עשה אלא רק להכשיר הכלים לבד ולזרוק את אותם המים מותר. וסיים שם, אך כל זה צריך ערב דאפשר דלא פלוג רבנן, ועוד דלשני התרוצים צ"ל דמ"ש מרן כאן "אם נתנו אפר" לאו דוקא אלא ה"ה אפילו לכתחילה קאמר וזה דוחק גדול וצ"ע הרבה. עכ"ד. ע"ש. וחזינן מדבריו אלו שעמד נמי לחלק בין דברי הגמ' דע"ז בענין קדירה שאינה בת יומא לבין נידון דהכא בעוד ב' חילוקים (ולא הזכיר חילוק דידן בין בלע מעיקרא טעם מושבח ואח"כ נטל"פ לבין בולע נטל"פ מעיקרו), ואפ"ה לא ניחא ליה בהכי דאפשר דאמרינן ביה לא פלוג, וגם לישנא דמרן לא יבוא טוב.

אמנם בס"ד הלום ראיתי לרבין חסידא מהר"ח בן עטר זיע"א בס' פרי תואר יו"ד שם (סי' צה סק"ו) שכתב שם על דברי מרן הללו במש"כ יראה לי וכו' וז"ל: פי' ומותר לבשל באותו כלי לכתחילה ולא דמי לכלים הבלועים מאיסור שאינם בני יומן דאסור לבשל בהם לכתחילה משום דהתם בלעו טעם לשבח משא"כ בנידון דידן דכשבלעו בלעו טעם פגום. אלא דצריך לפרש טעם היתר זה, ונראה דהגם דיש כאן גוף האיסור כיון שנפגם ע"י אפר הגם דגוף האיסור לא משתרי בהכי ובאיסורו הוא עומד ואינו ניתר לצד היותו פגום וכמו שכתבתי בסי' פא, עכ"ז טעם הנבלע בקדירה שרי דהא ליכא אלא טעם ופגום, ופגימתו עדיפא משהיית בליעת האיסור בדופני הכלי כ"ד שעות, ותו הא עדיפא שבלעתו קדירה פגום ושרי לכתחילה, ומה שתמה הש"ך ע"ז כבר דחו תמיהתו האחרונים. עכ"ל. ע"ש. וחזינן מדבריו אלו של הפרי תואר דאכן ס"ל לחלק כחילוק הנ"ל שכתבנו בס"ד דדוקא בגמ' דע"ז אסרינן כלי שאינו ב"י כיון דבלע מעיקרו טעם מושבח ורק אח"כ נעשה נטל"פ, משא"כ הכא בנידון דידן דהוא נטל"פ מעיקרו. אולם עדיין בדבריו של הרב זיע"א לא מבואר אלא רק דשרי לבשל לכתחילה באותם כלים שבלעו מבליעה זו, אמנם הא דעסקינן ביה הכא אם מותר לכתחילה לעשות כן לשטוף את כלי הבשר וחלב יחד במי אפר הללו עדין לא מבואר להדיא בדבריו, ואף שאפשר לדחוק בדבריו ע"פ יסוד חילוק זה שכתב ולומר דאה"נ דשרי אף לכתחילה במים כאלה שהרי הוא מדבר על דברי מרן בשו"ע ומרן על כה"ג מיירי לרחוץ במי האפר הללו, [וגם אחר ההתבוננות נראה שזהו כוונת דבריו דלעולם כיון דשרי להשתמש בכלי זה לכתחילה דחלוק הוא מכל דין נטל"פ דעלמא, ממילא שרי לעשות כן ברחיצתו אף לכתחילה, דאל"כ הוה ליה לפרש דעירוב האפר במים אסור לכתחילה], מ"מ עדין דבר זה לא מפורש ממש בדבריו.

וראה עוד למהר"י מולכו בשולחן גבוה שם (סי' צה סק"ז) ד"ה וכתב, שהביא את דברי הכנה"ג (בסי' צה בהגהב"י סקמ"ו) שכתב דרבים סומכים על דברי מרן הללו דכל שערבו אפר במים שרי לרחוץ בהם כלים של בשר וחלב יחד ולהתיר לבשל בכלים אלו לכתחילה כיון דהאפר נטל"פ במים, אולם הכנה"ג עמד להעיר ע"ז וכתב, ואני תמיה הרבה דנהי דהאפר משוי ליה נטל"פ עדין לא הותר הכלי, דלגבי הכלי לכתחילה הוא ואנן קיי"ל נטל"פ מותר בדיעבד ואסור לכתחילה, והוסיף וכתב, ולענין הלכה כתבתי בתשובה דלפי ע"ד אני בעצמי איני סומך על הוראה זו של הרב להתיר לכתחילה מפני האפר שנטל"פ, ומפני שבמקומות הללו נהגו היתר בזה מזמן רב איני נמנע מלהשיב לשואלים מנהג העיר כך הוא ומ"מ איני מתיר בפומבי אלא כשהכלי האחד אינו ב"י וכ"ש שניהם דכיון דהוי תרי נטל"פ מקלינן אפילו לכתחילה. עכת"ד הכנה"ג. וכתב ע"ז הרב שולחן גבוה שם, ומה שהרעיש את כל הארץ בתמיה זו על רבינו דנהי שהאפר נטל"פ הוא לגבי הכלי לכתחילה הוא וכו', אין ספק אצלי דשכח הוא ז"ל מש"כ בעצמו בכנה"ג או"ח בכללי הפוסקים דכל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד, וכ"כ דכל דבר שיש בו טורח חשיב דיעבד, וממילא בנידון דידן יפה כתב מרן להתיר הכלים לבשל בהם לכתחילה מכאן ולהבא משום דאם הכלי הוא של חרס אם אתה בא לאוסרו היה צריך שבירה וכיון דאין לו תקנה אלא שבירה לכתחילה שלו חשיב דיעבד, ואם הוא כלי של מתכת היה צריך הגעלה וכיון שיש טורח והוצאה לתקנו חשיב דיעבד. ולענין מעשה המנהג כאן בשאלוניקי להתיר כהוראת מרן ואפילו כששני הכלים ב"י ואפילו שומן דבוק בהם אם נתנו אפר במים תחילה. עכ"ד. ע"ש. ואולם שוב הדרינן לקמייתין מדבריו אלו של השולחן גבוה דעל אף דמבואר בדבריו דיצא לישע מרן בענין נטל"פ מ"מ לא מתבאר מדבריו אלא רק היכא דעברו ושטפו כלים אלו במים דשרי להשתמש בהם לכתחילה, אולם עדין לא מבואר להדיא אם שרי לעשות כן לכתחילה לערב אפר במים ולשטוף בהם כלי בו"ח יחד. ובפרט לפי הטעמים שנקט בדבריו דהוי דבר שאין לו תקנה או דבר שיש בו טורח והפסד טעמים אלו יבואו טוב היכא דעבר ושטף הכלים במים הללו שיש בהם אפר, אבל לענין לעשות כן לכתחילה טעמים אלו לא יעלו לנו ארוכה ומרפא. אולם לטעם הנ"ל דחזינן שהביא ג"כ הפרי תואר דיש לחלק בין נטל"פ מעיקרו לטעם מושבח שאח"כ נעשה נטל"פ, שפיר יש לחלק לפי זה גם הכא בנידון דידן וי"ל דשרי אף לכתחילה לשטוף כלי בו"ח יחד במים שיש בהם אפר ואפילו שמנונית דבוקה בהם כיון דהוי נטל"פ מעיקרו ובכה"ג שרי אף לכתחילה.

ועתה מצאתי את שאהבה נפשי, כי הנה ראיתי למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' י' אות ד) שדן התם בענין בורית של חלב (החי"ת בצרי) פגום שמשפשפים בו בביה"ח את הכלים להבריק אותם אם צריכים אח"כ הגעלה כיון דבלעו מהחלב הזה, ואחר שהביא שם את דברי מרן בשו"ע יו"ד (הנ"ל) דאם ערבו אפר במים שרי וכו' כיון דהוי נטל"פ, והכ"נ י"ל הכי שהרי הבורית הזה הוא פגום, עמד שם מו"ר שליט"א לעורר דשמא י"ל דהוי ככל דין נטל"פ דאסור לכתחילה וכעין הא דחזינן בגמ' ע"ז (עו ע"א) דקדירה שאינה ב"י אסורה, וכתב ע"ז לחלק כחילוק הנ"ל, דשאני התם דהקדירה הזאת בלעה מעיקרא טעם איסור מושבח אלא שנפגם לאחר מעת לעת ולכן אסור להשתמש בה לכתחילה והצריכוה הכשר, אבל קדירה שבלעה מעיקרא טעם פגום לא נאסרה מעולם, ואינה זקוקה להכשר כלל. והוא כעין מש"כ התוס' והרא"ש בסוף ע"ז (עו ע"א) ד"ה מכאן ואילך וז"ל: ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל שנתבשל בקדירה שאינה ב"י, ולאסור הקדירה. לפי שהקדירה היה בה איסור גמור מתחילה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם. ע"כ. וכיו"ב מצינו שכתב גם הרשב"א בחי' לחולין (קח ע"ב) ובתשובה (סי' רסב) ובתורת הבית הארוך (בית ד ריש שער ד) דהיינו טעמא דמהני הגעלה לכלי שאינו ב"י אע"פ שאין במים שישים נגד הכלי שאע"פ שחוזר ובולע מן הטעם שבמי ההגעלה מ"מ הרי הוא נטל"פ, וא"ת א"כ מה הועלנו והלא אף קודם ההגעלה מה שבתוך הכלי פגום הוא, לא היא, שהתם תחילת בליעתו מן המושבח ורואים אותו כאילו עומד בשבחו עד שיפלוט וכו', אבל כל שבולע מן הפגם מותר. ע"כ. וכ"כ כיו"ב גם הר"ן בפרק כל שעה (פסחים ל ע"ב) ובחולין בסוגיא דטיפת חלב (קח ע"ב), וכ"כ המאירי בע"ז (שם). ואחר שעמד שם מו"ר שליט"א לפלפל ביסוד זה דשאני בגוונא שבלע נטל"פ מעיקרו דיש לומר דשרי לכתחילה, הוסיף, והביא מדברי מרן ז"ל בשו"ע הנ"ל (סי' צה ס"ד) שפסק להתיר בדין אפר מטעם נטל"פ ובודאי שדעתו להתיר לכתחילה להשתמש בכלים אלו בלי הכשר וה"ט משום שבלעו טעם פגום מעיקרם ושכן כת' בשו"ת בית דוד (חיו"ד סוס"י מא) ובפרי תואר (סי' צה סק"ו). ומדברי הש"ך שהקשה למה לא תירצו תוס' דמשכחת לה הגעלה לכלי ב"י ע"י נתינת אפר במים וכו' מוכח שאף לכתחילה מותר להגעיל באופן כזה לפי דעת מרן בשו"ע, וכן לפי מה שתירצו הפר"ח והחכם צבי את קושיית הש"ך דאה"נ דבכה"ג משרא שרי לדעת מרן, מוכח דשרי בכה"ג אף לכתחילה. ומזה העלה שם מו"ר שליט"א בנידון דידיה התם דמותר לאומנים למשוח לכתחילה את הכלים הללו שמבריקים אותם בשומן אסור פגום, וכמו כן מותר להשתמש אח"כ בכלים הללו לכתחילה בלא שום הגעלה. (ומדברים אלו מתבאר דמו"ר שליט"א ס"ל דאע"ג דמרן ז"ל נקט לה בשו"ע שם בלשון "אם נתנו" וכו' אין לשון זה משמע בדיעבד אלא אפילו לכתחילה שרי לעשות כן ליתן אפר במים ולשטוף בהם כלי בשר וחלב ביחד. וק"ל), והמשיך מו"ר שליט"א וכתב שם, דאע"ג דמדברי המנחת יעקב ושו"ת קול אליהו (הנ"ל בדברינו) ועוד אחרונים מבואר דלא התיר מרן ז"ל ענין פגימת האפר אלא רק בדיעבד אם עבר ועירב אפר במים ורחצו בהם כלי בשו"ח, מ"מ הרי מדעת שאר האחרונים מוכח דמרן ס"ל להתיר אף לכתחילה לעשות כן וכמבואר לעיל משם הפרי חדש והחכם צבי וכן מוכח נמי בשו"ת עדות ביהוסף סאמון (סי' מב), ובמטה יהודה (סי' תנב ס"ה) ועוד אחרונים. ובפלוגתא בכה"ג משרא שרי אף לכתחילה כמו שכתב כיו"ב הפרי תואר (סי' ח סק"א) דכל דבדיעבד שרי ספיקו שרי גם לכתחילה. עכת"ד מו"ר שליט"א שם. יעו"ש.

הראת לדעת כי אכן הכי הוא דלדעת מרן שרי לשטוף כלי בשר וחלב במים שערבו בהם אפר אף לכתחילה, ולא רק בדיעבד אם עברו ושטפו אותם במים אלו. ובאמת כן יש לדייק ג"כ מדברי הרב בן איש חי בש"ב (פר' בחוקותי אות יב) שהביא שם את התקנה לשים אפר במים שמבשלים בהם ביצים שמא ימצא בביצה אחת דם או אפרוח כדי שלא תאסור את שאר הבצים וכו', ומשמע מדבריו דתקנה זו הוי גם לכתחילה כי לא העיר בענין זה של לכתחילה כלום. יעו"ש. וראה גם בדברי הרב כה"ח (סי' צה סקנ"ו) שג"כ יש לדייק מדבריו דס"ל דענין תקנה זו דאפר הוי נמי לכתחילה ולא רק בדיעבד. ע"ש. וראה גם בשד"ח בכללים (מער' נ כלל לא אות ז) שהביא שם את דברי הרב זכור לאברהם ח"א (הלכות פסח סי' תנב) שג"כ מתבאר מדבריו דלעולם שרי לעשות תקנה זו של מרן בענין האפר גם לכתחילה. יעו"ש. והוא כאמור דברי מו"ר שליט"א הנ"ל שכתב דכן מוכח נמי מדברי העדות ביהוסף ומטה יהודה דמרן שרי אף לכתחילה ענין תקנה זו של אפר "ומעוד אחרונים". וק"ל. (ובענין כח האפר אם יש בכוחו לפגום גם טעם שבלוע כבר בכלי עי' בדרכי תשובה (סי' צה סוף ס"ק פג) ובשדי חמד בכללים (מער' נ כלל לא אות ז) ובכף החיים (שם סקנ"ט) מש"כ בענין זה ובמה שפלפלו בדברי האחרונים. יעו"ש. ואכמ"ל).

ועוד מילתא יש לציין הכא בענין זה של החומר הפוגם את טעם הבשר והחלב, כי הנה ראיתי לגאון יעב"ץ בתשובותיו שאילת יעב"ץ ח"ב (סימן קלא) ד"ה באמת נראה, שכתב שם וז"ל: כך אמרתי אני בקונטרסי דלא מהני לעשות האיסור פגום דהוה ליה מבטל איסור לכתחילה מה שבלע בעת שבחו ורואין אותו כאילו הוא עדין בשבחו וכו', ולא דמי להגעלה דפולט האיסור לגמרי ובטל מכל וכל משא"כ בעושה ממושבח פגום ואע"פ שאין בו כדי לבטלו וכו' אדרבא הרשב"א אינו מתיר אלא אינו בן יומו עם אינו בן יומו ששניהם פגומים מעצמם, ולא התיר לפגום את המושבח בעת שבחו ע"י דבר אחר הפוגמו ואינו מבטלו לגמרי, וכן השו"ע לא חידש דינו זה אלא אם נתן אפר ביורה מתחילה קודם שבלע איסור מושבח. עכ"ל. ע"ש. ומבואר מדבריו אלו של היעב"ץ דס"ל דאסור לפגום את האיסור ע"י דבר שהוא נטל"פ כדי להתיר אותו, דאם עושה כן הו"ל כמבטל איסור בידים דקיי"ל דאסור, והוסיף דעפ"ז יש לפרש גם את דברי מרן (בפשטות נראה כוונתו לדברי מרן הנ"ל דעסקינן ביה בסי' צה ס"ד) דכל מה שהתיר בענין פגימת האפר הוא דוקא באופן שנותן את האפר ביורה של החלב שאז האפר פוגם את טעם החלב ורק אח"כ יכול לתת שם את הקערות של הבשר שנמצא דלא היה כאן מעולם תערובת של איסור, אבל אסור לערב את כלי הבשר והחלב יחד וליתנם בתוך מים חמים עם אפר, משום דאז כבר נעשה כאן איסור של בו"ח ואם יתנם במים עם האפר הו"ל כמבטל איסור לכתחילה דאסור. ע"ש. הן אמת דהנה מר אביו דהיעב"ץ הגאון חכם צבי בתשובותיו (סימן קא) שעמד נמי בדברי מרן ז"ל הללו בענין נתינת אפר הפוגם וכו' כתב ע"ז וז"ל: דלשים אפר הפוגם וכדומה הפוגם את האיסור, זה לא מקרי מבטל איסור לכתחילה כיון שכל עיקרו פוגם ואין כאן לא טעם ולא ממשו, אין ספק דמדאורייתא שרי לפוגמו דהרי אינו נהנה לא מטעמו ולא מכמותו וכו'. ע"ש. וא"כ מדבריו אלו של החכם צבי מבואר היפך מה שכתב בנו הגאון יעב"ץ ז"ל, דהחכם צבי ס"ל דמה שמערב דבר הפוגם באיסור כדי להתירו לא חשיב בהכי מבטל איסור בידים לכתחילה, ולעולם שרי לעשות כן אף לכתחילה. ופלא הוא שלא הזכיר הגאון יעב"ץ ז"ל כלום מדברי רבי אבה"ו הגאון חכם צבי ז"ל, דס"ל היפך מדעתו. ועתה ראיתי בס"ד לגאון יד אפרים בגליון השו"ע יו"ד (ריש סימן צט) שהביא שם את דברי היעב"ץ בתשובתו הנ"ל שכתב דהיכא דפוגם את האיסור חשיב מבטל איסור לכתחילה, ואחר שעמד להעיר עליו דלכאורה יש לומר דאין איסור לבטל לכתחילה אלא דוקא היכא שהוא מרבה בהיתר על האסור, דכיון דטעם האיסור עדין עומד במקומו שהוא מושבח וטוב רק לא ניכר מאחר שההיתר מרובה עליו, אבל לעולם כל היכא שפוגם את טעם האיסור שפקע עצמותו של טעם האיסור י"ל דמותר לעשות כן אף לכתחילה ואין שייך בזה ענין אין מבטלין איסור לכתחילה במה שגורם לאיסור עצמו להיות נהפך להיתר, ושכך נראה ג"כ מדברי הפוסקים. ואחר זה הוסיף וכתב, כי מצא לגאון חכם צבי בתשובותיו כיו"ב (והיינו החכם צבי הנ"ל) שכתב דלבשל דבר הפוגם באיסור לא מקרי מבטל איסור לכתחילה. וסיים וכתב, ושמחתי ונפלאתי על בנו הגאון יעב"ץ איך כתב כן מאחר שכבר הורה זקן אביו הגאון ז"ל להיפוך. עכ"ד. ע"ש.

והנה ראיתי בשד"ח בכללים (פאת השדה מער' א אות י) שהביא שם את דברי הגאון יעב"ץ הנ"ל בחלק ב' (סי' קלא) שכתב דלפגום איסור חשיב כמבטל איסור לכתחילה, והוסיף וכתב ע"ז, דבאמת כן כתב היעב"ץ בתשובותיו שם גם בחלק א' (סי' קנא) שלפגום את האיסור הוא בכלל ביטול איסור לכתחילה. עכ"ד. ע"ש. ואיברא כי עיינתי שם בדבריו של הגאון יעב"ץ ז"ל ולא מצאתי לע"ע דבר מפורש כזה. יעו"ש. ועכ"פ הנה השד"ח שם הביא בשם הרא"ה בבדק הבית [בית רביעי שער ד] שכתב בזה"ל: דומה למי שבא להפסיד גופה של נבלה עד שתהא פגומה כשהיא בעין דודאי מותר לו לעשות כן ואח"כ מותרת לו. ע"כ. ומדבריו אלו של הרא"ה חזינן להדיא כדברי הגאון חכם צבי והיד אפרים דס"ל דכל היכא שפוגם את האיסור לא חשיב בהכי כמבטל איסור לכתחילה, והש"ד הביא שם שגם הגאון ערה"ש ביו"ד (בסימן פו אות ה) הביא את דברי הרא"ה הללו ומזה חלק על הגאון יעב"ץ הנ"ל. ע"ש. [ולא ידעתי למי כוונתו של הגאון ז"ל כי הנה חיפשתי גם בדבריו של ערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין וגם בערך השולחן למהר"י טייב בסי' הנז' ולא מצאתי בדבריהם שהזכירו ענין זה. ורק בערך השולחן למהר"י טייב (בסי' צה סקי"ז) מצאתי שהזכיר שם את דברי הרא"ה הללו דמותר לפגום גופה של נבילה ומינה יליף דמותר לכתחילה לפגום בשר וחלב באפר. יעו"ש. ואפשר שהשד"ח נתכוין לזה]. ועתה מצאתי דגם הגאון אור היר"ח בס' חקרי לב בחיו"ד ח"א (סימן מה) עמד שם בענין זה אי פגימת האיסור חשיב מבטל איסור לכתחילה, שכתב שם, כתב השו"ע ביו"ד סוף סימן פד [כצ"ל, ומש"כ שם סי' כד הוא ט"ס] שרץ שרוף מותר לאכול משום רפואה, ויש לחקור הלא בב"י כתב דין זה בשם האורחות חיים דמותר לשרוף שרץ לאכלו וכדבריו כתב המרדכי בר"פ כל שעה בשם ראבי"ה דכל שלא בדרך הנאה שרי לגמרי וכלשון הזה פסק מור"ם בסימן קנה, וא"כ למה שינה בשו"ע ונקט שכבר נשרף השרץ וטפי רבותא הו"ל להשמיענו דשרי לכתחילה ליקח שרץ ולשורפו. ואולם בענין דברי ראבי"ה והא"ח ומור"ם קשיא לי תינח איסור שרוף דפקע איסוריה, אך לעשות כן לכתחילה אסור עכ"פ מדין מבטל איסור לכתחילה שנחלקו הפוסקים אי אסור מד"ת או מדברי סופרים ומה"ט קיי"ל דאסור לעשות נטל"פ לכתחילה כמבואר בטיו"ד סי' קג וסי' קכב וכמ"ש נמי הרשב"א בתשובה סי' תצח, ואיך התירו לעשות איסור פגום בעיניה ולאוכלו. ונראה דדעתם כדעת הרא"ה בבדק הבית דף קכו שכתב דלעשותו פגום ולאוכלו לא הוי מבטל איסור, ומ"מ מדברי הרשב"א ושאר פוסקים נ"ל דחולקים עליו וס"ל דגם כה"ג הוה מבטל איסור, וזה נ"ל דעת השו"ע דשינה וכתב "שכבר נשרף השרץ" דלכתחילה אסור, אך מור"ם בסימן קנה נראה שמתיר לכתחילה לשרוף כיון דלרפואה קעביד. וראיתי לפר"ח בס' מים חיים בתשובה סימן י' שהביא דברי מור"ם וכתב דלאו לרפואה לבד הוא שהתיר אלא אורחא דמילתא נקט, ותימא עליו איך לא זכר שר דהוי ליה מבטל איסור לכתחילה דאף לעשותו פגום אסור כדמוכח מתשובת הרשב"א סי' תצח וצ"ע. עכת"ד. ע"ש. ומדבריו אלו של החקרי לב מתבאר דבענין זה איכא נמי פלוגתא דהראשונים כי הרא"ה והאורחות חיים והמרדכי ס"ל דבפוגם את האיסור לא חשיב מבטל איסור לכתחילה והוא כדעת החכם צבי ויד אפרים, אבל הרשב"א ס"ל דאסור והוא כאשר ס"ל ליעב"ץ והחקרי לב לפי דרכו ס"ל כי באמת מדברי מרן יש לדייק דס"ל נמי הכי כדעת הרשב"א ודעימיה דאסור לכתחילה לפגום את האיסור על דעת להתירו דהו"ל מבטל איסורא לכתחילה דאסור.

וע"ע בדרכי תשובה (סי' צט סקמ"ז) שהביא ג"כ את פלוגתא דהחכם צבי ובנו היעב"ץ ואשר היד אפרים כתב דמדברי הפוסקים נראה כהחכם צבי, והוסיף הדרכ"ת וכתב דגם בכנה"ג (שם בהגהות הטור סקי"ז) מבואר כן שכתב שם בפשיטות דמותר אף לכתחילה להפסיד גופה של נבילה עד שתהא פגומה ואח"כ תהא מותרת לו. ע"ש. וע"ע בשו"ת תולדות יצחק בן שושן ח"א (חיו"ד סימן ז) שעמד שם ג"כ בפלוגתא זו דהחכם צבי והיעב"ץ וכתב שם דלכאורה יש להביא ראיה לדברי החכם צבי ממש"כ הר"ן בפרק אין מעמידין (ע"ז לג ע"ב) גבי הא דאבעיא להו מהו ליתן לתוך הקנקנים שכר וכו' וכתב ע"ז שם, ומהא שמעינן שהמים של מילוי ועירוי מותרים בשתיה, והקשה בשם הרשב"א ז"ל א"כ מצינו שמבטלין איסור לכתחילה שהרי נותנים מים או שכר בכלי זה כדי לבטל את טעם היין והמים והכלים מותרים, וכתב ע"ז הר"ן ולי נראה דגברי רברבי חזינא אבל קושיה לא חזינא דאין מכאן ראיה לפי שמה שהכשירו המים של מילוי ועירוי אינו מטעם שיפליטו את הכלי מהיין שהרי לא מצינו בשום מקום שהצונן יפליט, אלא ודאי אין המים מכשירים אלא מפני שמפיגין היין הנבלע בתוך הכלי ומפיגין טעמו ולא שמערבין אותו עם ההיתר, אלא הרי הוא כאילו שורפין אותו במקומו. ע"כ. הרי מבואר מדבריו אלו דכל שמפיג ומבטל את טעמו של האיסור ע"י חומר אחר אין בזה ענין של מבטל איסור לכתחילה וכדברי החכם צבי, ואח"כ כתב דיש לדחות. ע"ש. וראה עוד בדבריו שם (בסימן ח אות כו) שג"כ דיבר מענין זה. יעו"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סימן קיב אות ח) שנראה מדבריו דנקיט ליה דבפוגם את האיסור חשיב כמבטל איסור לכתחילה ואסור והוא כשיטת היעב"ץ הנ"ל, ואולם לא הזכיר שם את פלוגתא זו דהיעב"ץ ואביו הח"צ. יעו"ש. [וע"ע ג"כ למו"ר מרן מלכא שליט"א בקובץ חזון עובדיה ח"א (עמוד כב והלאה) במה שעמד לדון שם בענין קדירה שנתבשל בה דבר איסור ואחר זמן מעל"ע בשלו בה ללא הכשרה במזיד מאכל היתר האם חשיב ליה מבטל איסור לכתחילה כיון שכבר בליעת האיסור היתה נטל"פ. יעו"ש].

ומעתה לפי כל האמור י"ל לגבי נידון דידן דלא מבעיא לדעת החכם צבי ויד אפרים וכנה"ג ודעימייהו דס"ל דנטל"פ אינו בכלל ענין מבטל איסור לכתחילה, וממילא בנידון דידן נמי אין שום חשש במה שמניחים במכונה את החומרים החריפים הללו שהם פוגמים את טעם הבו"ח ומותר לעשות כן אף לכתחילה. אולם הנה גם לדעת הגאון יעב"ץ ודעימיה דס"ל שאסור לפגום את האיסור בידים דהו"ל כמבטל איסור לכתחילה דאסור, בנידון דידן יש לומר כיון שמה שהוא מערב את החומרים הפוגמים הללו אין כוונתו בזה לפגום את האיסור ע"מ להתירו, אלא כל עיקר כוונתו היא שהחומרים הללו ישטפו וינקו את הכלים וזהו באמת כל עיקר מהותו של הסבון הזה כדי לנקות את הכלים ולהדיחם יפה יפה, ורק אגב אורחיה יוצא שהחומר הזה פוגם ג"כ את תערובת האיסור של הבשר וחלב, ומכיון שכן הוא הנה יש לומר דהא דמי למש"כ הריב"ש בתשובה (סימן שמט) שדן התם בענין קנקנים של יין ששמים חלב (החי"ת בצירי) בין נסר לנסר כדי שיהיו מחוברים היטב ולא ינטף היין האם מותר לעשות כן כיון שהיין נוגע בחלב הזה, ועמד לדון התם כי לכאורה י"ל דאע"ג דהוה ליה נטל"פ שטעם החלב נפגם ביין, מ"מ עדין יש להסתפק אי לא הוי כמבטל איסור לכתחילה, אמנם כתב שם ב' טעמים להתיר חדא דהא אין החלב נותן טעם כלל בתוך היין כיון שטבעו של היין הוא שהוא מתרחק מן החלב, ועוד דהא הכא אין כוונתו לבטל ולהנות מן האיסור אלא שכל כוונתו היא לתקן ולהדביק את הכלי וממילא מכיון שכן הוא דאין כוונתו להתיר את האיסור לא חשיב בכה"ג כמבטל איסור לכתחילה, והביא ראיה לזה מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן ובודאי בבני יומן דיבר הכתוב דאי לאו בני יומן אינם צריכים הגעלה מן התורה למ"ד נטל"פ מותר והכי קיי"ל, וא"כ למאן דאית ליה דאין מבטלין איסור לכתחילה והוא איסור דאורייתא מה הועילה ההגעלה והלא אפילו היו במים שיעור לבטל פליטת הכלי עדין המים אסורים משום דאין מבטלין איסור לכתחילה וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל ואין כאן הכשר, אלא ודאי שאפילו נאמר דאין מבטלין איסור לכתחילה המים מותרים לפי שאין זה נקרא לכתחילה כיון שאין כוונתו אלא להכשיר הכלי ולא לבטל האיסור כדי שיהנה ממנו. עכת"ד. ע"ש. וממילא לפי דבריו אלה של הריב"ש י"ל נמי בנידון דידן כנ"ל, כיון שאין כוונתו הכא בעירוב החומר הפוגם כדי לבטל את האיסור אלא רק כדי לשטוף את הכלים ממילא אין לחוש כאן במה שפוגם אגב אורחיה גם את האיסור, ולכן נמי לא הוי כלל בגדר מבטל איסור לכתחילה ואף לגאון יעב"ץ נמי שרי.

וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"א (סימן קיא) שעמד לדון בענין כלים שנסדקו שסותמים אותם בחלב (החי"ת בצירי) או בדם מעורב בסיד אם מותר להשתמש בכלים אלו, והביא שם את דברי הריב"ש הנ"ל דמתבאר מדבריו דכיון שכוונתו כאן רק לסתום באיסור הזה את החור ולא לבטלו ממילא לא חשיב כמבטל איסור לכתחילה, ומזה העלה שם נמי לקולא. וע"ע בדבריו שם שעמד על דברי החכם צבי הנ"ל (בסי' קא) דכל היכא שפוגם את האיסור לא חשיב כמבטל איסור לכתחילה והביא שם כי הנה מתשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י יו"ד (סוס"י קלד) בענין עכו"ם ששמים שק פלפלין וזנגביל בכדי יין אם מותר להשתמש בתבלינים כיון שנגעו ביין נסך והשיב דבודאי אם נתן היין טעם לפגם בתבלין התבלינים מותרים, אבל אם היין אינו פוגם את התבלין אסורין באכילה וכו' וכיון שאסורין באכילה אסור ליתן מהם בתבשיל דאע"פ שהיין שבהם נטל"פ בתבשיל אפ"ה לכתחילה אסור, דבודאי אין נותנים לכתחילה חומץ בגריסין וכיוצא בהן. ע"כ. והרי מבואר בדבריו דאסור ליתן חומץ לתוך גריסין אף שפוגם בהן, אלא די"ל דדוקא התם כיון שהחומץ בעצמו עדין הוא מושבח בטעמו אלא שפוגם בגריסין לכן אסור לכתחילה, אבל לפגום טעם המושבח שיהיה פגום לכל דבר לגמרי מותר גם לכתחילה. וע"ש מש"כ בזה עוד. יעו"ש. ועכ"פ מבואר מדברי המהרש"ם דנקיט לה כדברי הריב"ש דכיון שעיקר כוונתו לא היתה לבטל או לפגום את האיסור אלא לכוונה אחרת אע"ג דבסופו של דבר כך הוא דהאיסור מתבטל או נפגם שרי למעבד הכי ולא חשיב בהכי כמבטל איסור לכתחילה. וראה גם בדברי מרן בשו"ע יו"ד (סי' פד סי"ג) שכתב, דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהא ניתך ויסננו, וכתב ע"ז הש"ך (שם סקל"ח) דאין בזה משום מבטל איסור לכתחילה שאסור כמבואר בסי' צט כיון שאין כוונתו אלא לתקן את הדבש וכמו שהביא מרן בב"י שם (סי' פד) בשם האורחות חיים. ע"ש. וכ"כ כיו"ב גם הט"ז (שם סקי"ח). ע"ש. וראה גם בערך השולחן למהר"י טייב (שם סק"ז). ע"ש. ובפשטות חזינן מדברי מרן הללו דנקיט לה כסברא זו דכל שאין עיקר כוונתו לבטל את האיסור לא הוי כמבטל איסור לכתחילה. וע"ע בתשובת הרשב"א ח"א (סי' תסג) ובפר"ח יו"ד (סוס"י סד) שהביאו ראיה לדבר זה מהמשנה סופ"ה דתרומות. יעו"ש. ועוד יש בזה באחרונים אי בכל גוונא אמרינן לענין זה דכל שאין כוונתו לבטל האיסור לא חשיב כמבטל איסור לכתחילה עי' בנודע ביהודה מהדו"ק (חיו"ד סי' כו בהג"ה), ובנחלת צבי בשו"ע יו"ד (סי' פד), ובדברי הרב המגיה בתשובת הריב"ש הנ"ל (סימן שמט הערה ז). יעו"ש. וראה גם באנצ"ת כרך א (עמוד תרלט - תרמ). ע"ש. וראה בזה נמי בדרכי תשובה יו"ד (סי' צט סקל"ו) שהביא שם שבשו"ת מהרי"ט צהלון (סי' פא) פסק ג"כ דאפילו לכתחילה שרינן לערב איסור בתוך היתר אם אין כוונתו לבטל את האיסור, והאריך בזה עוד מדברי האחרונים, וגם הביא את תשובת הרב רמתיים צופים שעמד בזה דלכאורה כיצד שרינן לבטל איסור לכתחילה אם אין כוונתו לבטלו הא כיון דסו"ס גם בלא כוונתו יתבטל האיסור הוה ליה פסיק רישא ובפסיק רישא קיי"ל דאסור גם בלא מתכוין, ותירץ כיון דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן ובדרבנן קיי"ל דשרי כשאינו מתכוין גם בפסיק רישא ולכן שרי. וע"ש. ומ"מ מכל האמור י"ל בנידון דידן דכיון דסו"ס אין כוונתו כשמערב את הבורית הזו במים כדי להתיר את האיסור אלא עיקר כוונתו היא כדי לשטוף את כלי הבשר והחלב, ורק אגב אורחיה עולה בידו ג"כ שדבר זה פוגם את תערובת האיסור ומתירו ומשום הכי לא חשיב כמבטל איסור לכתחילה. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' קיב אות ט ואות יא) שג"כ מבואר בדבריו כיו"ב. ע"ש.

והנה הדין דנטל"פ שרי הוא גם באיסור בשר וחלב, ואע"ג דהכרתי ופלתי (סי' פז פלתי סקט"ו) כתב דממאי דחזינן דפסק הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות (פי"ד הי"א) עירב דברים המרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר וחלב או ביין של כלאי הכרם ואכלו חייב, לפ"ז יוצא שאפילו אם נתנו לקדירה של בו"ח דבר הפוגם ביותר מ"מ אסור דהרי חייב על אכילת בו"ח גם שלא כדרך הנאתו. ע"ש. והניף ידו שנית (בסי' צד בפלתי סק"ו) בחילוק זה בין בו"ח לשאר איסורין דבו"ח אפילו נטל"פ אסור. יעו"ש. ובאמת כדעת הכו"פ כתב גם הרב "בטעם המלך" (הל' חמץ ומצה, דף מב ע"ב בשער המלך) שכתב שם דכל שלא כדרך הנאתו אסור, גם באופן שהוא נטל"פ אסור. ע"ש. ומתבאר לפ"ז דבו"ח שאסור שלא כדרך הנאתו אסור נמי בנטל"פ. וראה גם היטב בדברי הרוגוצ'ובר בדבריו בשו"ת צפנת פענח (דפוס וורשא סוס"י קצח) שג"כ משמע מדבריו דס"ל הכי בביאור דברי הרמב"ם. ע"ש. וראה גם בדבריו בס' צפנת פענח על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות (פי"ד הלכה י). יעו"ש. וראה גם בתשובת היעב"ץ (ח"א סי' קנו). ע"ש היטב. וראה נמי בהגהות יד אפרים בשו"ע יו"ד (סי' צה ס"ג) סוד"ה אבל אם עירה מים רותחין. ע"ש. וא"כ יוצא מדבריהם דבו"ח שאסור גם שלא כדרך הנאתו ממילא גם כשהוא נטל"פ אסור.

אולם כבר עמד החוות דעת ביו"ד (סי' קג סק"א) על דברי הכו"פ הללו ודחה את דבריו בשתי ידים, שכתב שם, כי הנה מדברי השו"ע והפוסקים מוכח דבכל האיסורים אפילו בבשר וחלב וכלאי הכרם נטל"פ מותר מדלא חילקו בדבריהם וכתבו בסתם "כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר" וזה דלא כהכו"פ, וגם ראיה לזה מהא דחזינן בגמ' עבודה זרה (סח ע"א) דבכלאי הכרם לוקה אף שלא כדרך הנאתו ונטל"פ מותר ועוד ראיות, אלא הביאור בדברי הרמב"ם בפי"ד דמאכלות אסורות כך הוא, כי הנה בכל האיסורים קיי"ל דשלא כדרך הנאתן מותר דנפקא מגמ' דפסחים דף כו מקרא דלא יאכל דבעינן שיאכל כדרך הנאתן ולכן אם אוכלו חי או שעירב בו דבר מר אינו חייב, ועכ"פ אף בכה"ג לא הותר גוף האיסור ולכן אם חזר ותיקנו לאיסור כגון שבישלו או שנטל הדבר מר מתוכו או שמתקו בדבר הממתק חזר לאיסורו כי כאמור לא נתבטל שם חלב (החי"ת בצירי) ממנו במה שהוא חי או במה שנתן לתוכו הדבר מר רק כשאוכלו כך בלא תיקון לא לוקה בכה"ג כיון דאוכלו שלא כדרך הנאתו, ולהכי בבשר וחלב וכלאי הכרם ועכו"ם דלא כתיבה ביה "אכילה" לקי אף בכה"ג דהיינו שהוא חי או עירב בו דבר מר, אבל לעולם כשנסרח גוף האיסור פקע שם האיסור ממנו מכל וכל ובכה"ג אפי' חזר ותקנו בדברים מתוקים וכדו' שרי, כיון דכבר פרח האיסור ממנו ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו, וזה נלמד מפסוק אחר דנבילה שאינה ראויה לגר לא קרויה נבילה אפילו חזר ותקנו. ואף דבנטל"פ אסור בפוגם ולבסוף השביח היינו משום דאינו אלא רק פגם כל שהוא ולא יצא האיסור מאיסורו רק שאינו אוסר התערובת כיון דלא ניחא לו בטעם זה, ומשו"ה כשנשבח אח"כ אוסר, אבל כשגוף האיסור נפגם לגמרי עד שיצא מאיסורו שוב אינו חוזר לאיסורו, וכאמור דהוא נלמד מקרא דנבילה שאינה ראויה לגר, דעל כרחך קרא איצטריך להיכא שתיקן האיסור דאי בשאוכלו בעודה מוסרחת לא צריך להאי קרא דנבלה שאינה ראויה לגר, דבלא"ה מותר מטעם שהוא שלא כדרך אכילתו, אלא דפסוק זה דנבלה שאינה ראויה לגר איצטריך שפרח שם האיסור ממנו לגמרי ואף שיתקנו אח"כ עד שיהיה ראוי לאכילה מותר, ולכן כל כה"ג אף בבשו"ח וכלאי הכרם מותר כיון שאינו נלמד מקרא דלא יאכל. ודבר זה מדוקדק בלשונו הזהב של הרמב"ם שכשסיים דבשו"ח וכלאי הכרם אסור כתב רק הא "דעירב בו דבר מר" והניח חלוקה דרישא שכתב שם "הסריח או הבאיש" ולא כתב סתם "אבל בשו"ח וכלאי הכרם אסור בכל זמן" ש"מ דס"ל דאפילו בבו"ח וכלאי הכרם היכא דנסרח האיסור מותר משום דנלמד מקרא אחרינא דנבלה שאינה ראויה לגר וכן בענין נטל"פ דזה מותר, ודלא כהכרתי ופלתי. עכת"ד. ע"ש. וסיכום דבריו הוא, דכל שהוא נטל"פ וכל שנסרח דאינו נלמד מקרא ד "לא יאכל" דילפינן מיניה שבכל האיסורים דשלא כדרך הנאתן מותר חוץ מבו"ח וכלאי הכרם, אלא ענינים אלו לומדים מקרא אחרינא לכן גם בענין בשו"ח וכלאי הכרם שייך בהם דין זה שכל שהוא נטל"פ מותר.

ואיברא דאף שלכאורה יש להשיב במקצת על דבריו של החו"ד כאן וליישב את הכו"פ, אבל מדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פט"ו הלכה ל) משמע כוותיה שכתב שם "ואם היה בשר וחלב וכלאי הכרם שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק וכיוצא בהם, טועם אותן העכו"ם וסומכין על פיו, אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו, הכל מותר". ע"כ. הרי חזינן דהרמב"ם כתב בפירוש דנטל"פ בבשר וחלב מותר, ואם כן צריך לומר דמה שכתב (בפרק יד) דאם עירב דבר מר בבשר וחלב אסור, זה בדוקא בדבר מר שלא הבאיש האיסור עצמו לגמרי ואם יוציאנו יחזור לאיסורו וכמו שביאר החו"ד את החילוק שבדבר. ועי' עוד גם לגאון חקרי לב חיו"ד (ח"א סי' עג) דהאריך שם למעניתו לפלפל בענין זה דנטל"פ בבו"ח והביא את הכו"פ ודחה גם הוא את דבריו בשתי ידים דלעולם נטל"פ שרי גם בבשר וחלב, וסוף דבר הביא ג"כ ראיה מדברי הרמב"ם הנ"ל (פט"ו דהמ"א ה"ל) שכתב להדיא דנטל"פ שרי אף בבו"ח, ותמה על הכו"פ דאשתמיט מיניה דברי הרמב"ם מפורשים. ע"ש. והן אמת כי הלום ראיתי לגר"ח מבריסק בחידושיו על הרמב"ם (בפט"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה א) בד"ה והנה בפי"ד, ששם עמד על דברי הרמב"ם בפי"ד הי"א הנ"ל שכתב "כל האיסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותם דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם וכו' כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם וכו' או שעירב דברים המרים וכו' לתוך קדירה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב". ע"כ. ומדברי הרמב"ם הללו מתבאר דכתב בהך דשלא כדרך אכילתן גם אינו ראוי לגר, דהיינו הסריח והבאיש דס"ל להרמב"ם דבבשר וחלב וכלאי הכרם דחייב בשלא כדרך אכילתן דמערב בו דבר מר חייב גם באינו ראוי לגר כהסריח, ואע"ג דתרי דינים הם דדין דאינו ראוי לגר הוי היתר בעצם החפצא וילפינן לה מקרא דנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ודין שלא כדרך הנאתו הוא דין אחר הנלמד מקרא דאכילה דבעינן דרך אכילתו. צ"ל דדעת הרמב"ם היא דבאיסורי הנאה ליכא כל דין דאינו ראוי לגר, וכל היתר דין דאינו ראוי לגר הוא רק היכא דהוי חלות דין של אכילה לבד, וגם י"ל בדעת הרמב"ם דאף דהך דינא דאינו ראוי לגר הוי היתר בגוף החפצא מ"מ יסוד דינו הוא דין היתר אכילה דאינו אסור באכילה, ובב"ח וכלאי הכרם דחייב אף שלא כדרך אכילתן ממילא לא שייך גבייהו הדין דאינו ראוי לגר. [ודבריו אלו הם היפך גמור ממש מדברי החוות דעת (הנ"ל) שכתב לחלק בין ב' דינים אלו דלעולם אע"ג דצד היתר שלא כדרך אכילתן לא נאמר בבו"ח מ"מ צד היתר דאינו ראוי לגר דהיינו בדבר שהוא נטל"פ או נסרח ממש דשרי דזה נאמר גם בבשר וחלב, ומ"מ מדברי הגר"ח הללו עולה ומתבאר דדעתו מצדדת כאן לומר כשיטת הכו"פ דלעולם נטל"פ אסור בבשר וחלב]. אלא דהוקשה לו לגר"ח שם מדברי הרמב"ם הנז' (בפט"ו ה"ל) שכתב שם להדיא דנטל"פ מותר בבשר וחלב והרי בעבודה זרה דף סז מבואר דכל היתרא דנטל"פ הוא משום דנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ומאחר דס"ל להרמב"ם דבו"ח וכלאי הכרם גם באינו ראוי לגר אסור א"כ הרי לא שייך גם הך דינא דנטל"פ מותר, ונשאר בצ"ע, ואח"כ עמד לתרץ וליישב את הדברים מדוע באמת אע"ג דבשר וחלב אף באינו ראוי לגר אסור מ"מ נטל"פ שרי. יעו"ש. ועכ"פ ממסקנת דבריו מבואר כי אכן כך הוא דנטל"פ שרי בבשר וחלב וכמבואר בדברי הרמב"ם.

ועי' גם לגאון שאגת אריה (סי' עה) שכתב שם בפשיטות דאע"ג דאמרינן בגמ' דפסחים (כד ע"ב) דבו"ח וכלאי הכרם לוקים עליהם אפילו שלא כדרך אכילתן, עכ"פ באופן שהם גופם אינם ראויים למאכל כגון בנטל"פ אה"נ שרי, וטעמא משום דהם אינם ראויים לגר כדאמר בפרק בתרא דעכו"ם (סז ע"ב). ע"ש. וכדברי השאג"א כתב גם במקור חיים הל' פסח (סי' תמב סק"ב) דנטל"פ שרי בבו"ח כדמוכח בעבודה זרה דף סח, ודוקא שהם מצד עצמם ראויים לאכילה רק הגברא אוכל אותם שלא כדרך אכילתם אסור. ע"ש. ומלבד אלו הפוסקים דס"ל דנטל"פ שרי אף בבו"ח חזינן לעוד טובא מהפוסקים דפליגי על הכו"פ ופסקו נמי דנטל"פ שרי אף בבו"ח, דכ"פ הפרי מגדים יו"ד (סי' פז סקי"ח בשפתי דעת) שכתב שם דמה שכתב הכו"פ דבבשר וחלב אסור אף נטל"פ לא נהירא דהא נטל"פ שרי מטעם חד בתרי בטל כיון דאין נותן טעם מושבח במאכל וכ"מ בכמה דוכתין, וממילא גם בבשו"ח שרי. יעו"ש. וראה גם בדבריו בפתיחה להלכות בשר וחלב (בסופו בד"ה ודע דאף דכתב הרמב"ם וכו') שהביא את דברי הרמב"ם הנ"ל פי"ד דמ"א הי"א דאם עירב דברים המרים בבו"ח חייב, ועמד לבאר דבריו דהיינו דוקא היכא דבישלן לבשו"ח בנ"ט ואח"כ עירב בהם דברים המרים, אבל לעולם אם מתחילתן בישל אותם בדברים המרים והפוגמים אין אסור מן התורה דנטל"פ שרי אף בבשו"ח. יעו"ש. וכן מבואר ג"כ בדבריו ביו"ד (סי' צד במשב"ז סק"ד) שהניף ידו שם בשנית לחלוק על דברי הכו"פ דס"ל דבשו"ח אסור אף בנטל"פ, דממשמעות דברי מרן שם לא משמע כן ולעולם נטל"פ שרי אף בענין בשר וחלב. ע"ש. וע"ע גם בדבריו שם (סי' קג בשפ"ד סק"ד). יעו"ש. וראה גם בגליון מהרש"א בשו"ע יו"ד (סי' צד ס"א) שהביא נמי בפשיטות את דברי הפמ"ג הנ"ל (בפתיחה להל' בשו"ח) דנטל"פ שרי אף בבשר וחלב. ע"ש. וראה גם בחזו"א בחאו"ח (הל' פסח סי' קטז סק"ג) ד"ה לר"מ ע"ז וכו' שג"כ עמד שם בדקדוק לשון הרמב"ם הנ"ל (פי"ד דמ"א הי"א) דבסיפא שהזכיר ענין בו"ח וכלאי הכרם לא כתב דאם הסריחו ג"כ אסורים כדכתב ברישא (והוא כדיוק של החוות דעת הנ"ל], ומזה משמע דכל שהסריח שרי אף בבו"ח וכלאי הכרם כי הוא נעשה כעפרא דארעא, ומבואר בדבריו דס"ל נמי דנטל"פ גמור שרי אף בבו"ח. ע"ש. וראה גם בחידושיו למס' דמאי (סי' טו סק"א). ע"ש. וראה גם בשו"ת אבני נזר חיו"ד (סי' פג אות ד), ובס' אבי עזרי לגר"מ שך הל' חמץ ומצה (סוף פ"א). יעו"ש. וע"ע ג"כ בתשובת מהרלב"ח (סי' פח, דף מו ע"ב דפוס לעמבערג) ד"ה כבר ביארנו שכתב לבאר שם דהא דהוצרך הרמב"ם הנ"ל (פט"ו דמאכלות אסורות ה"ל) לכתוב דנטל"פ מותר אף בבשר וחלב וכלאי הכרם דכיון דלעיל (בפי"ד הי"א) כתב דבו"ח וכלאי הכרם חלוק משאר איסורין ואם עירב בהם דבר מר חייב, היה עולה על הדעת לפי זה שנטל"פ לא יהיה מותר באלו, לזה אמר כאן שאינו כן, ועמד לבאר שם בחילוק הענין. יעו"ש. וראה גם בשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סי' יא אות ג) שג"כ עמד שם בביאור הדברים מדוע מחד גיסא חזינן דבו"ח וכלאי הכרם אף שלא כדרך אכילתו אסור ומאידך גיסא חזינן דנטל"פ שרי בהו וכמבואר בדברי הרמב"ם (פט"ו דמ"א ה"ל), ושמזה מפורש להדיא דלא כהכרתי ופלתי דאסר נטל"פ בבו"ח, וע"ש במה שעמד לבאר בחילוק הענין. יעו"ש. וראה עוד במש"כ בזה הגאון רבי יצחק שמעלקיס בשו"ת בית יצחק חאו"ח (סי' פ אות ז), ובס' חדרי דעה (סימן קג ס"א), ובס' יד אברהם (פ"ד סעיף יז), ובס' בית מאיר יו"ד (רס"י פז). ע"ש. וע"ע ג"כ לגאון רבי עבדללא סומך בס' זבחי צדק (סי' קג סק"א) שנקט נמי בפשיטות דנטל"פ שרי אף בבו"ח ודלא כהכרתי ופלתי וכמו שכבר כתב הגאון חקרי לב בסי' עג דאשתמיט מיניה דהכו"פ דבריו המפורשים של הרמב"ם בפט"ו דמ"א שכתב שם להדיא דנטל"פ שרי אף בבשו"ח. ע"ש. וגם עי' היטב בשו"ת בית יהודה עייאש (חיו"ד סי' לז) שג"כ עולה ומתבאר מדבריו התם דאף בבשר וחלב ואף בכלאי הכרם אמרינן בהו דנטל"פ שרי. יעו"ש היטב בדבריו. וראה גם בשד"ח בכללים (מער' נ כלל ל) בד"ה ובבשר וחלב, שהביא שם את דברי ספר משמרת שלום על פמ"ג (סי' פז בשפתי דעת סקי"ח אות ב) שעמד על דברי הכו"פ הנ"ל ואשר החוות דעת חלק עליו, וכתב כי אכן כך הוא בכל האחרונים דס"ל דלא כהכו"פ ולעולם נטל"פ שרי אף בבשר וחלב, והביא שם השד"ח דגם בשו"ת מהר"ן יפה (סי' טז) הסכים למה שהכריע החוות דעת דגם בבו"ח נטל"פ שרי. ע"ש. וראה עוד בדבריו (במערכת ב כלל כה) שעמד שם בארוכה בענין זה פלוגתא דהכו"פ והחוות דעת והביא את דברי האחרונים בענין זה. ע"ש חח"מ מה הוא אומר. וראה גם למהר"י טייב בערך השולחן (סי' פז סקי"ח) שג"כ עמד להעיר שם על דברי הכו"פ. יעו"ש. וראה גם בכף החיים סופר יו"ד (סי' קג סק"ג) דג"כ מבואר בדבריו שם דנקיט בפשיטות כדעת האחרונים דפליגי על הכו"פ ולעולם נטל"פ שרי אף בבשר וחלב, וכאשר מבואר ג"כ בדברי הרמב"ם פט"ו דמ"א ה"ל. יעו"ש. הראת לדעת מכל האמור כי דעת הפוסקים רבים ושלמים רוב מנין ורוב בנין ס"ל דנטל"פ שרי אף באיסור בשר וחלב וכמתבאר מפשט דברי הרמב"ם, ולכן הכ"נ בנידון דידן דסמכינן על מה שחומרי הנקיון פוגמים את תערובת הבו"ח שפיר הוי.

ויש להוסיף עוד מילתא ע"פ דברי הפרי מגדים הנ"ל בפתיחה להל' בשר חלב שכתב שם (בד"ה ודע דאף הרמב"ם וכו') דאע"ג דקיי"ל דאסור אפילו לבשל בשר וחלב ועצם בישולו הוא איסור בפני עצמו, (וכדאיתא בגמ' חולין קג ע"ב וכדפסק הרמב"ם פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"א. ע"ש), מ"מ באופן שהיה מעורב בתערובת הבו"ח דבר פוגם אין איסור בישול בכה"ג משום דדרך בישול אסרה תורה וכל שלא קבלו טעם מושבח אינם אסורים מן התורה. ע"ש. ולכן הכא נמי בנידון דידן מהאי טעמא אין לחוש בכך שהמים החמים והרותחים זורמים על תערובת הבו"ח אע"ג דבעלמא חשיב בכה"ג כמבשל את הבו"ח אם מערה מים רותחים עליהם (ועיין במה שכתבנו בס"ד בענין זה לקמן ביתר ביאור), מ"מ הכא ליכא למיחש להאי איסורא של מבשל בו"ח כיון שהוא נפגם ע"י החומרים הנזכרים וכאמור דכל כה"ג שטעמם נפגם ליכא ביה איסורא דבישול משום דדרך בישול אסרה תורה.

וראה גם בס' אבני צדק על יו"ד (סי' צה ריש סק"י) שהביא שם את קושית הש"ך (הנ"ל) על מרן מענין כלי מדין דחזינן דתוס' והרא"ש הקשו דאיך ציותה תורה להגעיל כלי מדין והלא המים נעשו נבילה, ואם איתא משכחת לה ע"י אפר פוגם דלא נאסרו המים. ויש מהאחרונים שרצו לתרץ דלא מהני האפר בכלי מדין משום בשר וחלב דאסור אף שלא כדרך הנאתן וכן תקרובת ע"ז וכלאי הכרם, וא"כ אפילו נפגם ע"י האפר אסור. והשיב ע"ז הרב אבני צדק שם דליתא שלא אמרו שלא כדרך הנאתן אסור אלא היכא דהוא בעין אבל ע"י תערובת דבטעמא תליא מילתא כל שאינו נותן טעם אלא אדרבא פוגם לתערובת שרי, ושכ"כ נמי מהרלנ"ח בסי' פח, עכת"ד. ע"ש. וע"ע בספר יד יהודא למהר"י לנדא בהל' תערובות (סי' קג סק"ח) בד"ה ובבו"ח וכו' מש"כ ג"כ בענין זה. ע"ש. ועכ"פ חזינן כאמור דדעת רוב מנין ורוב בנין דהפוסקים היא דנטל"פ שרי גם בבו"ח וכמפורש להדיא בדברי הרמב"ם, וע"ע בערך השולחן למהר"י טאייב (סי' צה סקי"ז), ובישועות יעקב יו"ד (סי' צה סק"י). ע"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi