*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן יב הערה ה

ואיברא דכל כה"ג שיש לפני האדם קיום מצוה דיכול לקיימה עתה באיזה שהוא אופן, אבל אם יאחר את המצוה וימתין יוכל לקיימה יותר מן המובחר, הנה מדתנן ביבמות (לט ע"א) מצוה בגדול [האחין] לייבם או לחלוץ לא רצה חוזרין על שאר האחין, ואם אחד משאר האחין [שרוצה רק לחלוץ] תלה באח הקטן עד שיגדל ושמא ייבם ולא רק יחלוץ, או הגדול הנמצא כאן תלה בגדול האחין עד שיבוא ממדינת הים שמא הוא ירצה לחלוץ או ליבם, אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה לחלוץ או לייבם. ומפרשינן בגמ' (שם) דהיינו טעמא שאין שומעין לו לחכות לאח הגדול שבאחים שיחזור ממדינת הים וכן לאח הקטן שמא ירצה לייבם, אלא תיכף ומיד אחד מהאחים הנמצאים כאן חולץ מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן. ע"ש. וכ"פ נמי הרמב"ם (פ"ב דיבום הלכה ח"ט) והטוש"ע אבה"ע (סי' קסא ס"ד) דכל שיש כאן את הגדול שבבית אין ממתינים עד שיגיע הגדול שבאחים ממדינת הים דשהויי מצוה לא משהינן. ע"ש. ולכאורה הרי עיקר מצות יבום היא על הגדול שבאחים וכמ"ש (דברים כה ו) "והיה הבכור" וגו' ודרשינן ביבמות (כד ע"א) מכאן שמצוה בגדול לייבם, ואפ"ה אמרינן הכא דשהויי לא משהינן להמתין עד שיגיע הגדול שבאחים ממדינת הים. וכן נמי למ"ד דמצות יבום עדיף ממצות חליצה (עי' יבמות לט ע"ב) לא ממתינים עד שיגדל הקטן שמא ירצה לייבם, אלא אחד הגדולים חולץ מיד. ומהכא משמע דאע"פ שאם ימתין יוכל לקיים המצוה יותר מן המובחר ע"י גדול האחים וע"י יבום, אפ"ה אין להשהות המצוה ויש לעשותה מיד ובהקדם. וכן דייק לנכון מדברי הגמ' הללו ביבמות המג"א בשו"ע או"ח (סי' כה סק"ב) גבי הא דכתב הרמ"א מדנפשיה דאע"ג שיש להתעטף בטלית תחילה ורק אח"כ להניח תפילין משום דמעלין בקודש ואין מורידין, מ"מ אם התפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית אין צריך להמתין עד שיגיע אליו הציצית אלא מניח התפילין מיד וכשיביאו לו הציצית יתעטף בו, וביאר המג"א דהיינו טעמא משום דשהויי מצוה לא משהינן ואע"פ שאם ימתין יוכל לעשות אח"כ המצוה בהידור ויותר מן המובחר, וכמתבאר מדברי הגמ' דיבמות הנ"ל.

והרי מבואר מהכי דכל שיש מצוה לפניו עליו לקיימה תיכף ומיד ואין לו להמתין בה כלל, אע"פ שאם ימתין יוכל לקיימה יותר בהידור, דשהויי מצוה לא משהינן. [ועי' בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן א) שכתב דדבר זה נלמד ממאי דקיי"ל (יומא לג ע"א) דאין מעבירין על המצוות, והיינו אפילו לעשותה יותר מן המובחר, שאם להקדים המצוה עצמה בא ללמד הרי כבר אמרו (פסחים ד ע"א) זריזין מקדימין למצוות. ע"ש]. וכן מבואר נמי מדברי ספר חסידים (סי' תתעח) שכתב שם: כתיב (תהילים קיט ס) "חשתי ולא התמהמתי לשמור מצוותיך" לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה (שמות טו ב) "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצות כגון טלית נאה וספר תורה נאה, שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבוא לידי טלית יפה מאד, אלא יקנה מיד הטלית אע"פ שאינו יפה כל כך, וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך כמו סופר אחר שלא יבוא כל כך בקרוב זמן, מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אע"פ שאינו כותב יפה כי על זה נאמר "חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך". עכ"ד. ע"ש. ומבואר עולה מדבריו אלה של ספר חסידים כנ"ל, שיש לעשות המצוה שלפניו תיכף ומיד ולא להמתין בה כלל אע"פ שאם ימתין יוכל לקיימה יותר בהידור. ועי' לרבינו החיד"א בביאור ברית עולם ע"ס חסידים (שם) שכתב דמקורו של ס"ת בזה הוא מדברי הגמ' דיבמות (הנ"ל) דשהויי מצוה לא משהינן, דמוכח מהתם דלא משהינן המצוה אפילו ע"מ לעשותה יותר מן המובחר. ע"ש. ומפשט דברים אלה עולה דאין להשהות המצוה כלל אפילו זמן מועט כדי לעשותה מן המובחר, אלא יש לו לעשותה תיכף ומיד כמות שהיא כדי להיות בכלל זריזין מקדימין למצוות.

ברם הנה מהר"י איסרלן בשו"ת תרומת הדשן (סימן לה) כתב, כי אמנם שמהגמרא דיבמות (הנ"ל) משמע דשהויי מצוה לא משהינן אפילו כדי לעשותה מן המובחר, מ"מ היינו דוקא במקום שיש להסתפק שאם ישהה תעבור ותפסד המצוה כי התם ביבמות שיש חשש שאם ימתינו עד שיגדל הקטן שמא ימות, או שלא יוכל גדול האחים לחזור ממדינת הים, אבל במקום שאין חשש שתפסד המצוה כגון ממדינה למדינה [באר"י] שקרוב הדבר שהאח הגדול יחזור, יש להשהות המצוה כדי לעשותה יותר מן המובחר. ולפיכך העלה שם דהרואה את הלבנה בחידושה בימי החול וליל מוצאי שבת הקרוב הוא קודם עשרה ימים בחודש, שאפילו אם יהיה בליל מוצש"ק מעונן וב' וג' או ד' לילות שאחריו, עדיין יש זמן לברך עד חמשה עשר בו, יפה להמתין ולברך על הלבנה במוצאי שבת שהוא מצוה יותר מן המובחר לברך במוצ"ש מפני שהוא מבושם ובגדיו נאים [וכדאיתא במס' סופרים ריש פרק כ]. אבל אם ליל מוצאי שבת הקרוב הוא אחרי עשרה ימים בחודש שאם יהיה בו מעונן וב' וג' וד' לילות שאחריו +אמר המחבר נר"ו נהירנא כד הוינא טליא שמעתי דאמרי אינשי, דאפילו אם יהיו ימים גשומים מאד בימי החורף, מ"מ עד יום רביעי שבשבוע יפסקו הגשמים ותזרח השמש, דכיון שיום זה הוא יום שנתלו בו המאורות והשמש יצא על הארץ הוא כעין יו"ט שלה שהחמה גוברת על הארץ, וכשהתבוננתי כמה פעמים בדבר ראיתי שאף שזה אינו מוחלט מ"מ קרוב לנכון הוא, שבודאי איך ענין זה נוהג בתמידות ממש שתזרח השמש ברביעי בשבת בימות הגשמים דיש יוצא מן הכלל, מ"מ איכא ביה מילתא דו"ק ותשכח. ובראותי דברי תרומת הדשן כאן, אמרתי דאפשר שיש סמך לדברים אלה, ואע"פ שבודאי ראיה ליכא מהא אפשר שזכר לדבר איכא, דהא קאמר הכא תרוה"ד דאם עד ליל יום ד' שאחר מוצ"ש לא יגיע יום ט"ו עדיף להמתין לברך הלבנה עד מוצ"ש, כיון "שאפילו אם יהיה מעונן במוצאי שבת וב' וג' וד' לילות אחריו עדין יש זמן לברך ער ליל ט"ו" וכו', ולכאורה מדוע נקט בדבריו רק עד ד' ימי השבוע ולא יותר, אולם להנ"ל י"ל כי בהכי ברור הוא דאפילו אם יהיה מעונן וירדו גשמים ברציפות ללא הפוגה ממוצאי שבת מ"מ עד יום ד' שבשבוע בודאי שיתבהרו השמים והקולות והמטר יחדלון, כי תזרח השמש ויאספון העננים דיו"ט שלה הוא יום שנתלו בו המאורות והשמש יצא על הארץ, וממילא ביום ד' בלילה שהוא ליל יום ה' יוכל כבר לברך הלבנה. וק"ל.+ יעבור זמן הברכה אין להמתין עד מוצאי שבת, שכל מקום שראוי להסתפק שתעבור המצוה אין משהין אותה כדי לעשותה יותר מן דמובחר. עכ"ד. ע"ש. [וע"ע בדברי תרומת הדשן (סי' רסט) שכתב שם נמי כיו"ב, לענין פדיון הבן שחל יום ל"א של לידת התינוק ביום שבת, שאע"פ שאפשר לפדותו ביום ו' באופן שיחול הפדיון בשבת, מ"מ מאחרים הפדיון ליום א' כדי לעשות הברכות והסעודה כתיקונם. ע"ש. והיינו כמבואר מדבריו הכא דכל שאין חשש שהמצוה תפסד עדיף להמתין כדי לקיימה יותר מן המובחר]. וממילא מבואר מהכי דס"ל לתרוה"ד דכל מאי דאמרינן שאין להשהות המצוה הוא דוקא במקום שעלול להפסיד גם המצוה שאינה מובחרת שלפניו, כגון שהוא לזמן מרובה ויש חשש שימות וכדו' אבל אם אין חשש כזה עדיף להמתין. ולכאורה משמע אפילו לזמן מרובה.

וראה בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' לד) שעמד לדון שם במי שיש לו ד' מינים כשרים, אלא שאינם מהודרים, ורוצה להמתין שעה או שעתיים עד שיגיע לידו ד' מינים מהודרים אי שפיר דמי להמתין, והביא שם את דברי הגמ' דיבמות הנ"ל דאמרינן שהויי מצוה לא משהינן דמשמע דהוא אפילו במקום שאם ימתין יקיים מצוה מן המובחר, אולם כתב דיש לדחות זאת דשאני התם דחכמים תקנו כן שלא להשהות המצוה אע"פ שאם ימתין יקיימנה מן המובחר כדי שלא לעגן את בת ישראל כי הרבה חשו חז"ל לזה לתקנת בנות ישראל, וגם שיש ספק שמא לא יבוא האח ממדינת הים וכן שמא כשהקטן יגדל ירצה רק לחלוץ וע"כ לא משהינן, ואחר שפלפל בזה טובא ממקומות שונים בש"ס, העלה במסקנא כדברי תרומת הדשן הנ"ל דכל שברור לו שאם ימתין יוכל לקיים אח"כ המצוה בהידור, כי הא דנידון דידיה בענין ד' המינים אם ברור לו שיבוא לפניו אח"כ יותר מהודרים יש לו להמתין כדי לקיים המצוה מן המובחר. וע"ע בדבריו (שם) שהביא את דברי שו"ת בית יעקב (סי' קמב) שכתב לחלק דלעולם הא דאמרינן דאין משהין המצוה לעשותה יותר מן המובחר היינו דוקא כדי להשהותה לזמן מרובה שחוששים שמא ימות ולא יקיים בסוף המצוה כלל, והיינו טעמא נמי דהגמ' ביבמות דלא משהינן החליצה וכו' דחיישינן שמא ימות גם הוא ולא יקיים המצוה כלל, אבל אה"נ לזמן מועט מותר להשהות. אולם השבות יעקב כתב לחלוק עליו דלעולם אין חילוק בין זמן מועט לזמן מרובה, אלא כל שודאי לו שבסופו של דבר תבוא לידו המצוה מן המובחר מותר להשהותה גם לזמן מרובה, ולחשש שמא ימות לא חיישינן דהוא חשש רחוק, והא דביבום אין משהין אין החשש משום מיתה, אלא כיון שבעצם הדבר יש ספק אם יבוא לידי המצוה דשמא לא ירצה לייבם שאי אפשר לדעת את דעתו ולכן למה להמתין. ע"ש. [וראה בשו"ת צמח צדק (סי' קכז) שכתב נמי לדחות הראיה מהגמ' דיבמות כעין זה די"ל שאני התם דאין להשהות המצוה משום עיגון שלא להשאיר היבמה תלויה ללא פתרון עד שיגיע האח. ע"ש]. ומבואר מהכי דהרב שבות יעקב והרב בית יעקב פליגי אם יש להמתין לקיים המצוה מן המובחר אף זמן מרובה או רק לזמן מועט, דלדעת השבות יעקב דיש להמתין אפילו לזמן מרובה, אבל הרב בית יעקב ס"ל דיש להמתין רק לזמן מועט, אבל לא לזמן מרובה.

גם ראיתי עתה לגר"י עמדין בס' מור וקציעה או"ח (סי' כה ד"ה ואי משום) שעמד להעיר על דברי המג"א (הנ"ל) שביאר בדברי הרמ"א דלהכי כתב דיניח התפילין ולא ימתין עד שיביאו לו הטלית, כדי שלא להשהות המצוה אע"פ שאם ימתין יוכל לקיים המצוה מן המובחר להתעטף בטלית קודם הנחת התפילין וכו', דהא ליתא כלל, דטעמא דלא משהינן לא שייך אלא לזמן מרובה דחיישינן למיתה, אבל לא לזמן מועט, דהא אהא סמכינן בקידוש לבנה להמתין למוצאי שבת וכדעת תרומת הדשן. ולכן ביאר שם דלעולם בודאי שיש להמתין על הטלית אם אפשר שיביאו לו מיד אע"פ שאינה מזומנת לו עתה בביתו, והרמ"א מיירי בגוונא שהתפילין בידו ממש ולכן כיון שכבר באה המצוה לידו ממש לא ישהה אפילו זמן מועט. ע"ש. ומדבריו אלה של היעב"ץ עולה דס"ל בפשיטות כדברי הרב בית יעקב הנ"ל דדוקא לזמן מועט לא חיישינן להמתין כדי לקיים המצוה מן המובחר, אבל אה"נ לזמן מרובה אין להמתין דחיישינן שמא ימות וכו'. ומדבריו עולה עוד חילוק זה הוי אף לדעת תרומת הדשן, דהא בפשטות מהר"י עמדין ס"ל כתרומת הדשן, וכמו שהזכיר את דבריו ואת דעתו של תרוה"ד בפשיטות ולהביא ממנו ראיה, ואפ"ה כתב לחלק כן בין זמן מועט לזמן מרובה ומשמע דאף לדעת תרומת הדשן מיירי. וק"ל. ודו"ק היטב. [וראה גם היטב בדברי היעב"ץ גופיה בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' יח) שג"כ עולה ומתבאר מדבריו שם שמחלק בין זמן מועט לזמן מרובה, דבזמן מרובה אמרינן דאין להמתין ע"מ לקיים המצוה בהידור דחיישינן למיתה, אבל בזמן מועט יש להמתין. יעו"ש. וראה גם בדברי מר אביו הגאון חכם צבי בשו"ת חכם צבי (סי' קו) שג"כ עולה ומתבאר מדבריו הכי דמסכים לחילוק זה דבין זמן מועט לזמן מרובה, ושם מבואר בדבריו להדיא שכן הוא מפרש נמי את דברי תרומת הדשן (הנ"ל), שכתב שם דכל מש"כ תרומת הדשן שיש להמתין מלברך על הלבנה עד מוצאי שבת ולא חיישינן שמא ימות היינו משום דהוא לזמן מועט, וכן העלה החכם צבי במסקנה שם כחילוק זה, דכל שאם ימתין זמן מועט יוכל לקיים המצוה יותר בהידור יש לו להמתין אבל אם לזמן מרובה לא ימתין. ע"ש.

וראה גם בשו"ת דברי מלכיאל (חאו"ח סי' יב) שג"כ עמד בנידון זה וכתב, דאף דקיי"ל דשהויי מצוה לא משהינן אף שע"י שימתין יעשנה ביתרון הכשר, מ"מ נראים דברי תרומת הדשן (הנ"ל) שחילק בזה דדוקא לזמן מרובה שיש לחוש שתתבטל המצוה לגמרי אז לא ימתין, אבל לזמן מועט משהינן המצוה לעשותה ביתרון הכשר. וסיים, דבאמת דבר זה מוכח נמי מדברי התוס' ביומא (לג ע"א) במה שהקשו שם דלמה לי קרא דשיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי, תיפוק ליה דאין מעבירין על המצוות וזהו הקרן שהוא פוגע בו בתחילה. ותירצו, דאי משום האי טעמא היה אפשר לומר דעדיף להשהותו כדי ליתנו על יסוד דרומי שהוא תדיר ששופכים עליו את שיירי הדם. והרי מבואר בדבריהם דעדיף להשהות המצוה כדי לעשותה מן המובחר במצות תדיר, ועל כרחך היינו משום דהוי לזמן מועט מאד. ע"ש. ומבואר מדבריו אלה שאף הוא מעמיד את דברי תרומת הדשן דמיירי לזמן מועט, ונראה שהוא מבאר דמש"כ תרוה"ד דכל שלא תתבטל המצוה שרי להשהות היינו לזמן מועט, דלזמן מרובה חשיב שתתבטל המצוה דשמא ימות. וק"ל. (ועי' בדברינו בס' מזהב ומפז ע"ס עבודת יוה"כ (עמ' שלא) מש"כ לדייק מדברי התוס' ביומא הללו דמשמע מקושייתם זו דהקשו למה לי קרא תיפוק משום אין מעבירין וכו', דענין זריזין מקדימין למצוות הוא דאורייתא, ואולם בדברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' תקכט) מבואר דהוא דרבנן. וע"ש בדברינו ואכמ"ל עוד בענין זה). וראה גם בשו"ת זכר יהוסף למהר"י שטרן (סו"ס רכג ד"ה ומ"מ) שג"כ עולה מתורף דבריו שם דכל שהוא שוהה לזמן מועט כדי לקיים המצוה מן המובחר ליכא ביה משום אין מעבירין, כיון דבזמן מועט כזה לא תתבטל המצוה, ודלא כהמג"א (הנ"ל) וסיעתו דמבואר בדבריהם דאפילו לזמן מועט אין להמתין. ורק סיים שם, דאם זה בציבור וגורם טירחא דציבורא אף לזמן מועט כזה אין להמתין. ע"ש.

איברא דהנה הנשמת אדם (כלל סח אות א) כתב לדייק מדברי ספר חסידים (הנ"ל) דהוא חולק על תרומת הדשן הנז', וס"ל דבכל גווני לא משהינן לקיים המצוה מן המובחר אפי' שהויי לזמן מועט, ושכן הוא משמע נמי מפשטא דהגמ' דיבמות (הנ"ל), ומה שכתב בספר חסידים "וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כ"כ יפה כמו סופר אחר שלא יבוא כ"כ בקרוב זמן מוטב שיכתוב אותו המצוי" וכו'. דמשמע דאם יבוא בקרוב זמן ימתין, י"ל דהיינו דוקא בכתיבת ס"ת שאינו מקיים בלא"ה המצוה מיד עד שתגמר ולכן ימתין זמן מועט, אבל במצוה שאפשר לקיים מיד יעשנה מיד, וכמ"ש ס"ח בטלית דיקנה מיד, וכיון דתרומת הדשן לא הביא את דברי ספר חסידים מוכח דלא ראה אותו, ולכן נראה דנקטינן כדברי ס"ח [שיש לומר דאם היה תרוה"ד רואה דבריו היה חוזר בו], וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דהגמ' ביבמות דאין משהין המצוה כלל אפילו לזמן מועט. עכ"ד. ע"ש. [וראה בהגהות מקור חסד ע"ס חסידים (שם אות ג) שג"כ עמד עמש"כ ס"ח גבי ס"ת "כשיבוא לזמן קרוב" וע"ש מה שהביא לבאר. ובמחכ"ת מדוע לא הזכיר בזה את דברי הנשמת אדם שכבר עמד על דברי ס"ח אלו וביאר דבריו בטוטו"ד. וצ"ב]. ועכ"פ מבואר דהרב נשמת אדם ס"ל דאין להשהות המצוה כלל אפילו לזמן מועט גם אם כשימתין יוכל לקיימה יותר בהידור.

וע"ע בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (סי' תכו ס"ח) שהביא את דברי הרמ"א דיש נוהגין לא לברך ברכת לבנה קודם תשעה באב ולא קודם יוה"כ, מפני שקודם ת"ב יש את צער החורבן וקודם יוה"כ שרויים בצער מחילת עוונות, ויש מגמגמין על המתנות אלו דהא חיישינן שמא ימות ועוד דזריזין מקדימין למצוות, ויש שדחו זאת דלזמן קצר לא חיישינן למיתה ושיהויי מצוה משום הידור משהינן. עכ"ד. ע"ש. ומבואר מפשט דבריו דס"ל דלמ"ד קמא אין להמתין בזה כלל אפילו לזמן מועט, אפילו שאם ימתין יוכל לעשות המצוה יותר מן המובחר, אלא יברך מיד, והיינו כסברת הרב נשמת אדם הנ"ל. וראה גם בס' מעשה רב להגר"א (סי' קנט) שג"כ הובא שם כיו"ב דאין להמתין לברך ברכת הלבנה עד מוצ"ש אלא יברך תיכף ומיד בחול. ע"ש. ומבואר דאפילו לזמן מועט אין להמתין כדי לקיים המצוה מן המובחר, וצ"ל דס"ל דהא דאמרינן בגמ' דיבמות (שם) דאין להמתין עד שיבוא אחיו הגדול ממדינת הים, לאו דוקא מדינת הים, דלעולם ה"ה אפילו ממדינה למדינה דהוא לזמן מועט נמי שהויי מצוה לא משהינן. וראה גם בשד"ח כללים (מערכת ל כלל קמא אות ו) שהביא שם את דברי שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת (סי' עז) שדן נמי בנידון זה אם להשהות המצוה לצורך קיומה מן המובחר, והעלה במסקנתו לדינא, דאין לאחר המצוה אפילו במעט כדי לעשותה יותר מן המובחר. ע"ש. וראה גם בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סימן א) שהאריך בנידון זה דשהויי מצוה לא משהינן, והביא שם כמה וכמה ראיות דלא משהינן המצוה אפילו לזמן מועט ע"מ לעשותה מן המובחר. יעו"ש. וראה גם בס' ערך השולחן למהר"י טייב חאו"ח (סי' כה סק"ד) שהביא שם את דברי תרומת הדשן (הנ"ל) שדייק ממתניתין דיבמות (הנ"ל) דתנן אין ממתינים עד שיגיע האח הגדול ממדינת הים, ומשמע משום דהוא רחוק במדה"י אין ממתינים וכו', דהרי כל הפוסקים באבה"ע (שם) לא נקטו כלל כלשון משנה זו ולא הזכירו "מדינת הים", ומשמע דסברי דאפילו מעיר לעיר שהוא לזמן מועט וגם אין חשש שתפסד המצוה נמי אין להשהות. ע"ש. וראה גם בים של שלמה במס' יבמות (סי' יז) שכתב נמי לדייק כיו"ב מדכל הפוסקים השמיטו "מדינת הים". יעו"ש.

אולם עי' בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' לב) שהביא להעיר נמי כיו"ב בריש דבריו על תרומת הדשן מדברי הרמב"ם והטור (בהלכה זו) שלא הזכירו "מדינת הים", ומוכח דלית להו כסברת תרומת הדשן, ולעולם אפילו שהוא לזמן מועט ואפילו שלא תפסד המצוה נמי אין להמתין, והביא לזה עוד סמך מדתנן ביבמות (שם) תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו, ומי לא עסקינן דקטן זה הוא בן י"ג חסר יום אחד ואפ"ה אין שומעין לו, ושמע מינא דאפילו שהויי יום אחד לא משהינן. אלא שסיים שם, דמ"מ מי גדול לנו ממהרא"י בעל תרומת הדשן אשר מימיו אנו שותים והוא היה בקי וידע דברי הרמב"ם והטור טפי מינן ואפ"ה לא עמד לדקדק כן בדבריהם, וצ"ל דס"ל דמה שכתבו הרמב"ם והטור "מדינה אחרת" ולא "מדינת הים", אין כוונתם למדינה אחרת שהיא קרובה, אלא כוונתם למדינה אחרת שהיא רחוקה שיש להסתפק שתעבור ותפסד המצוה עד שיבוא האח, ולהכי אין להמתין. עכ"ד. ע"ש. וממילא לפ"ז יש ליישב את דברי מהר"י טייב הנ"ל במש"כ להביא ראיה מדברי הרמב"ם והטור דס"ל דאפילו לזמן מועט אין להמתין. וק"ל.

וע"ע בדברי הרדב"ז ח"ד (סי' אלף פז) שנשאל שם אודות אדם שהיה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולקיים מצוות, ואחר תחנונים רבים לפני ההגמון הותר לו ללכת לבית הכנסת להתפלל רק יום אחד בשנה באיזה יום שיחפוץ, ועמד השואל ושאל באיזה יום עדיף שילך, ויש שאמרו שילך ביום הכיפורים וי"א שילך ביום פורים שיש בו מקרא מגילה ופרסומי ניסא וכו', אולם הרדב"ז השיב ע"ז, דכיון דקיי"ל דאין מעבירין על המצוות וכלל זה מוסכם לכו"ע ואין חולק עליו, הלכך המצוה הראשונה שתבוא לידו שאי אפשר לו לעשותה היא הקודמת, ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחילה היא קלה או חמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות. עכ"ד. ע"ש. ומפשט דבריו אלה של הרדב"ז עולה ומתבאר לכאורה דפליג על דברי תרומת הדשן (הנ"ל) וס"ל שיש למהר את קיום המצוה תיכף ומיד ואין להשהותה אפילו לזמן מועט ואע"ג שאם ישהנה יוכל לקיימה יותר מן המובחר. וכ"כ נמי בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן לב) דהרדב"ז חולק על תרומת הדשן, והובא נמי בשד"ח כללים (מערכת ז כלל א). ע"ש. אולם האמת היא דהנה אפ"ל דלא פליגי דהרי תרומת הדשן ס"ל דכל שיש ספק שאם תפסד המצוה אין להמתין, ורק כגוונא שאין ספק כתב דיש להמתין לקיימה מן המובחר, וכמבואר בדבריו, וא"כ י"ל דהרדב"ז נמי ס"ל הכי והיינו טעמא שכתב בנידון דידיה דהאסיר בבית האסורים וכו' דאין להמתין משום דאיכא התם חשש שמא כיון שאסיר זה הנמצא בבית האסורים תלוי בדעת אחרים, ויש חשש שעל אף שעכשיו נתנו לו רשות לצאת יום אחד בשנה ממאסרו פתאום ישנו את דעתם ויבטלו את זכות זו שנתנו לו, ונמצא שאם ימתין לקיים המצוה מן המובחר תפסד המצוה לגמרי, וע"כ קאמר הרדב"ז דיש לו להזדרז ולתפוס מה שיוכל ולא ימתין לקיים המצוה מן המובחר דהוי כמסתפק שמא תעבור ותפסד המצוה. וק"ל. [וכן מצאתי שהביא כיו"ב בשו"ת זכר יהוסף שטרן חאו"ח (רס"י רכג) בשם הרב יד אליהו (סי' מב) שכתב לבאר בדעת הרדב"ז דהא דכתב דלא ימתין עד יוה"כ וכו' ואע"ג שיקיים עי"ז המצוה מן המובחר, כיון דהתם הוא זמן גדול ויש לחוש לאונסין ומיתה, אבל ביומא חדא לית לן בהכי. ע"ש. והיינו כדאמרן שתפסד המצוה].

אולם הנה יש להשיב ע"ז, דאמנם אפ"ל דאף תרומת הדשן מודה בעובדא כי הא דהרדב"ז שיש להזדרז כיון שסו"ס אפשר שתפסד המצוה אם ימתין, הן מטעם אורך הזמן והן מטעם שיחזור בו ההגמון מהבטחתו ארורים הגויים הרשעים אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, מ"מ הרי מתורף דברי הרדב"ז לא מבואר דבר זה כלל דהיינו טעמא דידיה דיש לו לקיים תיכף ומיד המצוה שבאה לידו בראשונה, משום דיש חשש שמא תפסד המצוה שההגמון יחזור בו מהבטחתו, דהרדב"ז לא הזכיר סברא ונימוק זה בדבריו כלל אפילו ברמז, [ובאמת שמא י"ל כלפי חשש זה, דכיון שההגמון הסכים לחנינה זו לתת לאסיר הזה יום אחד בשנה לקיים המצוות ונחתום בטבעת המלך, דבר המלך אין להשיב ולא ישנה גזירה זו לעולם ולכן לא הזכיר לחשש זה כלל. וק"ל], והרדב"ז הזכיר בדבריו שם רק הנימוק דאין מעבירין על המצוות שעל כן יש לו להזדרז לקיים המצוה הראשונה שבאה לידו אף שאם ימתין יוכל לקיימה יותר בהידור, וא"כ מסתימת דבריו אלה משמע דבכל גוונא מיירי אפילו כמקום שאין ספק שמא תפסד המצוה ויש לו לקיים המצוה הראשונה שבאה לידו ולא להמתין כלל אפילו זמן מועט, ודלא כתרומת הדשן. וק"ל. ושו"ר רמז הרומז על האר"ש בכיו"ב בדברי השד"ח בכללים (מערכת ז כלל א סוד"ה זריזין) דהרדב"ז פליג על תרוה"ד וס"ל דאפילו במקום שאין לחוש שתפסד המצוה אין להמתין אף ע"מ לקיימה יותר מן המובחר, ודלא כתרוה"ד דס"ל דבכה"ג יש להמתין. יעו"ש היטב בדבריו. והיינו כדאמרן דהרדב"ז ס"ל דמשום טעם זריזין יש להקדים לקיים מצוה ראשונה שבאה לידו ולא להמתין אפילו לזמן מועט.

(ואגב אורחיה יש להעיר בזה ע"ד שו"ת מחנה חיים (ח"א סימן ב) שנשאל שם אודות חבוש בבית האסורים שניתן לו רשות לצאת ב' שעות ביום שיבחר לעצמו פעם בשנה, ואינו יודע אם לבוא לביהכ"נ לקריאת התורה בשבת שהוא ערב חג השבועות או ימתין לשמוע קריאת התורה דמתן תורה ביום חג השבועות, ועמד לדון שם די"ל שעדיף לשמוע הקריאה דשבת שהוא יותר תדיר מאשר הקריאה דיו"ט וכו'. יעו"ש. ופלא הוא דלא זכר שר כלל מדברי הרדב"ז הנ"ל שכבר עמד לדון בכיו"ב, וס"ל דעדיף להזדרז במצוה הראשונה שתבוא לידו ולא להמתין כלל כדי לעשותה מן המובחר, וה"נ י"ל דעדיף שיצא לשמוע הקריאה דשבת בערב שבועות שהוא מצוה ראשונה שפוגע בה ולא להמתין לקריאה דחג השבועות. וק"ל. וראה עוד בשו"ת מחנה חיים שם (ד"ה ואיידי) שעמד בדברי המג"א (הנ"ל) שכתב דחביבא מצוה בשעתה לקיימה מיד ואע"פ שאם ימתין יוכל לקיימה יותר מן המובחר, והביא ראיה לזה מהגמ' דיבמות (הנ"ל), דהנה יש להשיב ע"ז דאין זו ראיה, דשאני התם שהרי אף אם ימתין לקיים המצוה מן המובחר לא יהיה זה הגוף שממתין מקיים המצוה אלא אחיו הגדול, והוו ב' גופים נפרדים ולכן אין להמתין, משא"כ בנידון המג"א בענין התפילין וכל כיו"ב דהגוף הממתין הוא עצמו יקיים את המצוה עדיף שימתין לקיים את המצוה מן המובחר. ע"ש. ומבואר מדבריו אלה דמחלק בין גוף אחד לב' גופים. ובאמת ראיתי קרוב לזה גם למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ב (חיו"ד סי' יח אות ז) שהביא שם את דברי שו"ת הרב"ז (סי' לב אות ח) שעמד לדון בדין ברכת החמה אם נכון להשהותה כדי לאומרה בציבור, והביא מש"כ השערי תשובה בשם המחזיק ברכה (סי' רכט) להוכיח מהגמ' דר"ה (לב ע"ב) דזריזין מקדימין למצוות דחי לטעמא דברוב עם הדרת מלך, והוא ז"ל כתב לפקפק בזה לפי דברי תרומת הדשן (הנ"ל) שהעלה להוכיח מהגמ' דיבמות (לט ע"א) דכל שאין לחשוש שתפסד המצוה עדיף להשהותה כדי לקיימה מן המובחר ולכן יש להמתין לברך הלבנה עד מוצאי שבת, וממילא הכ"נ יש להמתין שלא לברך החמה ביחיד אלא כל אחד ימתין עד שיהיו עשרה ביחד כדי לקיימה מן המובחר ברוב עם הדרת מלך. ומו"ר שליט"א כתב לדחות את דבריו, כי הנה י"ל דאף לתרומת הדשן שאני התם שהוא עצמו עושה המצוה מן המובחר כשימתין לברך הלבנה עד מוצ"ש כשהוא מבושם, משא"כ כשמברך ברכת החמה סמוך להנץ החמה הכי עדיף טפי, כי הרי אף שאם ישהה יותר יהיה בזה משום ברוב עם הדרת מלך, מ"מ הרי אין ההידור מגוף המצוה אלא ע"י אחרים נוסף ההידור. ע"ש. והיינו סמוך ונראה לדברי המחנה חיים (הנ"ל) דלא אמרינן שיש להשהות המצוה אלא דוקא שיש ריוח למקיים המצוה עצמו, אבל אם ע"י ההמתנה הריוח יהיה לאדם אחר לא, וא"כ ה"ה נמי צריך שההידור יהיה בגוף המצוה ממש ולא מגורם חיצוני. וק"ל).

ועכ"פ כאמור דמפשט דברי הרדב"ז (הנ"ל) עולה דס"ל שאין להמתין כלל בקיום המצוה אפילו לזמן מועט. והלום ראיתי למהר"ץ חיות בחידושיו למס' מועד קטן (ט ע"א ד"ה גמרא) שעמד על דברי הגמ' (שם) דרמינן תרי קראי אהדדי, כתיב "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו" (כלומר שקול מצות ועיין בהן איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה - רש"י), וכתיב "אורח חיים פן תפלס" (דמשמע כל מצוה שתבוא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח גדולה מפני הקטנה - רש"י), ותירצה לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים. ופרש"י: מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, תפלס פלס מעגל רגלך שתעשה אתה הגדולה וחבריך יעשו הקטנה. במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, אל תפלס אלא מצוה שבאה לידך בין גדולה בין קטנה עשה. ע"כ. דהנה החכם צבי בתשובותיו [סי' קו] הביא ראיה מדברי הגמ' הללו לפשוט את ספיקו של הרדב"ז הנ"ל דחזינן בא"א ע"י אחרים, מצוה הבאה לידו אפילו שהיא קלה אל יחמיצנה ולא ימתין לעשות החמורה, ובפשטות התם הוי א"א לעשות ע"י אחרים. והוסיף מהר"ץ חיות דגם מדברי רש"י בסוכה (כה ע"ב ד"ה שחל) שכתב, אלמא מצוה שבאה לידך אין צריך לדחותה מפני החמורה. ע"כ. משמע נמי להדיא כנ"ל. וסיים מהר"ץ חיות דמזה יש להעיר על החכם צבי דנעלם ממנו לפי שעה דברי רש"י בסוכה הללו, כיון דהחכם צבי עמד שם בסוף דבריו להעיר על הרדב"ז מדברי הגמ' במנחות (מט ע"א) וכו', והרי מדברי רש"י בסוכה משמע להדיא כדברי הרדב"ז דאין לדחות כלל המצוה הקלה מפני החמורה. ע"ש. וראה גם במשנה למלך (פ"א דמגילה הי"א) שג"כ הסיק בנידון כיו"ב דפשיטא שאם יש לאדם לקיים מצוה יקיימנה מיד עוד היום ולא יניחנה למחר, ואע"פ שאם ימתין יקיימנה בהידור. ע"ש. וראה בדברי הרב המגיה במשנל"מ (שם) שכתב ליישב עפ"ז את דברי החכם צבי (הנ"ל) במה שכתב להעיר על הרדב"ז מהגמ' דמנחות (מט ע"א) דמספקינן התם האם תדיר עדיף או מקודש עדיף ולא איפשיטא, וא"כ כיצד הסיק הרדב"ז דעדיף להקדים המצוה שבאה לפניו ולא להמתין למקודש, דלפי מה שביאר המשנל"מ שם בדבריו את הסוגיא הזאת דמנחות אייתי שפיר. ע"ש. וע"ע מש"כ בדברי הרדב"ז והחכם צבי הללו החת"ס בחידושיו לש"ס שבת (קלד ע"ב ד"ה וראיתי) ובנדרים (לא ע"ב ד"ה אמול, לו ע"ב ד"ה ודאתאן). יעו"ש. ודפח"ח. וראה גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קח, וחאבה"ע ח"א סו"ס קכא, וח"ב סי' קיב). ע"ש.

וע"ע בקצוה"ח (סי' קד סוס"ק ב) שהביא את דברי תשובת הרדב"ז (הנ"ל) דמסיק שאע"פ שאם ימתין יוכל לקיים המצוה יותר בהידור, אפ"ה המצוה הראשונה שבאה לפניו יקיימנה כיון דהמצוה הראשונה נקרא מקודש לפי שזמנו עכשיו, ומקודש שוה למצוה החמורה שתבוא אח"כ. ע"ש. ובפשטות משמע מדבריו של קצוה"ח שם דמסכים עם הרדב"ז דכל כה"ג יש להקדים המצוה שתבוא לידו בראשונה ואין להמתין למצוה החמורה. ומזה תימא ע"ד הרב מקור חסד בספר חסידים (סי' תתעח אות ב) שציין ע"ד קצוה"ח הללו וסיים בזה"ל: אך מה שסיים בשם הרדב"ז דאין חוששין ואיזה שירצה יקדים, צ"ע שברדב"ז מבואר שיעשה אך מה שבא לידו תחילה. עכ"ד. ע"ש. וצ"ע דהיכן מבואר כן בדברי קצוה"ח שכתב בשם הרדב"ז באיזה שירצה יקדים, דאדרבה המתבונן בדברי קצוה"ח שם יראה דמבואר בדבריו דיש להקדים מה שבא לידו תחילה. וצ"ע. ושוב התבוננתי ונתתי אל ליבי דאפשר שכוונת המקור חסד הוא למה שסיים קצוה"ח בזה"ל: "דהמצוה הראשונה היא נקראת מקודש לפי שזמנו עכשיו, ומקודש שוה למצוה החמורה שיבוא אח"כ". ע"כ. ומשמע דמשוה את שניהם, מצוה שיש לפניו עכשיו דהוא נקרא מקודש למצוה חמורה שתבוא אח"כ, וכנראה מזה הסיק המקור חסד דמשמע דס"ל לקצוה"ח לדעת הרדב"ז דכיון ששניהם שוין ממילא איזה שירצה יקדים. אולם האמת היא דאם לדברים אלה כוונת המקור חסד, אי משום הא לא אריא, כי הנה בודאי הביאור בקצוה"ח הוא כך, דאתא לבאר מדוע לא ניזיל כל כה"ג שיש לפניו לקיים מצוה שלא בהידור מיד ולקיים מצוה בהידור אחר זמן בתר העדיף, ולכאורה המקודש הוא עדיף וע"כ י"ל דימתין לקיים המצוה המהודרת, וע"ז אמר דשניהם שוים, וממילא אחר דשניהם שוים דהמקודש שוה למצוה שנמצאת לפניו כבר אע"פ שהיא קלה, ממילא הדרינן דבודאי שיש לו לקיים המצוה שנמצאת לפניו משום זריזין מקדימין. כך נראה ביאור דברי קצוה"ח. וק"ל ודו"ק. וממילא אין שום נפתל ועיקש בדברי הקצוה"ח. וזה ברור.

וראה עוד בשו"ת חתם סופר חאו"ח (סי' רח ריש ד"ה מ"מ וקראת) שעמד להעיר שם דצ"ע מדוע קבעינן פורים באדר שני משום מסמך גאולה לגאולה, לסמוך גאולת ישראל מהמן ואחשורוש לגאולת מצרים דפסח שהוא בחודש ניסן, והלא עדיף טפי לעשות הפורים באדר א' משום זריזין מקדימין למצוות, וענין אין מעבירין על המצוות עדיף מעשיית המצוה מן המובחר וכמ"ש הרדב"ז (הנ"ל) בתשובה, וכתב לתרץ די"ל דדוקא במצוה שכבר מוטל על האדם יש לו להזדרז ולהקדים ולא להמתין, אבל במצוה שאנו מקבלים עלינו תחילה כהא דפורים שאנו קבלנו עלינו לעשותה ולא נתחייבנו בה לא שייך כ"כ זריזין וטוב לקבוע ביום המובחר והיינו לסמוך גאולה לגאולה. ע"ש. ועולה מן המדב"ר דהחת"ס דס"ל דלעולם עדיף להזדרז בקיום המצוה [שכבר נתחייב בה] ולא להמתין אע"פ שאס ימתין יוכל לקיימה יותר בהידור, ומסתימת דבריו משמע דמסכים בזה עם דברי הרדב"ז דאין להשהות המצוה וכדחזינן שהביא דבריו ולא חלק עליהם, וגם נראה דס"ל דאין להמתין כלל אפילו זמן מועט דהרי לא חילק. אולם עדיין יד הנטויה לדחות דשמא החת"ס מדבר בגוונא כי התם דהוא המתנת זמן של שלושים יום, כהא דהיה צריך להמתין מבין פורים דאדר א' לאדר ב'. ועל הא קאמר שאם היתה זו מצוה שכבר נתחייבו בה אין להמתין, אבל לעולם על זמן מועט ממש כהא דברכת הלבנה וכדו' עדיין לא ברור מדבריו מאי ס"ל דאשר שיש להמתין, אבל עכ"פ מהפשט הפשוט בדבריו משמע דאפילו לזמן מועט ממש אין להמתין ויש להזדרז, ובפרט ממה שהביא את דברי הרדב"ז (הנ"ל) בפשיטות דאין להשהות המצוה וכו' ולא חלק עליהם, והרי כבר אמרנו לעיל דפשט דברי הרדב"ז מורה שאין להמתין כלל לקיים המצוה מן המובחר אפילו לזמן מועט, ומדשתק החת"ס על דבריו ש"מ דס"ל נמי הכי. וק"ל. [וגם עי' היטב בחידושי החתם סופר על הש"ס הנ"ל בדברינו (שבת קלד ע"ב ד"ה וראיתי, ובנדרים לא ע"ב ד"ה אמול) שהביא שם את פלוגתא דהרדב"ז הנז' והחכם צבי שחולק עליו, ומבואר התם דדעתו נוטה טפי לדברי הרדב"ז. יעו"ש. וראה עוד בחידושיו לנדרים (לו ע"ב ד"ה ודאתאן) ששם כתב וציין שהאריך בנידון זה בתשובותיו, ולע"ע לא מצאתי מה שציין שם. וע"ש]. וראה בזה גם למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א (חיו"ד סי' יח אות ז) שג"כ עולה ומתבאר מתורף דב"ק שם דס"ל שאין להמתין לקיים המצוה יותר מן המובחר אלא יש לו לקיים מיד המצוה שלפניו אע"ג שאינה בהידור כ"כ כמו שאם ימתין מלקיימה, אולם מ"מ משמע נמי מדב"ק שם שכל שאם ימתין זמן מועט יוכל לקיים המצוה מן המובחר ראוי להמתין כיון שהוא לזמן מועט. יעו"ש היטב היטב.

וממילא הוא נמי אשר העלינו כאן בדברינו בס"ד לפשר בדעת הפוסקים הנ"ל ולתפוס כדיעה מציעתא [דחזינן הכא שנחלקו לג' מחנות ואיכא ג' שיטות בדבר א) לדעת הרב שבות יעקב כל שאין ספק שתפסד המצוה יש להמתין אפילו לזמן מרובה לקיים המובחר. ב) לדעת הרב מור וקציעה ודעימיה יש להמתין רק לזמן מועט. ג) לדעת הנשמת אדם ודעימיה אפילו לזמן מועט אין להמתין], וע"כ בודאי דיש להזדרז לקיים את מצוה זו של כתיבת ס"ת ולשכור תיכף ומיד את הסופר שיכתוב הס"ת ואע"פ שלא יקיים עתה המצוה בהידור כ"כ כיון שהוא מקיימה בשותפות וכאמור דיש פוסקים המערערים ע"ז, מ"מ כיון שהרבה מהפוסקים העלו להקל בזה ראוי לסמוך עליהם כל כי הכא דלא ידע אדם מה ילד יום אם ימתין עד שיהיה בידו את מלוא הסכום הדרוש לכתיבת ספר תורה כדי שיוכל לכותבו לבדו בלא שותפות, אולם אם יודע בבירור שבעתיד הקרוב בעה"י יהיה בידו את מלוא הסכום הדרוש לכתיבת ספר תורה מהודר ראוי לו להמתין מעט כדי שיוכל לכתוב את כל הס"ת מכספו בלא שותפות ולקיים את המצוה זו של כתיבת ס"ת בהידור ולכו"ע. וזה ברור.

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi