*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן יב הערה ג

והנה במאי דכתב התורת חיים דהכותב ס"ת ואבד ממנו דאינו מקיים מצות כתיבת ס"ת, עי' בשו"ת ארץ צבי פרומר ח"ב (בחידושי מס' בבא מציעא כט ע"ב אות פז, דף שח ע"ב בספר) שהקשה מהא דאיתא בגמ' בב"מ (שם) אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהם ומניחם לאלתר, מתיב רבינא מצא ספרים וכו' גוללן אין שם דמיהם ומניחן לא, ותירצה הגמרא וכו'. ע"כ. וקשה דמאי קושיא מענין ס"ת דאמרינן דגוללן ולא מוכרן, שאני ספר תורה דלהכי לא התירו לשום דמיהם ולמוכרן כדי שלא לבטל המצוה מן הבעלים וכהא דכתב התורת חיים (הנ"ל) דאם מוכר ס"ת שכתב מבטל מצות "ועתה כתבו לכם", משא"כ בתפילין דלהכי שרי למוכרן שהרי כל זמן שהתפילין ביד המוצא בלא"ה אין הבעלים יכולים לקיים מצוותן ובלא"ה יצטרכו לקנות תפילין אחרים ולהניחם ועל כן אמרינן שם דמיהם ומניחן. וכתב לתרץ די"ל דזה הוי כמו דאיתא בגמ' בב"ק (סח ע"ב) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה הגזלן לפי שאינו שלו והנגזל לפי שאינו ברשותו, וה"ה בגוזל ס"ת מאחר דאין הנגזל מקיים המצוה כיון שאינו ברשותו, וכן נמי אבידה חשובה אינו ברשותו דזה שאבד ממנו הס"ת אינו מקיים בלא"ה המצוה. ולכן שפיר מקשה הגמרא דאפשר למכור הס"ת דהא כבר נאבד מהבעלים ובלא"ה אינו מקיים המצוה. עכ"ד. ע"ש.

והן אמת דדבר זה נמי מפורש בתורת חיים הנ"ל שכתב שם, יחיד שכתב ס"ת לעצמו וא"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת. ע"כ. והרי מפורש בדבריו דכל שנאבד ממנו הס"ת בטלה ממנו המצוה, ולפי דבריו אייתי ליה שפיר נמי דברי הגמ' דבב"מ הנ"ל. והנה התורת חיים (שם) הביא ראיה להוכיח דבנאבד אינו יוצא יד"ח ובטלה לה המצוה ממנו, ממאי דכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מלכים ה"א) גבי מלך, "בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ספרי תורה" וכו', ומזה יש לדייק דיחיד נמי כשנאבדה לו ס"ת שלו דצריך לכתוב לו ס"ת אחרת, דבס"ת שמניח המלך בבית גנזיו אין לחלק בין יחיד למלך לענין אבידה. עכ"ד. ע"ש. והנה לכאורה י"ל ע"ז דמאי אכפת לן דאבד הס"ת ממנו, לא מבעיא לדעת הרא"ש (הנ"ל) דעיקר הענין הוא ללמוד בס"ת וכנ"ל, א"כ מה לי הכא מה לי התם, הרי בס"ת זה שמצאוהו יקראו בו ומתקיימת בו המצוה. [ועי' בשו"ע חו"מ (סי' רסז סעיף כ) דהמוצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום וכו'. יעו"ש]. אלא אף לדעת הרמב"ם דאיכא מצות עשה בעצם כתיבת ס"ת ואינו ענין ללמוד בו, נמי י"ל דסו"ס כיון דס"ת זה קיים ועומד מדוע תתבטל מצותו סו"ס הרי כתב את הס"ת והוא קיים, והא דכתב הרמב"ם בהל' מלכים (הנ"ל) דבנאבד כותב לו ס"ת אחר, י"ל דמיירי בנאבדה לגמרי כגון שבלה או נשרף ח"ו שהוא אינו נמצא בעולם כלל, ואם היא רק אבודה ממנו אבל נמצאת אצל אחרים י"ל דלא בטלה המצוה.

וכן מצאתי כיו"ב בדעת קדושים הל' סת"ם (סימן ער סק"ז) שכתב, שמעתי שבבית אפרים [חיו"ד סימן סג] כתב בשם הרמב"ם שבס"ת שמקיים בה מצות עשה דכתיבת ס"ת כשאבדה ממנו נפקע קיום המצוה, ואולי י"ל כל שישנה בעולם וכ"ש שיש קורין בה הו"ל כבודו של הס"ת, שהרי כותב ספרים ומשאילן לאחרים הו"ל מצוה [כדאיתא בכתובות נ ע"ב], וכן איבד סלע ומצאו עני ג"כ צד זכות איכא בכך, ו "נאבד" שכתב הרמב"ם י"ל דהיינו אבידה מהעולם כפ"ב דכתובות, מאי איבדה? באור [באש], כן י"ל מסברא. ע"ש. והרי שרוצה לבאר את דברי הרמב"ם דמיירי דהס"ת נאבד מן העולם לגמרי. [ואמנם קצת יש להתיישב בדברים שהביא הדעת קדושים בשם הבית אפרים, ממה שמבואר בגוף תשובת הבית אפרים שם. וראה גם בגידולי הקודש שם (סימן ער סק"א) מש"כ בשם הבית אפרים בענין זה. יעו"ש. וצ"ב]. וכן מצאתי גם במנחת חינוך (מצוה תריג אות ה) שעמד לדייק מדברי הרמב"ם (בריש הל' ס"ת) שכתב מצות עשה לכתוב ס"ת לעצמו וכו' דמזה משמע לכאורה דבכתב קיים לגמרי המצוה אף שמכרו אח"כ או נאבד דהמצוה רק פעם אחת לכתוב והא כתבו, אולם אח"כ הביא את דברי הרב תו"ח הנ"ל שבנאבד בטלה המצוה ושדייק כן נמי מדברי הרמב"ם בפ"ג בהל' מלכים ה"א, אולם המנחת חינוך דחה זאת די"ל ד "נאבד" היינו שבלה הס"ת, אבל אם נגזל מאיתו הס"ת אפילו שנתייאש ממנו כל זמן שלא קנהו חבירו באיזה קנין הוי עדיין שלו וכל היכא דאיתיה דידיה הוי דאף שאינו ברשותו שלו הוי, א"כ בכה"ג אין צריך לכתוב אחר כי עדיין מקיים המצוה במה שיש לו. וצ"ע. ע"ש. והרי דדחי ליה נמי די"ל דהרמב"ם בנאבד לגמרי מיירי. [ועי' בהגהות מנח"ח השלם (שם אות יב) שכתב להביא ראיה דבנאבדה ממנו עדיין לא פקעה המצוה, וכל היכא שמעיקרא היה לשמו יצא כבר יד"ח ואפילו מכרה או הקדישה, והראיה מדאמרינן בגמ' (מנחות ל ע"א) "הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק" משמע שאינו אלא כחוטף מצוה שכבר היתה בעולם, ומשמע נמי דמצות הכתיבה גבי המוכר אישתאר. ע"ש]. וראה עוד לגר"מ אריק בס' מנחת פיתים יו"ד (סי' ער) שכתב נמי דאף בנאבד הס"ת יוצא יד"ח של מצוה זו דכתיבת ס"ת. ע"ש. וגם הגר"י אלחנן בשו"ת באר יצחק (חיו"ד סי' יט) כתב כיו"ב דנראה עיקר כדעת הרב פרדס דוד דחולק על התורת חיים ולעולם אף בנאבד הס"ת יצא יד"ח, ופלפל שם בעומק להוכיח דהכי הוי דינא. ע"ש. וע"ע בבני יונה (סימן ער סעיף א) שהגדיל לומר דאפילו נאבד הס"ת מן העולם לגמרי כגון שנשרף או נקרע ח"ו ג"כ יצא יד"ח המצוה, דכיון דהמצוה היא בכתיבת הס"ת המצוה דעביד עביד ואי אפשר להפקיע אותה ממנו למפרע. ע"ש.

וגם בשו"ת התעוררות תשובה (חיו"ד סימן קמז) עמד על דברי הרמב"ם הללו בהל' מלכים (הנ"ל) שהביא ממנו התו"ח ראיה דמדכתב דבנאבד הס"ת מהמלך צריך לכתוב ס"ת אחר, משמע לכאורה דגם גבי הדיוט בנאבד נתבטלה המצוה. וכתב ההתעו"ת לדחות דאין משם ראיה לגבי ענין מצות כתיבת ס"ת דהדיוט, דהא קשה על הרמב"ם שפסק דאם הניחו לו אבותיו [למלך] ס"ת דאינו חייב לכתוב אלא ס"ת אחר, והרי אף ההדיוט לא סומך על ס"ת שהניחו לו אבותיו, וא"כ אף המלך אע"פ שהניח לו אביו ס"ת יהיה חייב לכתוב שני ספרי תורה ומדוע סומך על מה שהניחו לו אבותיו. והכסף משנה (שם) מיישב דהן אמת דכל יחיד הן הדיוט והן המלך אינם יוצאים בס"ת שירשו מאבותיהם אלא צריכים לכתוב להם לעצמם, רק המלך כשיושב על כסא מלכותו כותב לו עוד ס"ת מפני שנאמר בו "וכתב לו את משנה התורה" שיהיה לו ס"ת כפול שיוצא בהם ידי חיוב של הדיוט ושל מלך, אם ירש ס"ת מאבותיו מספיק לכתוב רק ס"ת אחד אחר ובכתיבתו זו יוצא ידי חובה של שניהם של הדיוט ושל מלך, וס"ת הראשון די אפילו הוא משל אבותיו בירושה דבזה יקיים שיהיה לו השני משנה תורה. ולפ"ז אם היה לו כבר ס"ת ונאבד אין די במה שכותב לו אחד בתורת הדיוט שמוטל על כל אחד ושיצא בזה גם מתורת מלך, כי בשעת כתיבתו צריך להיות משנה תורה והיינו שיהיה ס"ת זה כפול, ולפ"ז אם נאבדה לו הראשונה אחר שכתב השניה ואז נאבדה הראשונה שהיא כנגד כל הדיוט שצריך לכתוב, או הדיוט שאבד לו ס"ת שכתב י"ל שכבר יצא במה שהיה לו ס"ת וא"צ לכתוב אחר. ע"ש.

וראה גם בשו"ת מהר"ם יפה (סימן קד) שהביא את דברי התו"ח וכתב לפקפק בראייתו מדין מלך שי"ל דדוקא ס"ת דמניח המלך בבית גנזיו שאין בה אלא מצות הויה לכך בעינן שתהיה אצלו תמיד לעולם לאפוקי נאבדה, אבל בהדיוט שכתוב "כתבו לכם" צריך שיכתבנה משלו וכיון שהכתיבה היא מצוה סגי בהכי ואפילו נאבדה אמרינן שכבר קיים המצוה. ויש להביא לזה ראיה נמי מהגמ' במגילה (כז ע"א) דהתירו למכור ס"ת כדי ללמוד תורה או לישא אשה ואם בנאבד אזדא המצוה היאך התירו לו למכור הס"ת עבור מצות אלו והרי הוא מבטל בזה מצות עשה של כתיבת ס"ת בקום ועשה בשביל מצוה אחרת ולא מצינו כיו"ב דשרי, וא"כ משמע דבהדיוט מה שכתב לעצמו הס"ת כבר קיים בזה המצוה. ע"ש. וכן כתב להעיר כיו"ב בס' אניה דיונה (מאיל המילואים סי' ער דף ג ע"ב) דיש לחלק בין ס"ת דמלך להדיוט דשאני מלך דכתיב גביו "וכתב לו את משנה התורה הזאת" ומשו"ה אפילו שכתב אם נאבד צריך לכתוב חדש כיון ד "משנה" בעינן שיהיה לו שני ספרי תורה, משא"כ בהדיוט כיון שכתב לעצמו ס"ת אפילו נאבד אח"כ כבר נתקיימה המצוה במה שכתב הס"ת, וראיה נמי מהגמ' דמגילה (הנ"ל) דמשמע מהכי דבכתיבת הס"ת סגי שבזה מקיים המצוה אע"ג שאח"כ נאבדה ממנו או מכרה. ע"ש. וכן כתב להשיב על דברי התורת חיים מהגמ' דמגילה הללו במנחת חינוך (מצוה תריג) דכיצד שרינן למכור ס"ת לצורך לימוד תורה ונשיאת אשה והרי ע"י שמוכר מבטל את מצות הס"ת שלו אלא ודאי דלא מבטל המצוה בהכי. וכן עמד לדחות שם הראיה מדברי הרמב"ם בדין נאבד דגבי מלך כדחית המפרשים הנ"ל, דגבי הדיוט בכתיבה תליא מילתא א"כ כיון שכתב וקיים המצוה לא איכפת לן במה שנאבד, אבל שם גבי מלך המצוה היא שיהיה מצוי אצלו תמיד וכו'. ע"ש.

וכן נמי בשו"ת מהר"י אשכנזי (חאו"ח סי' ז) כתב לדחות את ראית התו"ח מדין מלך די"ל דדוקא במלך צריך שיהיה לו בתמידות שני ס"ת אחד להניח בבית גנזיו ואחד לקרות בו כל ימי חייו, וכשנאבד אחד מהם הרי אין לו אלא אחד, ומקרא מפורש הוא "וכתב לו את משנה התורה" דהיינו שני ספרי תורה בתמידות, משא"כ הדיוט שעיקר מצותו שיכתוב לו ס"ת ומיד כשכתב קיים המצוה ואם נאבד ממנו אח"כ לא נפקעת ממנו המצוה שקיים כבר ויוכל ללמוד בשל אחרים. וסיים שם: ומה שפשוט לתו"ח שלא נתקיימה המצוה בשעת כתיבה לא ידעתי מנין לו דבר זה ואדרבא לדידי פשיטא לי שעיקר המצוה בכתיבת ס"ת חדש ובזה קיים מצותו וראיה לזה ממגילה (כז ע"א) הנ"ל דמוכרין ס"ת וכו'. עכ"ד. ע"ש. וראה גם למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א הנדפ"מ ח"ז (חיו"ד סי' כה אות א) שכתב נמי לדחות מדנפשיה ראיה זו של התורת חיים דשאני התם במלך דכתיב "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת" ודרשינן בסנהדרין (כא ע"ב) דהיינו שתי תורות, ומבואר בפירוש הרא"ם (פרשת שופטים יז יח) דהא דלא כתיב "שנים" מפני שכבר כתב לו ס"ת אחד כשהיה הדיוט כמו שיש חיוב על כל איש ואיש לכתוב ס"ת לעצמו, ועכשיו שמלך אין לו לכתוב אלא ס"ת נוסף על הראשון, וזה שהיה לו בהיותו הדיוט מניחו בבית גנזיו וזה שכתב לו אחר שמלך יהיה עמו תמיד וכו', אבל אם לא היה לו ס"ת לעצמו קודם שמלך או שאבד צריך שיכתוב לו אחר שמלך שני ספרי תורה שנאמר "וכתב לו את משנה התורה". ע"כ. ולפ"ז לגבי הדיוט י"ל שכיון שכתב ס"ת אפי' נאבד אח"כ כבר קיים המצוה וא"צ לכתוב לו ס"ת אחר, דרק גכי מלך צריך שיהיה לו ב' ספרים בכל עת ואחד מהם הוא הס"ת דהדיוט. ע"ש.

וראה עוד בפתחי תשובה חיו"ד (סימן ער סק"ג) שאחר שהביא שם את דברי התורת חיים דס"ל דבנאבדה בטלה המצוה ציין דבס' פרדס דוד (פר' כי תצא) חולק על התורת חיים והוכיח מדברי הרמב"ם דיחיד שכתב ס"ת משלו ואח"כ נאבדה דיצא יד"ח ואין צריך לכתוב אחרת. ועוד כתב הפ"ת דגם בספר תורת נתנאל מהגאון בעל הקרבן נתנאל שעל הרא"ש (פר' יתרו) חולק על התורת חיים וכתב עליו בזה"ל: ראה זה דבר חדש ואין אחד מהפוסקים שהזכיר דין זה גם כל העולם כולו אין נוהגין שכשנאבד מהם ס"ת לכתוב מחדש ע"כ בדקתי אחריו ואעלה שלא כדבריו וכו', והוכיח מהרמב"ם ג"כ דבנאבד א"צ לכתוב אחרת. עכ"ד הפתחי תשובה. ע"ש. [והנה ב' ספרים אלו שהזכיר הפתחי תשובה ס' פרדס דוד וס' תורת נתנאל אינם מצויים אצלי לעיין בדברי קודשם ז"ל, אולם אנכי הרואה מתוך תורף דבריהם (כפי שהביאם הפתחי תשובה) ששניהם כב' נביאים שמתנבאים בסגנון אחד להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל דבנאבד לא נתבטלה המצוה, וצ"ב מאיזה דברי הרמב"ם מוכיחים כן. (דלמה שכתבנו לבאר ד "נאבד" שכתב הרמב"ם בפ"ג דמלכים ה"א דהיינו נאבד מן העולם שנשרף וכדו' זה אינו ראיה אלא רק ליישב דבריו ודו"ק). ובפרט לפי מה שכתבנו לקמן להיפך לבאר דדין זה דנאבד דלא נתבטלה המצוה יתיישב טפי לפי הרא"ש דהמצוה היא ללמוד בס"ת ולכן י"ל דכל היכא דקאי ולומדים בו סגי, אבל לפי דעת הרמב"ם יש להתבונן בזה עדיין דילמא כיון דהמצוה היא שיכתוב ס"ת בעינן שיהיה שלו תמיד ולכן באבדה לא קיים המצוה. ובאמת בדעת קדושים הנ"ל (סי' ער סק"ז) הסב נמי כיו"ב את הדברים, וז"ל המלא שם: שמעתי שבב"א [שבבית אפרים] ז"ל בשם הראב"ד [שם איתא בשם הרמב"ם] הביא שס"ת שקיים בה מ"ע כשאבדה נפקע קיום המצוה אולי כל שישנה בעולם וכ"ש שיש קורין בה הו"ל כבודו, שהרי כותב ומשאיל הו"ל מצוה ואבד סלע ומצאו עני ג"כ צד זכות אליו בכך, ונאבד שכתב הראב"ד י"ל דהיינו אבדה מן העולם [כפ"ב דכתובות מאי אבדה באור] כן י"ל מסברא, וי"ל סברת הראב"ד הנ"ל הכא הוא אחד עם סברת הרא"ש שעתה קיום המצוה בתושבע"פ [דעיקר המ"ע לתכלית הלימוד], וסברא זו צריך הבנה מדוע אינו יוצא יד"ח בס"ת שקנה [לפי פשט הרמ"א] והרי מצד הלימוד שוה לכותב ובתושבע"פ משמע שכן הוא לכו"ע [דיצא יד"ח כשקונה] ועכ"פ הקונה מכותב ע"מ למכור שע"י קנייתו יתרבו כתיבות [הול"ל דיצא יד"ח]. עכ"ד. ע"ש. והרי מבואר מדבריו אלה דלדעת הרא"ש דעיקר הכתיבה הוא לצורך הלימוד יש לצדד טפי דיצא יד"ח בס"ת שנאבד. +וע"ע בשו"ת חזון נחום (סימן פה) שהביא את דברי התורת חיים וכתב עליו, דדבריו אינם מיוסדים כל כך מפני שהוא נשען על מה שכתב הרמב"ם שאם נאבד הס"ת שצריך לחזור ולכתוב ס"ת אחר, וע"פ זה כתב שהוא הדין בהקדיש הס"ת שבטל המצוה דכתבו לכם, אבל הב"י חולק על הרמב"ם וס"ל שגם בנאבד אין צריך לכתוב ס"ת אחר. עכ"ד. ע"ש. וצ"ב בדברי הרב חזון נחום הללו במש"כ דהב"י חולק על הרמב"ם בדין זה דנאבד דזה לא מצינו היכן מקומו. וכן ראיתי גם למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א הנדפ"מ ח"ז (חיו"ד סי' כה אות ב) שהביא את דברי הרב חזו"נ הללו ועמד להעיר כיו"ב בדבריו וז"ל: לא ידעתי איפה ראה שהב"י חולק על הרמב"ם מה שאין דרכו של מרן לחלוק על הראשונים ובפרט ע"ד הרמב"ם, רק הרב בני יונה וסיעתו כתבו לחלק בדעת הרמב"ם בין מלך להדיוט שלא כדברי התורת חיים שמשוה אותם. ע"ש. איברא דהנה לפי מה שהבאנו לבאר הכא דלדעת הרא"ש דעיקר הכתיבה היא לצורך הלימוד יש לומר דיצא יד"ח אף בס"ת שנאבד, א"כ אפ"ל דלזה נתכוין הרב חזון נחום במש"כ דמרן בב"י חולק על הרמב"ם בדין נאבד וס"ל דיצא יד"ח, והיינו משום דמהמבואר מדברי מרן בב"י יו"ד (סימן ער) נראה דהוא מסכים עם שיטת הרא"ש דעיקר כתיבת הס"ת הוא כדי ללמוד בו דהרי מרן הביא שם בשתיקה כהודאה את דברי הרא"ש והטור דס"ל הכי ואף ביאר את דבריהם ולא העיר עליהם כלום ומשמע דניחא ליה בשיטתהו, וא"כ כאמור דלפי שיטת הרא"ש יוצא נמי דאף בנאבד יוצא יד"ח, ונמצא לפ"ז דמרן ז"ל דס"ל כשיטת הרא"ש דעיר הכתיבה היא לצורך הלימוד ס"ל נמי דבנאבד יוצא יד"ח, והיינו דקאמר הרב חזו"נ דמרן פליג על הרמב"ם בדין נאבד וק"ל. ועוד צ"ע.+

ואיברא דמאי דמביא זאת הדעת קדושים בשם "הראב"ד" לא ידעתי לאיזה ראב"ד נתכוין דהרי בפשטות זהו לשון הרמב"ם הנ"ל, ונראה דהוא נמי הערת הרב המגיה בספר שם שכתב "שם איתא בשם הרמב"ם", והיינו שבשו"ת בית אפרים גופיה (חיו"ד סי' סג) מובא דבר זה בשם הרמב"ם, ועיין שם בגידולי הקודש (רסי' ער סק"א) שג"כ ציין זאת בשם הרמב"ם, והוגה שם "לא נזכר ראב"ד", וכנראה הגה זאת באה לאפוקי מדברי דעת קדושים הנ"ל. ועכ"פ הרב דעת קדושים שנקט זאת בשם הראב"ד חזינן דעומד ומסב דבריו לומר דס"ל דבנאבד מקיים המצוה משום דס"ל כהרא"ש דהעיקר הוא הלימוד, ולכן אע"ג שהוא אינו יכול ללמוד כיון דנאבד, סו"ס כיון דאחרים לומדים בו סגי בהכי לקיים המצוה, ורק יש להסתפק בדעת הרמב"ם מאי ס"ל. וק"ל.

הן אמת דעתה ראיתי בערוך השולחן יו"ד (סי' ער אות יב) היפך הדברים דטפי פשיטא ליה דבנאבד לא נתבטלה המצוה הוא לדעת הרמב"ם מאשר לדעת הרא"ש, שכתב שם בזה"ל: לפי מה שכתבנו בשם אחד מהגדולים דהכותב ס"ת ומסרו לביהכ"נ דלא יצא יד"ח ממילא דה"ה אם כתב ס"ת ונאבדה או נגנבה דחייב לכתוב אחרת, אבל כמה חלקו בזה וס"ל דכיון שכתב פעם אחת אפילו מסרה לציבור ואפילו נאבדה יצא יד"ח, ולי נראה דזה תלוי ג"כ בדעות שבארנו דלהרמב"ם יצא יד"ח, אבל להרא"ש דעיקר המצוה היא מפני הלימוד בודאי לא יצא דהיאך ילמוד בה והיא איננה אצלו. ע"ש. וחזינן מדבריו דערוה"ש דס"ל להיפך דלהרא"ש י"ל דלא יוצא יד"ח אם הס"ת נאבד. וי"ל דס"ל לערוך השולחן דהא דכתב הרא"ש דהעיקר הוא שילמד היינו שילמד הוא עצמו ולא סגי ליה בכך שילמדו אחרים, וזהו שסיים שם ערוך השולחן: ולפ"ז להרא"ש דעיקר המצוה הוא החומשים ומשנה וגמרא אם כתבן או קנאן ונגנבו טמנו או מסרן לרבים חייב לקנות אחרים כדי שילמוד בהם. עכ"ד. ע"ש. כלומר דס"ל לרב ערוה"ש דלהרא"ש הענין הוא שיוכל הוא עצמו ללמוד בהם, ולכן מבאר איפכא דלהרמב"ם י"ל דאע"פ שנאבד, הס"ת היכא דקאי קאי ולא נתבטלה המצוה, אבל להרא"ש דהעיקר הוא הלימוד מאי אהני מה שכתב הס"ת הרי עתה הוא עצמו אינו יכול ללמוד בו ומה שלומדים בו אחרים לא סגי.

ואיברא דלכאורה יש להביא לרב ערוך השולחן ראיה וסמך על ביאורו זה בדברי הרא"ש, ממאי דמבואר מדברי הרב ספר החינוך (מצוה תריג) שהוא עומד נמי בשיטת הרא"ש דהעיקר הוא הלימוד בס"ת ולכן בזמה"ז המצוה היא אף בכתיבת שאר ספרים וכו' וכמבואר בס' החינוך שם וכנ"ל, והנה בשרשי המצוה של מצוה זו כתב בזה"ל: לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם ועל כן ציונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו למען ילמד ליראה את ה' וידע וישכיל במצותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. עכ"ל. ע"ש. והרי שהרב החינוך דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל ומבואר בדבריו כאשר פירש הרב ערוך השולחן דכיון שעיקר המצוה הוא ללמוד בס"ת צריך שיוכל הוא עצמו ללמוד בו ולא סגי כמה שאחרים לומדים בו, והוא שאומר הרב החינוך שצריך "שיוכל לקרות בו תמיד" והיינו שיהיה אצלו ברשותו שהוא גופיה יוכל לקרות בו. ודו"ק. [ושו"ר במנחת חינוך (שם אות ה) שכתב שם דיש לדייק מדברי הרב החינוך שכתב "שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה" וכו, דמשמע מהכי שמצוה זו היא תמידית שיכתוב לו ס"ת וימצא אצלו תמיד בכל עת ולכן אם נאבד או נמכר נתבטלה המצוה. ע"ש. וזה אייתי שפיר ועולה בקנה אחד עם מה שביארנו שצריך שהס"ת יהיה מצוי אצלו תמיד בכל עת ויוכל ללמוד בו, ולא סגי במצות הכתיבה ואחרים ילמדו בו. וק"ל].

ועתה ראיתי בשו"ת התעוררות תשובה חיו"ד (סי' קמז ד"ה והנה) שעולה ומתבאר מדבריו כאשר ביארנו בראשונה בדברי הרא"ש, דהעיקר הוא שילמדו בס"ת ואפילו אחרים ואין צריך שדוקא הוא עצמו ילמד בו, וכמו שכתב שם, דלהרא"ש דהעיקר הוא שילמדו בס"ת לכן י"ל דאם מוסר אותו במתנה לציבור לקרות וללמוד מתוכה יוצא יד"ח דהא מקיים בה "ולמדה את בני ישראל" דמשמע לאחרים, וה"ה בזה ע"י כתיבתו לומדים אחרים ויוצאים יד"ח. עכ"ד. ע"ש. ואמנם כאמור צ"ע מדברי ספר החינוך הנ"ל דמתבאר מדבריו דהעיקר הוא שהוא עצמו ילמד בו. וק"ל. וע"ע בשו"ת אגרות משה פינשטיין חאו"ח ח"א (סי' נב ענף א) שכתב דגבי נאבד ונגנב יש להסתפק דלמא כיון ששלו היא רק שאינו ברשותו שמא אין צריך לכתוב אחרת, אלא שמסתימת לשון הרמב"ם הנ"ל (פ"ג דמלכים ה"א) שכתב דבנאבד צריך לכתוב משמע שהוא בכל אופן אף שישנו בעולם אלא רק שאינו ברשותו דאפ"ה צריך לכתוב, ולא כהבני יונה שהובא בפתחי תשובה (הנ"ל) דמיירי בנאבד לגמרי מן העולם. ע"ש. והיינו דהאג"מ אינו מסכים לפרש כפירוש הנ"ל בדברי הרמב"ם דמש"כ ב "נאבד" דצריך לכתוב אחרת מיירי שנאבד לגמרי מן העולם שנשרף או נקרע, אבל אם רק נאבד ממנו א"צ לכתוב. ומ"מ לפי המבואר לעיל י"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דצריך שיהיה הס"ת אצלו ממש בכל עת, אבל אה"נ לדעת הרא"ש דהעיקר הוא שילמדו בו אף בנגנב ונאבד אין צריך לכתוב אחרת כיון שסו"ס יש אחרים שלומדים בו. וק"ל. ומה גם דכבר הבאנו מדברי הפוסקים והמפרשים הנ"ל שביארו בדברי הרמב"ם דנאבד דכתב שחייב לכתוב בו ס"ת חדש הוא דוקא גבי מלך וכנ"ל, ולעולם גבי הדיוט אין צריך לכתוב חדש.

[וראה בשו"ת מהרש"ם ח"א (סימן מח ד"ה ומ"ש רו"מ) שהביא את ביאורו של הרב בני יונה (הנ"ל) דלעולם יש לומר שאפילו בנאבד הס"ת לגמרי שנשרף או נקרע דיוצא יד"ח, וכתב להעיר עליו דנעלם ממנו דברי הרמב"ן שהובא בב"י יו"ד (סימן שמ) [והוא בדברי הרמב"ן בס' תורת האדם בענין קריעה דף טז ע"ב] דמפורש התם להיפוך שכתב בזה"ל: כשם שקורעין עליה [על התורה] כך קורעין על מקיימי מצוותיה שבשריפתה אובדין מצות כתיבתה ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה וכו'. ע"כ. הרי מבואר דבשריפתה מבטלין מצות הכתיבה. ע"ש. וחזר מהרש"ם והניף ידו להקשות מדברי הרמב"ן הללו על הרב בני יונה בחלק ד' (סי' כח ד"ה ואמנם) אולם עמד לפלפל שם בדין נאבד סתם דשמא בכ"ז יש לומר דבכה"ג דנאבד יוצא יד"ח. ע"ש. והן אמת דיש לדקדק בדברי הרמב"ן הללו שהזכיר מהרש"ם דנקט "שבשריפתה אובדין מצות כתיבתה" דמדוע נקט "שריפה" טפי הול"ל "שבאיבודה מבטלין מצות כתיבתה" ומדנקט שריפה משמע לכאורה דדוקא בשריפה שנאבד כל הס"ת לגמרי מתבטלת המצוה אבל לעולם בנאבד סתם לא מתבטלת המצוה, וא"כ יש לדייק דס"ל כפירוש הנ"ל בדברי הרמב"ם דהא דנקט ב "נאבד" דנתבטלה המצוה היינו נאבד לגמרי כגון שנשרף אבל נאבד סתם לא. אולם יש לדחות דשמא הא דנקט "שבשריפתה" וכו' לעולם ס"ל דאף בנאבד סתם דבנתבטלה המצוה, אלא נקט שריפה דדמי טפי "למיתת עושיה" שהזכיר בדסמיך ליה כיון דכתיב גבי מיתת הצדיקים שני בני אהרן (ויקרא י ו) "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'" וכיון דבמיתת צדיקים כתיב "שריפה" אף גבי ס"ת נקט שריפה. וק"ל. וצ"ע. ועתה ראיתי למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר הנדפ"מ (ח"ז חיו"ד סי' כה אות א) שהביא שם את דברי הבני יונה הנ"ל דאפילו כשנקרע הס"ת ונשרף לגמרי יוצא יד"ח וכו' והקשה ע"ז מדנפשיה מדברי הרמב"ן בס' תורת האדם הנ"ל, ולא הזכיר שכבר מהרש"ם נתעורר בשאלה זו מקדם. ע"ש.

ועכ"פ הנה לפי דעת המפרשים דס"ל דבנאבד הס"ת עדיין מקיים המצוה ואין צריך לכתוב ס"ת אחר, לכאורה הדרא קושית הרב ארץ צבי (הנ"ל) מהגמ' דבב"מ (כט ע"א), דמאי מקשה התם מס"ת דאמרינן ביה דמצא ספרים מניחן וכו' דנימא נמי דמוכרן כדאמרינן גבי תפילין, די"ל דלהכי לא התירו בס"ת לשום דמיהן ולמוכרן כדי לא לבטל במכירה זו את המצוה מהאדם שהס"ת נאבד ממנו. (ובשלמא לפי דעת הרב בני יונה (הנ"ל) דס"ל דאפילו בנשרף המצוה קיימת, א"כ י"ל דאפילו ימכר הס"ת עדיין המצוה קיימת לכותבה הראשון דאם נשרף כ"ש נמכר, ולהכי אי אפשר לתרץ כן דלהכי לא ימכר שלא לבטל המצוה, דהא אף בימכר נשאר לו המצוה. ודו"ק). ומה נשיב לפי שאר הפוסקים דס"ל דבנאבד לגמרי כשנשרף וכדו' נתבטלה המצוה, אבל באבד ממנו סתם עדיין המצוה קיימת ולהכי לא ימכור כדי שלא לבטל מבעליה את המצוה ע"י המכירה דהיא יותר חמורה מנאבד כיון שנכנסת לרשות אחרים. וק"ל. ואולם הנה לכאורה יש להשיב ע"ז דלעולם בנאבד סתם עדיין מקיים את המצוה, והא דהגמרא בב"מ הקשתה דימכור הס"ת ומשמע דשרי היינו כיון דמסתמא זה אשר הס"ת נאבדה ממנו הוא מתייאש ומפקיע דעתו גבי המצוה מהס"ת הזה כיון שאינו יודע מי מצאו והיכן הוא ושמא נפל בידי גויים וזדים וכיו"ב וח"ו יחללוהו באופן שכבר הס"ת אינו כשר והוא אינו מקיים בו המצוה, ולכן הולך וכותב ספר תורה אחר לעצמו או כל כיו"ב כדי לצאת בו יד"ח של מצות כתיבת ס"ת, ונמצא שעכשיו הס"ת הזה שנמצא אצל זה שמצאו הוא סתם ספר שאין האובד מקיים בו המצוה ודמי לתפילין ממש שהאובד לא מקיים בהם מצוה, וכשם דשרי למכור התפילין יהיה מותר ג"כ למכור הס"ת. וק"ל. וכה"ג דמי להא דכתבו הפוסקים דאף למ"ד דמצוות אינם צריכות כוונה (עי' שו"ע או"ח סימן ס סעיף ד) במקום שמתכוין שלא לצאת ידי חובת המצוה אינו יוצא ידי חובה העל כורחו, וכמבואר בתוס' סוכה (לט ע"א ד"ה עובר) שכתבו שם דאע"ג דאמרינן בסוף פרק ראוהו בית דין (ר"ה כח:) דמצוות אין צריכים כוונה מ"מ בעל כורחו לא נפיק. יעו"ש. וכן מבואר נמי בפסקי הרא"ש (סוכה פ"ג סי' לג), ובשו"ת הרא"ש (כלל ד סימן ט), ובאור זרוע (ח"ב סי' שיג), ובשיבולי הלקט (סימן שסו), ובתלמידי רבינו יונה פ"ק דברכות (יב ע"א), ובר"ן בשם הרמב"ם (בסוף פ"ג דר"ה), ובמאירי סוכה (מב ע"א), וברשב"א בתשובה ח"א (סי' תנח) ועוד טובא. וראה בזה גם בשד"ח כללים (מערכת מ אות סח), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן כט). יעו"ש. ולכן הכ"נ דכבר אינו רוצה לצאת יד"ח בס"ת הזה שנאבד והוא מחפש לעצמו ס"ת אחר לצאת בו ידי המצוה של "ועתה כתבו לכם" ממילא פקעה ממנו בעלות המצוה מהס"ת הזה שנאבד ולכן שפיר מקשה הגמ' דדמי לתפילין והול"ל מוכרן ומדוע מצא ספרים מניחן. וק"ל.

[וזה אין להעיר ממאי דחזינן דאיכא מהפוסקים שכתבו להוכיח מהגמ' דב"ב (מג ע"ב) דאמרינן התם גבי בני העיר שנגנב מהם ס"ת ליסתלקו תרי מינהו מזכותם בס"ת כיון שרוצים להעיד על הגניבה כדי שלא יהיו נוגעים בדבר וכו', דמזה יש להוכיח דהכותבים ס"ת בשותפות לא מקיימים מצות כתיבת ס"ת, דאם בשותפות מקיימים כיצד אמרינן דליסתלקו בי תרי מזכותם בס"ת הרי מפקיעים בזה מעצמם את זכות מצות כתיבת ס"ת, אלא ודאי דבשותפות לא מקיימים המצוה. (עי' בזה בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' סג, ושו"ת באר יצחק חיו"ד סי' יט, ובאור שמח פ"ז דס"ת ה"א, ובדברינו לקמן מש"כ בס"ד לפלפל בדברי הגמ' הללו דב"ב). ולדברינו הנזכרים לכאורה מאי ראיה דלעולם י"ל דיוצאין בשותפות, רק שאני התם כיון דנגנב הס"ת מהם הם מתייאשים מצד זכות המצוה כיון שהם חוששים שמא פסלו את הס"ת מכשרותו, ורק מצד הממון לא מתייאשים שלכן חייבים להחזיר להם הס"ת. אולם יש לחלק דשאני התם בגניבה שהם יודעים לפי דעתם היכן הס"ת וחושבים שע"י עדותם יוכלו להחזיר בכל רגע את הס"ת לעצמם שהרי מדובר במצאו את הגנב והס"ת וכמ"ש רשב"ם (שם ד"ה אין דנין) על פיסקא זו דאין דנין ואין מביאין ראיה וכו', וז"ל: על הגנב והוא טוען לקחתיו בדמים או שום ראיה, עדים שראוהו שגנבו או שמעידים שזהו ס"ת של אותה העיר וכו'. ע"ש, ולכן אינם מתייאשים ממנו כלל גם מצד המצוה שבו, כי לפי דעתם כל רגע יכול הס"ת לחזור לרשותם, משא"כ בנאבד שאינו יודע כלל מהס"ת היכן הוא ובידי מי הוא נמצא ולכן החשש אצלו הוא גדול שמא כבר פסלוהו, וכן שאף אם ימצאוהו באחריתו יקבלו כשהוא פסול ופגום ח"ו ולכן מתייאשים מצד המצוה שבו].

אלא דעדין יד הנטויה לדחות דיש להעיר ע"ז דמנא לן לחלק כך ולומר דהאובד שנאבד ממנו הס"ת התייאש מהס"ת מצד המצוה שבו אבל מצד הממון אינו מתייאש שהרי הדין הוא דחייבים להחזיר לו הס"ת ואם היה מתייאש מהממון דהס"ת הרי אלו שלו דהמוצא (עי' רש"י בב"מ כא ע"א ד"ה מעות מפוזרות. ע"ש), ובאמת הדין הוא שהמוצא ספרים חייב להכריז כמתבאר בגמ' דבב"מ (כט ע"ב) ממילא היינו משום דאין הבעלים מתייאשים מהס"ת, א"כ אנן מנלן לומר דמצד המצוה שבו הוא התייאש שאינו רוצה לצאת כבר יד"ח בס"ת זה, דאם אינו מתייאש מהס"ת אינו מתייאש מכלום. אולם י"ל ע"ז דלעולם האובד מתייאש לגמרי מהס"ת שלו גם מהממון וגם מהמצוה ולכן יהיה מותר למכור הס"ת כיון שכבר מבטל עצמו מהמצוה שיש לו בס"ת, ואפ"ה המוצא חייב להחזיר לאובד את הס"ת על אף היאוש שלו כיון דבשעת הגבהתו כשמצאו עדין האובד לא התייאש, והכי הוי דינא דכל שבעת שהמוצא הגביהו עדין האובד לא נתייאש אע"ג שהתייאש אח"כ חייב להחזירו לו, וכמבואר בגמ' דבב"מ (כב ע"ב) דזהו יאוש שלא מדעת דהלכתא כאביי דלא הוי יאוש, וכמו שפסק נמי מרן בשו"ע חו"מ (סי' רסב סעיף ג) דכל שנפל חפץ מבעליו ובא ליד המוצא קודם יאוש אע"פ שנתייאשו הבעלים אח"כ צריך להחזיר. וק"ל.

ואפשר שיש ליישב עוד קושיא זו מהגמ' דבב"מ למ"ד דבנאבד הס"ת עדיין מקיים המצוה, דהגמ' בסלקא דעתין הקשתה דנאמר שימכור הס"ת כמו שמוכרים התפילין דאמנם שבס"ת זה הבעלים שלו עדיין מקיימים המצוה אע"ג שהוא נאבד, מ"מ עדיף למכור הס"ת ולשמור הממון לבעלים ואח"כ יקנו ס"ת חדש, וזאת כדי שישמר ממון הס"ת, כיון שאם ישאירוהו כך שמא יתקלקל מחמת שלא משתמשים בו דהא להכי אמרינן התם בגמ' דקורא בהם אחת לשלושים יום ואם אינו יודע לקרות גוללן, וזאת כדי לאוורר אותו שלא יתקלקל, ואולי המוצא ישכח לעשות כן או כל כיו"ב והוא יתקלקל. ולהכי מקשה הגמ' כשם שבתפילין שרי למוכרם גם בס"ת נימא דשרי למוכרן דניחא לבעלים בהכי אף שיתבטל זמן מה מהמצוה כדי שאח"כ לא יפסל לו הס"ת ע"י שהיה מונח אצל המוצא דשמא לא יזהר בו כ"כ כמו הבעלים ואז יפסיד המצוה לגמרי, והו"ל כי הא דאמרינן בגמ' שבת (קנא ע"ב) חלל עליו שבת אחת (על החולה] כדי שישמור שבתות הרבה, והכ"נ עדיף למכור הס"ת עכשיו ולבטלו זמן מועט ממצות כתיבת ס"ת כדי שלא יפסל הס"ת אצל המוצא והוא יתבטל ממצוה זו אח"כ לגמרי ללא שום תקנה, אבל ע"י שישמור לו את המעות יוכל לקנות ס"ת חדש. וק"ל. ואפשר שי"ל. ועוד צ"ע בדבר.

ברם בקושטא הנה נראה דיש ליישב בס"ד הערה זו דהרב ארץ צבי בפשיטות בלא שום נפתל ועיקש, דהנה מ"ד דס"ל דבנאבד עדיין מקיים המצוה לעולם ה"ה גם אם מוכר את הס"ת עדיין המצוה קיימת וכמבואר להדיא מדבריהם הנ"ל של פוסקים אלו, דכן מבואר ממש"כ בשו"ת מהר"ם יפה (סימן קד) שאחר שהביא שם לפקפק בראייתו של התו"ח מדין ס"ת של מלך שנאבד וכו' והעלה דלעולם אף בנאבד הדין הוא דעדיין מקיים המצוה, הביא ראיה לזה מהגמ' במגילה (כז ע"א) מהא דהתירו למכור ס"ת כדי ללמוד תורה או לישא אשה ואם בנאבד אזדא המצוה היאך התירו לו למכור הס"ת עבור מצות אלו הרי הוא מבטל בזה מצות עשה של כתיבת ס"ת בקום ועשה בשביל מצוה אחרת, ולא מצינו כיו"ב דשרי, וכן כתב להעיר ולהביא ראיה מהגמ' הזאת דמגילה דהתירו למכור ס"ת וכו' ומשמע מהכי דבכתיבת הס"ת סגי שבזה מקיים המצוה אע"ג שאח"כ נאבדה ממנו או מכרה בס' אניה דיונה (מאיל המילואים סי' ער דף ג ע"ב), וכן כתב להשיב על דברי התורת חיים מדברי הגמ' דמגילה הללו במנחת חינוך (מצוה תריג) דאם כדברי התו"ח כיצד שרינן למכור ס"ת לצורך לימוד תורה ונשיאת אשה והרי ע"י שמוכר מבטל את מצות הס"ת שלו אלא ודאי דלא מבטל המצוה בנאבד או מכר, וכן כתב נמי בשו"ת מהר"י אשכנזי (חאו"ח סי' ז) לדחות את ראית התו"ח מדין מלך ולהביא ראיה לזה מהגמ' דמגילה, וכמש"כ שם: ומה שפשוט לתו"ח שלא נתקיימה המצוה בשעת כתיבה לא ידעתי מנין לו דבר זה ואדרבא לדידי פשיטא לי שעיקר המצוה היא בכתיבת ס"ת חדש ובזה קיים מצותו וראיה לזה ממגילה (כז ע"א) הנ"ל דמוכרין ס"ת וכו'. ע"ש. וראה גם למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א הנדפ"מ ח"ז (חיו"ד סי' כה אות א) שמתורף דבריו מבואר נמי דמסכים לראיה זו מהגמ' דמגילה דמיירי במכירה ומביאים ממנה להוכיח דבנאבד נמי עדיין המצוה קיימת אצל בעליה. יעו"ש.

ומבואר מכל הני דמ"ד דס"ל דבנאבד המצוה עדיין קיימת, לעולם ה"ה נמי אם מכרו עדיין היא קיימת ואין שום הבדל בין אבידה למכירה. [וע"ע בהגהות מנח"ח השלם (שם אות יב) שכתב להביא ראיה דבנאבדה ממנו עדיין לא פקעה המצוה וכל היכא שמעיקרא נכתבה והיתה לשמו יצא כבר יד"ח ואפילו מכרה או הקדישה, מדאמרינן בגמ' (מנחות ל ע"א) "הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק" משמע שאינו אלא כחוטף מצוה שכבר היתה בעולם, ומשמע נמי דמצות הכתיבה גבי המוכר אישתאר. ע"ש. והיינו כאמור לעיל דאם אמרינן דבנאבד עדיין מקיים המצוה ה"ה במכרה].

ומעתה לפ"ז מיושב שפיר באופן ברור ונהיר ללא דוחקים ההערה הנ"ל מהגמ' דבב"מ (שם) דמקשינן בגמ' שימכור הס"ת, ושאלנו למ"ד דבנאבד מקיים המצוה א"כ איך ימכרנה הרי עי"ז תתבטל המצוה, דלא כן הוא כי להאי מ"ד הרי דין נאבד ונמכר שוה הוא ולכן לעולם אף שימכרנה נשאר הדבר כדין נאבד והוא מקיים בו המצוה. ולכן לא קשיא מדברי הגמ' הללו על אף מ"ד דלסוברים דבנאבד לא מקיים המצוה לכן אמרינן דימכרנה שהרי בלא"ה כבר בעליה לא מקיים המצוה כי נאבדה ממנו, ולסוברים דבנאבד עדין מקיים המצוה ג"כ אייתי שפיר דהרי אף שימכרנה עדיין מקיים המצוה. וק"ל. ודו"ק. ודי בזה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi