*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן יב הערה א

ואיברא דמצוה זו של כתיבת ס"ת יקרה וחשובה היא במאד מאד, דמלבד שהיא מצות עשה אחד מתרי"ג מצוות וכמבואר ברמב"ם (פ"ז מהל' ספר תורה ה"א) ובספר המצוות (עשה יח) שכתב שם: מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה" כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ע"כ. [ועי' מש"כ לפרש בדברי הרמב"ם הללו שכ' לפי שאין כותבין וכו' בשו"ת שאגת אריה (סי' לד) ובשו"ת פנים מאירות ח"ב (סו"ס סי' קעט) ושו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' רנד) ובס' ערוך השולחן לגרי"מ עפשטיין יו"ד (סי' ער ס"א). ע"ש]. וכן מנו למצות עשה זו בכלל תרי"ג מצוות כל מוני המצוות שחייב כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה עי' רס"ג בספר המצוות שלו (פרשה ס), וסמ"ג (עשין כד), סמ"ק (מ"ע קנה), חינוך (מצוה תריג), ורבינו ירוחם (חלק אדם נתיב ב חלק ב), אגור (מצוה מח), זוהר הרקיע (עשה ל), חרדים (פט"ז נד), וכן פסקו נמי הטור ומרן בשו"ע יו"ד (סימן ער סעיף א) שחייב כל אחד ואחד מישראל לכתוב לו ספר תורה משל עצמו. ע"ש.

הנה גם חובתה גדולה ושכרה הרבה מאד, ראה בפלא יועץ (מערכת ס' ערך ספר תורה) שכתב על קיום מצוה זו, מי שחננו ה' שיש יכולת בידו ראוי לו שלא יעבור מלקיים מצוה זו של כתיבת ספר תורה, כי אמרו בזוהר הקדוש שאפילו על מצוה אחת שיכול לקיים ואינו מקיים חוזר לבוא עליה בגלגול ח"ו. ע"ש. וראה גם בספר החינוך (מצוה תריג) שכתב והעובר על זה ולא כתב ספר תורה אם אפשר לו בשום ענין, ביטל מצות עשה זו ועונשו גדול, וכן המקיים אותה יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו. עכ"ד. ע"ש. וראה נמי לרבין חסידא הגר"מ פלאג'י זצ"ל בס' תורה וחיים (מערכת ס' אות רטו) שכתב שם: ואגידה ואדברה מה שאירע לי בימי חורפי מקדמוני דהוה עובדא דתלמיד חכם אחד איותה נפשו ויעש לכתוב ספר תורה לעצמו, ובאמצע הימים שהיה כותב הספר תורה אז דברתי בלשוני כי זה החכם אינו אמיד מה לו למהר לכתוב ספר תורה כי ידוע דבזמן הזה המצוה רופפת בידינו, ולמחרתו דרך לימודי ישנתי אז נים ולא נים צערו לי בחלמא כי לא דברתי נכונה כדי להתרשל במצוה זו, ותיכף נתעוררתי וקבלתי עלי לקנות עורות יפים וטובים להביא סופר לביתי לכתוב ספר תורה לעצמי, והגם כי לא היה לי מעות מששתי את כל כלי ומכרתי דבר מאשר נמצא איתי כדי לקיים המצוה כתקנה, ובשובע שמחות ה' יזכנו לשמור ולעשות ככל הכתוב בו אכי"ר. עכ"ד. ע"ש. וראה עוד במנחת חינוך (מצוה תריג אות ט) שכתב שם, דאם המצוה היא שיהיה לכל אחד ספר תורה א"כ בכל רגע שאין לו ספר תורה הרי הוא מבטל מצות עשה, ואינו מועיל אח"כ מה שמקיים להבא על העבר, כי בכל רגע מחוייב במצוה זו כבר תיכף בהגיעו למצוות בגיל שלש עשרה שנה. ע"ש.

וראה בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"א סי' קסג ד"ה ובדבר אם צריך) מה שעמד לפלפל אם חייב אדם לבזבז על קיום מצוה זו של כתיבת ס"ת חומש ממונו, והעלה במסקנא כיון שלרוב הפוסקים א"צ לבזבז על מצוה אפילו עישור מנכסיו וכ"ש חומש יש לסמוך על זה ומטעם זה הרבה גדולי תורה ויראי ה' לא קיימו המצוה דכתיבת ס"ת כיון שלא היו עשירים וקנייתו היה בשבילם הוצאת הון רב, ועיין שם מה שעמד לדון אם בכ"ז אדם רוצה להוציא על מצוה זו שיעור חומש אם הרשות בידו. יעו"ש. אולם האמת היא כי הנה המנחת חינוך (מצוה תריג אות ט) נקט בפשיטות שצריך לבזבז על מצוה זו חומש ממונו [אבל לא יותר] כמו שחייב לעשות כן על כל המצוות. ע"ש. וגם ראיתי בספר משנת אברהם שער הכתיבה (סימן א אות ב) שכתב דמצוה גדולה היא לכתוב ס"ת ומאד צריך להשתדל ולחזור אחריה אם אפשר לו. ע"כ. וביאר דבריו בהגהות (שם סק"ו) דמש"כ "אם אפשר לו" דכן הוא לשון הש"ך ואשר מזה משמע דאפילו יותר מחומש דאל"כ מאי קמ"ל הרי בכל המצוות הדין הוא כן שצריך חומש, ויותר משמע דבר זה מהרא"ה [בפשטות כוונתו לס' החינוך (מצוה תריג) ונראה דס"ל דהרא"ה חברו וכבר עמדנו בזה במקו"א דהיא פלוגתא דאחרונים אם הרא"ה חיברו עי' שו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח במילואים עמוד שסז] שכתב "אם אפשר לו בשום ענין" ומשמע בכל אופן אפילו יותר מחומש. ע"ש.

וראה עוד בשו"ת שאגת אריה (סימן לו) שכתב שם דכיון דבזמה"ז אין אנו בקיאים בחסירות ויתרות שבספר תורה, וס"ת שחסר או יתר אפילו אות אחת פסול א"כ אין בידינו לקיים מצוה זו, וע"כ הסיק שם ע"פ דברי הרא"ש (הנ"ל) דס"ל דהאידנא שאין לומדים בס"ת המצוה היא לכתוב חומשים ומשניות וכו' נמצא שאפילו מצוה מדרבנן אין בדורות אלו בכתיבת ספר תורה כיון שאין לומדים בה. ע"ש. ואיברא דגבי ס"ת חסר דאין מקיימים בו המצוה כן הוא מפורש נמי בדברי הר"ן (פ"כ דמגילה) שכתב שם, דספר תורה שחסר או יתר נפסל לענין שאין מקיים בו מצות כתיבת ס"ת עד שיתוקן, וכ"כ נמי מרן בב"י יו"ד (סי רעט) בשם רבו הגאון מהר"י בי רב, וכתב שמצא כן אח"כ גם ברשב"ש בשם הר"ן [ובאמת כן הוא בתשובת הרשב"ש סי' יא וסי' רלב]. ע"ש. וראה גם בחקרי לב חיו"ד ח"ג (סימן קיט) שהאריך טובא בענין זה של ס"ת חסר או יתר אם קיים בזה מצות עשה זו או לא, וציין שם על הגינת ורדים חיו"ד (כלל ב סימן ו) שג"כ פלפל בזה. ע"ש. ועכ"פ אמת נכון הוא דהכי הוי דינא דס"ת שחסר או יתר אפילו אות אחת הוא פסול ובעליו לא מקיים באותה העת מצות כתיבת ס"ת. ושו"ר ראיתי לגאון רי"ח הטוב בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סי' לב ד"ה ועוד יש) שהביא את דברי השאגת אריה (הנ"ל) שהעיר דאיך אנו יכולים לקיים מצות כתיבת ס"ת בזהמ"ז כיון שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות, והגדיל הגרי"ח את התימא יותר דהרי גם בימי האמוראים לא היו בקיאים בענין זה של חסרות ויתרות וכמפורש להדיא בגמרא, [עי' קידושין ל ע"א], וא"כ קשה איך משמע מקמאי ובתראי דבכתיבת ספר תורה מקיים מצות עשה כיון דלא עביד בהכי מצוה שלימה. אלא כתב לתרץ די"ל שכשם דאמרינן גבי איסורים חצי שיעור אסור מן התורה, הכ"נ הוי גבי מצוות דאף שעושה חצי שיעור מן המצוה יש בידו פלגא מן המצות עשה. עכ"ד. ע"ש. [ואמת נכון הוא לומר הכי כיון דעפ"ז השאגת אריה לשיטתיה אזיל שהרי הוא סובר דאין שום מצוה בחצי שיעור וכמתבאר מדבריו בשו"ת שאגת אריה (סימן ק). יעו"ש היטב. וכ"כ גם בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' צו) לבאר שזוהי דעת השאג"א. ע"ש. ולהכי קשיא ליה. ודו"ק].

ואיברא דעי' למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת חזון עובדיה ח"א (סימן כח) שהאריך התם למעניתו בענין זה דאם אמרינן דיש חצי שיעור במצות עשה, וצידד לומר כדעת הפוסקים דאכן אדם מקיים מצוה בחצי שיעור, ואגב אורחיה עמד לדון שם באדם חולה שאסור לו לאכול כזית שלם של מצה בליל פסח פן יכבד עליו חוליו ויפול למשכב, אכל הוא יכול לאכול פחות מכזית, והעלה דעליו לאכול פחות מכזית כאשר יוכל שאת וסמכינן אפוסקים דיש חצי שיעור במצוה, אבל לא יברך עליו מפני שספק ברכות להקל דהא יש את דעת הפוסקים דס"ל דאין חצי שיעור במצוה. עכת"ד. ע"ש. ומעתה לפי דב"ק טוב אלו דמו"ר שליט"א יש להעיר דאמנם אה"נ דאפשר לומר דהא דאנו מקיימים המצוה דכתיבת ספר תורה על אף שס"ת שלנו יש בו חסרות ויתרות כיון דהוי חצי שיעור במצוה ומקיימינן בכה"ג חצי מצוה כמ"ש הגרי"ח, מ"מ קשיא טובא דאיך אנו יכולים לברך על ס"ת כזה, וכן נמי על תפילין ומזוזות היאך אנו מברכים עליהם שמא אית בהו חסר ויתר והא על חצי מצוה אין מברכין, ואף שגבי ספר תורה י"ל דהוי כי הא דכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן ט) דברכת התורה שלפניה ואחריה אפשר לברך אפילו על ספר תורה פסול כיון דהמצוה היא הקריאה בין שקרא בספר כשר ובין שקרא בספר פסול, ולא דמי למצות ישיבת סוכה או לולב שהמצוה היא נטילת הלולב או הישיבה בסוכה ואם הם פסולים הרי לא עשה שום מצוה, אבל כאן בס"ת כאמור המצוה היא הקריאה. ע"ש. ואכמ"ל בזה. מ"מ גבי מצות תפילין ומזוזה מאי נימא דאם הם פסולים בחסר ויתר הרי לא קיים בזה מצוה כלל, ואיך יברך. וגם לעיקר דינא הנה דעת טובא דהראשונים היא דאין לברך על קריאת ס"ת בציבור אם אין הס"ת כשר כדת, דכן הוא דעת הראב"ד והרמ"ה והרמב"ן והרשב"א והרא"ש עי' שו"ת הרשב"א (ח"א סי' קמב) ובשו"ת הרא"ש (כלל ג סימן ח) ובשו"ת הרשב"ץ ח"ג (סימן ל) ועוד, והול"ל ספק ברכות להקל.

ואמנם גבי הגרי"ח לא קשיא דאפשר לומר דהוא לשיטתיה אזיל מאחר וס"ל דבודאי הגמור הכי הוי הלכתא שאדם מקיים מצוה בחצי שעור וממילא דעת החולקים כליתא דמי אפילו לענין סב"ל דלא חייש לדעתייהו כלל, וכמתבאר מדבריו בתשובה שם שהוא סובר בפשיטות גמורה הכי דלדינא מקיימינן מצוה בחצי שיעור, אולם לדברי מו"ר שליט"א דהאריך התם למעניתו והביא מערכה לקראת מערכה דעת הפוסקים דפליגי בענין זה אם מקיים מצוה בחצי שיעור, ואמנם דהוא מצדד לדינא כדעת הפוסקים דמקיים בזה המצוה מ"מ הרי לענין ברכה ס"ל דשפיר חיישינן לדעת הפוסקים דס"ל דאין מקיים מצוה בחצי שיעור ולכן אין לברך משום סב"ל וכמ"ש הוא גופיה שליט"א (שם בעמוד תפז) שאחר שהביא את דברי מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חאו"ח סי' קלז) שכתב דאדם שאוכל חצי שיעור כגון חצי כזית מצה יש לו לברך ע"ז "על אכילת מצה" כיון דסו"ס הוא מקיים בזה מצות עשה וכו', העיר עליו: ובמחכ"ת הפריז על המידה לקבוע ברכה על חצי שיעור שהרי לא יצא הדבר מכלל ספק שלדעת המשנה למלך והשבות יעקב וסיעתם אין שום מצוה בחצי שיעור וא"כ ספק ברכות להקל, וכן העלה כיו"ב גם בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סימן נב) וכ"פ בשו"ת עין אליעזר (חאו"ח סי' לב). עכ"ד. ע"ש. ומעתה כיצד נוכל ליישב לפ"ז את ענין הברכה שאנו מברכים על התפילין ומזוזות וכו', כי עדיין יהיה קשה דאמנם יד"ח המצוה יצאנו אבל לברך כיצד מברכינן. [וראה בשו"ת חתם סופר חאו"ח (סי' נב וסי' נד) שכתב דמטעם זה דאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות וכו' לכן אין מברכים על כתיבת ספר תורה. יעו"ש].

ברם הנה ראיתי לגאון מהר"ם שיק בביאורו על תרי"ג מצוות (מצוה תריג אות ב - ג) שהביא שם את הערת השאגת אריה (הנ"ל) דבזמה"ז א"א לקיים מצות כתיבת ס"ת כיון שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות, וכתב לתרץ ע"ז, דהא כיון דבכל התורה כולה קי"ל "אחרי רבים להטות" ואמרינן "לא תסור מן הדברים" אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל וכו' ומחוייבים אנו לשמוע בקול חכמים כפי הרוב, וה"ה גם במקרא ובמסורה ומכיון שאנו עושים כפי שהסכים הרוב שזה מלא וזה חסר ממילא שפיר עבדינן את מצות ס"ת תפילין ומזוזה כראוי כי כן ציוה השי"ת אחרי רבים להטות, והגמ' בקידושין (ל ע"א) שאמרה דאין אנו בקיאים לדידן קאמרה, אבל אחר שרוב חכמי ישראל הסכימו כך שפיר עבדינן. ועוד כתב ליישב שם דכיון דדין חסרות ויתרות ילפינן מפסוק "תורת ה' תמימה" א"כ י"ל דאינו פוסל אלא במום שבגלוי כמו גבי קרבן, לאפוקי כאן דפליגי חכמי ישראל זה בכה וזה בכה לא הוי מום, כיון שאינה מחלוקת בדבר הנראה. ע"ש.

ושו"ר למו"ר בשו"ת חזון עובדיה (שם עמוד תקו) שהביא שם את דברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (הנ"ל) שכ' לתרץ את קושית השאגת אריה די"ל כיון שהוא חצי שיעור במצוה וכו', וכתב להעיר ע"ז דהרי במקום דלא חזי לאצטרופי המצוה גם הגרי"ח מודה דלא שייך בו דין חצי שיעור ואין בזה שוס מצוה כלל וכמ"ש הוא גופיה בריש תשובתו ברב פעלים שם, וא"כ הכא הרי בכתיבת הס"ת ע"פ המסורת הוי בגדר לא חזי לאצטרופי שהרי אפילו אם יבוא אליהו ויאמר שאין המסורת שבידנו נכונה ותיבה זו צריכה להיות חסרה או יתרה וצריך לתקן את הס"ת אין שומעין לו לשנות מהמסורת, וכעין מה שאמרו ביבמות (קב ע"א) אפילו אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, ובאמת בכמה דברים שבספרי תורה שלנו יש בהם שינויים בחסרות ויתרות ממה שמפורש בתלמוד כמו שהאריך לפרטם הגאון רעק"א בגליון הש"ס שבת (נה ע"ב) ואעפ"כ לא שינו הסופרים מן המסורת שלנו ללכת ע"פ התלמוד, והרי מתבאר מהכי דענין זה דהמסורת לא הוי מצוה דחזי לאיצטרופי שלעולם א"א לתקנו דמה שהיה הוא שיהיה וכיצד קאמר הגרי"ח דנקטינן הכא דהוי חצי שיעור במצוה, אלא ודאי דאין הטעם כאן כלל משום דין חצי שיעור במצוה. וכן מבואר נמי בשו"ת ברית יעקב (חאו"ח סימן ה, דף י ע"ב) שכתב שם דלענין כתיבת ספר תורה לא שייך כלל דין חצי שיעור במצות עשה, שהרי ספר תורה שחסר בו אות אחת פסול, וא"כ אין בו מצוה כלל, ופשיטא דבכתיבת חצי ספר תורה לא שייך דין חצי שיעור כיון שהוא פסול. ולכן כתב שם מו"ר שליט"א לבאר טעם אחר בדבר זה שאנו נזהרים במצוה יקרה זו של כתיבת ס"ת, דכיון שאנו מחזיקים ספרי תורה שלנו שהם בחזקת כשרים שהלכו בהם אחר רוב הספרים ממילא בטוחים אנו שהוא ס"ת שלם וגמור וחייבים לקיים את מצות כתיבתו, ושכן הוא מבואר כיו"ב גם לגאון חקרי לב בספרו מערכי לב (דף לג ע"א) שכתב בענין מצות כתיבת ס"ת בזמה"ז דכיון דקיי"ל בכל ספק שמעמידים הדבר בחזקתו וא"כ ס"ת שלנו בחזקת כשרים הם, לכן חייבים במצוה זו של כתיבת ס"ת. וכ"כ נמי בשו"ת אמרי אש (חיו"ד סוף סימן קו) שאין לפטור עצמינו ממצות כתיבת ס"ת מפני שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות וכמ"ש השאגת אריה (סי' לו) כיון שלא שמענו לאחד מן הפוסקים שיחלק בכך, והיינו טעמא מפני שהסופרים כותבים ע"פ המסורת שלנו ובכל מקום שיש מחלוקת הולכים אחרי הרוב וכמ"ש במס' סופרים, לכן נשאר החיוב של כתיבת ס"ת גם בזמה"ז. ואף מרן ז"ל בשו"ע יו"ד (סי' ער) שהביא מצוה זו דעל כל איש מישראל לכתוב לו ס"ת לעצמו וכו' הרי בודאי לא נעלם מעיני קדשו שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות ועם כל זה פסק לחייב כל איש מישראל במצות כתיבת ס"ת, אלא ודאי ס"ל כנ"ל דכיון שאנו מחזקים ס"ת שלנו כשרים כך הוא האמת. וכ"כ ג"כ מהרח"ו בשער המצוות (פר' וילך) שאף שיש נמנעים מלקיים מצוה זו מטעם שבזמן הזה אין אנו בקיאים בחסרות ויתרות וכנזכר גם בגמ' קידושין (ל ע"א), מכל מקום אני ראיתי למורי האר"י ז"ל שציוה לסופר לכתוב לו ספר תורה כמנהג ספרי תורה שלנו ולא חשש למיעוט בקיאותינו בחסרות ויתרות. וכ"כ כיו"ב גם בספר נגיד ומצוה (דף יג ע"ב). וכן מבואר נמי כעין זה בדברי רבינו החיד"א בשיורי ברכה יו"ד (סי' ער סק"ב) שכתב להשיב שם על דברי השאגת אריה דהיינו טעמא דלא חיישינן לחסרות ויתרות דכיון דהרמב"ם טרח מאד והלך מעבר לים למקום שהיה שם ס"ת שכתב עזרא הנביא ומשם העתיק, וגם מהר"ם די לונזאנו הפליא לעשות בס' אור תורה, מעתה הכותב ספר תורה ע"ד הרמב"ם וס' אור תורה מקיים מ"ע מן התורה כי כך הוא הנהוג בידינו עתה. וכן מתבאר נמי מדברי מרן ז"ל שהביא מצוה זו דכתיבת ס"ת ומשמע שהיא נוהגת אף בזמה"ז. עכת"ד. ע"ש.

וחזינן מכולי האי, דמו"ר שליט"א נקיט למימר דהיינו טעמא דאנו מקיימים בזמה"ז מ"ע של כתיבת ס"ת כיון דסמכינן על החזקה דס"ת שלנו הם כשרים דאזלינן בהו בתר רובא שכן הוא דעת הרוב שזוהי המסורת הנכונה. [וראה גם בשו"ת חקרי לב (חיו"ד ח"ג סי' קיט ד"ה והנ"ל) שג"כ צידד ליישב כיו"ב את דברי השאג"א דכיון דאנן אזלינן בתר הרוב ממילא כך היא ההלכה וספר תורה זה כשר הוא. ע"ש. וראה גם בשו"ת חקקי לב לנכדיה דמר הוא ניהו הגר"ח פלאג'י (חיו"ד סי' מח ד"ה והגם) שכתב שם דמר זקנו בחקרי לב כבר השיב כהלכה על דברי השאג"א. ע"ש. והיינו הדברים הנ"ל. וראה גם בס' גידולי הקודש (סי' ער אות ג) שג"כ כתב ליישב דברי השאג"א דכל שהוא כותב הס"ת כרוב הספרים המדוייקים שבידנו ס"ת זה הוא כשר גמור, וציין שם על עוד רבים ונכבדים דס"ל הכי. יעו"ש]. ובאמת דברים אלו תואמים לדברי מהר"ם שיק (הנ"ל) בביאורו לספר המצוות [ואשר מו"ר שליט"א והפוסקים הנ"ל לא הזכירוהו] דהיינו טעמא שאנו מחזיקים במצוה זו של כתיבת ס"ת אף בזמה"ז כיון דאזלינן ביה כבכל דינא בתר רובא והרוב קבעו שכן היא המסורת הנכונה.

וממילא לפי ביאור זה אייתי שפיר נמי מה שאנו מברכים על התפילין ומזוזות וכן על הספר תורה, דכיון שאנו סומכים בענין המסורת על הרוב ונקטינן דהכי הוי הלכתא ממילא בכה"ג ליכא כלל חששא דסב"ל מאחר וכך היא ההלכה. [וראה לגאון בית דוד (או"ח סימן שלז) שכתב, דבמילי דברכות אזלינן בתר רובא ואין בזה חשש ברכה לבטלה, ולא אמרו ספק ברכות להקל אלא במחלוקת שקולה. וביאור דבריו נראה דלטעמיה אזיל לפי מש"כ בספרו שם (אבה"ע סי' טל ובסי' צה) דלעולם אזלינן בתר רוב כי מקרא מלא הוא "אחרי רבים להטות". ע"ש. וראה גם בס' ברכי נפשי (רס"י א). יעו"ש. וראה גם בשו"ת עולת שמואל (סו"ס ז) שהסכים בזה עם הבית דוד, וראה גם לגר"ח פלאג'י בס' רוח חיים חאו"ח (סי' רט סק"א) ובשו"ת לב חיים ח"ב (סי' לז וסו"ס קנט) ובשו"ת חקקי לב חאו"ח (סי' ד ד"ה והגם) שמבואר מדבריו ג"כ הכי דבברכות הולכים אחרי הרוב. יעו"ש. וכן הוא דעת עוד פוסקים. אולם איכא כנגד זה טובא מרבני ספרד החולקים וחוששים לסב"ל אף במקום שדעת רוב הפוסקים לברך, עי' בשד"ח כללים (מערכת ברכות סי' א כלל יח אות א) שהביא בזה מערכה לקראת מערכה וציין דרבני שאלוניקי הגאון כרם שלמה ומר בריה הגאון דבר משה בספרו שם ח"א (סימן לח) וח"ג (סי' טו) חלקו על הגאון בית דוד וסבירא להו דלא אזלינן במילי דברכות בתר רובא וכל שיש מיעוט פוסקים האומרים שלא לברך אינו יכול לברך. יעו"ש. וראה בזה גם למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ו חיו"ד (סי' יב אות א - ג) וח"א (חאו"ח סי' יח אות ג) וח"ג (חאו"ח סי' טז אות ה) ובשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' יב) ועוד, שהאריך הרחיב בענין זה, ובמסקנא העלה דכל שהמחלוקת היא במציאות של הדבר ולא בדין הברכה אזלינן בתר רובא ויש לברך. ע"ש. ולכן הכא בנידון דידן י"ל דלא מבעיא לדעת הרב בית דוד ודעימיה דבברכות אזלינן בתר רובא דהכא נמי כיון דאזלינן במסורת אחר הרוב ממילא מהני הא גם גבי הברכה דחשיב דהרוב אומרים לברך ולא חיישינן לסב"ל.

אלא הנה יש לומר דאף לחולקים דלא אזלינן בברכות בתר הרוב ואמרינן סב"ל אף במיעוט אומרים לא לברך, מ"מ הכא הרי מאחר וגבי פלוגתא דמסורת הכתב בודאי דאזלינן בתר הרוב לכו"ע דהוי ככל שאר מילתא דאזלינן בה בכל התורה כולה בתר רובא ד "אחרי דרבים להטות" כתיב, ממילא אחרי שכן היא ההלכה דזוהי מסורת הכתב א"כ כבר אפשר גם לברך ע"ז לכו"ע, דעד כאן לא פליגי רבנן אלא אם המחלוקת היא ממש גבי הברכה. וק"ל. והוא כעין שכתב הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' רכט) וז"ל: שאלת ממני אודיעך דעתי בכל המצות שיש בהם מחלוקת פוסקים אם יברך על עשייתן או לא, תשובה, כל מחלוקת שהיא בברכות עצמן יש לנו להקל כדי שלא יוציא שם שמים לבטלה, אבל מחלוקת בעשיית המצוה צריך לברך שהרי לדעת אותו פוסק שפיר מקיים המצוה, תדע שהרי מצות תפילין יש בה מחלוקת ולא ראינו מימינו מי שנמנע מלברך עליהם אע"פ שלדעת ר"ת תפילין של רש"י פסולים וכן לרש"י תפילין דר"ת פסולין ומ"מ לא ראינו שום פוסק שיפקפק בברכה, והיינו טעמא שאין זה ככלל ספק ברכות ולא בכלל מחלוקת בברכות, ששם עיקר הספק או המחלוקת בברכה הילכך אזלינן לקולא, אבל בעיקר עשיית המצוה לא נחלקו, מה שאין כן כשנחלקו בעיקר עשיית המצוה כיון דנקטינן כחד מנייהו זו היא עיקר המצוה ומברכין עליה, ושמור עיקר זה שאל"כ ברוב המצות לא נברך כיון דשכיח בהו פלוגתא דרבוותא. שוב ראיתי שכתב כן בעל הכפתור ופרח וכתב שכן הסכים רבינו ברוך ז"ל ולמד מזה שהמתקן פירות שקנה אותם מן הגוי בא"י צריך לברך כיון שיש הבה פוסקים המחייבים פירות גוי בתרומות ומעשרות וכו'. עכ"ד. ע"ש. וחזר הרדב"ז והניף ידו בחילוק סברא זו אם המחלוקת היא בברכה או במצוה שאז לא אמרינן סב"ל בתשובותיו שם ח"ב (סי' תרכו). ע"ש. וע"ע בדבריו שם ח"ב (סי' תרמב וסי' תרסה). יעו"ש.

והרי מפורש בדברי הרדב"ז כדאמרן בס"ד דדוקא היכא דהפלוגתא בברכה איכא לספוקי בדין סב"ל, אבל כשהמחלוקת היא בענין המצוה אחר דנקטינן כחד מ"ד כי הכא בנידון דידן דנקטינן בענין המסורת כדעת רוב הפוסקים ממילא זוהי ההלכה הברורה וגם מברכים עליה. ובס"ד שוב ראיתי למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ה (חאו"ח סי' מב אות ג) שהביא שם כיו"ב, דאחר שעמד לדון שם בדברי הבית דוד (הנ"ל) ובדעת החולקים עליו אם אמרינן דאזלינן בברכות בתר דעת רובא או חיישינן לסב"ל משום דעת המיעוט, והעלה דחיישינן לסב"ל משום דעת המיעוט, הביא את דברי הרדב"ז והכפתור ופרח (הנ"ל) לחלק את המחלוקת היא בברכה או במצוה, דכל שהמחלוקת היא במצוה ופסקנו בה את ההלכה ממילא גם אפשר לברך עליה, וציין ע"ז מו"ר שליט"א שם שכחילוק זה מבואר נמי בדברי רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"ב (ליוורנו תקמ"ו, דף צב ע"א) שכתב בדין ס"ת שאין בו תגין דמכיון שמרן בשו"ת או"ח (סימן לו) פסק דהוא כשר בדיעבד, א"כ י"ל דגם יכולים לברך על ס"ת כזה בשעת הדחק, ואע"פ דקיי"ל דבענין הברכות אמרינן סב"ל ואפילו כשמרן פוסק שיש לברך, והכא הא יש חולקים דס"ת ללא תגים הוא פסול, מ"מ במאי דקמן שמהמחלוקת אינה בברכה אלא בס"ת עצמו אם כשר הוא או לא שפיר דמי לברך, וכמו שחילק כיו"ב בשו"ת הרדב"ז וכו'. ע"כ. וכן העלה שם מו"ר שליט"א כסברא זו במסקנא דכל שהמחלוקת היא במצוה ולא בברכה אחר דנקטינן להלכה דחייב לקים המצוה יש לו גם לברך עליה, ומזה למד שם בנידון שדן עליו בשופר שנסדק מעט לאורכו בשיעור ב' אצבעות סמוך לצידו הרחב דמאחר ולגבי כשרותו של השופר קיי"ל כהא דפסק מרן ז"ל בשו"ע או"ח (סי' תקפו ס"ח) כדעת רוב הפוסקים ששופר כזה הוא כשר הכי נקטינן ומכיון שכן אפשר גם לברך על שופר זה ואין לומר בזה סב"ל היות ומחלוקת הפוסקים בזה אינה בברכה אלא במצוה, ואחר שפסקנו כמרן שמקיים בשופר זה המצוה ממילא יכול גם לברך עליו. ע"ש.

ומבואר לפ"ז באר היטב מדוע אנו מברכים על ס"ת ותפילין ומזוזות שלנו על אף שיש בהם מחלוקות במסורת הכתב שלהם, דאחר שאנן קיי"ל גבי המסורת כדעת רוב הפוסקים ונקטינן כוותייהו בזה ממילא אנו יכולים גם לברך ע"ז. וזה ברור. [ואגב אורחיה מענין לענין בהאי מילתא דמחלוקת שהיא במצוה ולא בברכה וכו' עי' בס' טהרת המים לגאון רבי אברהם משאלוניקי (מערכת ס אות ח) שכתב בזה עוד דבר חידוש דכל היכא שיש ספק אם חייב לעשות איזה מצוה אם רצה לעשותה כמ"ד דחייב לעשות המצוה מברך ואין חשש משום ספק ברכה דכ"כ הרב חיים שאל ח"ב (סו"ס יז), וע"ע בס' זכור לאברהם (ח"ג דף כו) ולרב קול אליהו (ח"ב סי' כח) וביוסף אומץ (סי' תקלב) ובברכ"י (סי' תרמג) ובשו"ע ואחרונים (סי' תפט ס"ח) ואתה תחזה בהני הפוסקים דרובם ס"ל דיעשה המצוה מספק ולא יברך מספק. עכ"ד. ע"ש. ולפי עיקר דברים אלה חזינן דבר חידוש דכל שהוא רוצה לקיים המצוה כמ"ד דחייב בה אע"ג דאין ההלכה כאותו מ"ד בכ"ז יכול לברך עליה. ואכמ"ל].

[איברא דלפי דרך זו שאנו אומרים דס"ת שלנו כשרים הם מצד המסורת כיון שכך הוא המסורת בידינו עתה ע"פ הרוב וכן אנו ג"כ מברכים עליהם וכן על תו"מ, א"כ לכאורה הדרא קושית החת"ס (הנ"ל) מדוע אין אנו מברכים על מצות כתיבת ספר תורה, והוא כאמור תירץ לפי שאין אנו בקיאין בחסרות ויתרות וס"ת שחסרה אות אחת פסולה וכו', אבל אנו שאומרים דלא חיישינן לזה כיון דהלכה היא כדעת הרוב מה נתרץ. אולם הנה ראיתי שבס' שבילי דוד בראש הספר (כלל ד פרק ב אות ב) כתב לבאר דלהכי לא מברכין על מצות כתיבת ספר תורה משום דאיכא חששא בהכי שהוא אינו מוגה כל כך בשעת הכתיבה. ע"ש. ואולם הנה לפי שיטת הרא"ש הנ"ל (בריש דברינו) שמבואר בדבריו דעיקר מצות כתיבת ס"ת היא כדי ללמוד מתוכה ולכן בזמה"ז שאין לומדים מס"ת המצוה היא בכתיבת חומשים ומשניות שלומדים מתוכם וכו', (ובפרט לפי ביאור הש"ך והדרישה הנ"ל בדברי הרא"ש שכתבו לבאר דבזמה"ז שאין לומדים מהס"ת אין שום מצוה לכתוב ס"ת כיון דהעיקר בכתיבה הוא הלימוד), דמאי דכתיב "ולמדה את בני ישראל" הוא הטעם למצות כתיבתה שנאמר "ועתה כתבו לכם", א"כ לפ"ז יש לומר דלהכי אין מברכים על כתיבתה דכיון דתכלית המצוה היא עצם הלימוד ונמצא דב' מצוות אלו קשורות זו בזו כתיבה לצורך הלימוד לכן לא מברכים על עצם הכתיבה כיון דעדין לא הושלמה המצוה עד הלימוד. וק"ל.

ושו"ר הלום בשד"ח באסיפת דינים מערכת ברכות (סימן א אות טז ד"ה ועל כתיבת) שהביא שם את דברי החת"ס הנ"ל שכתב לבאר דאין אנו מברכים על כתיבת ס"ת משום אין אנו בקיאים בחסרות ויתרות וכו', וכתב השד"ח להעיר עליו כנ"ל דמאחר ואנחנו סומכין בזה על המסורת שמסרו לנו רבותינו שבכל דור ודור דהלכה כמותם ועל זה אנו סומכין שאנו מברכין כמה ברכות על קריאתו ולא חוששים בו כלל לספק פסול, א"כ נסמוך בזה גם על הברכה שעל הכתיבה, ולכן הביא שם שבספר דברי מנחם (סי' תרמא) כתב בזה טעם שלא לברך ע"פ מש"כ הרשב"א בתשובה (סימן יח) שלא תיקנו ברכה על חליצה ויבום משום שאין זה תכליתה וא"כ גם בכתיבה אין זה תכלית אלא ללמוד ולעשות. ע"כ. אולם גם על זה העיר השד"ח דהרי בהניחו לו אבותיו ס"ת ג"כ איכא מצות עשה לכתוב לעצמו אע"פ שכבר אפשר לו ללמוד בשל אבותיו א"כ מוכח דמצות עשה כפני עצמה היא ולא תלי בלימוד. אולם האמת היא דלפי דרכינו דאמרן דאייתי שפיר לשיטת הרא"ש דס"ל דהעיקר הוא הלימוד וכו', מיושב גם זה ולא קשיא כלל מהא דהניחו לו אבותיו, דכאמור לעיל (בריש דברינו למעלה) שהבאנו ליישב הערה זו דהשאגת אריה הקשה כזאת לשיטת הרא"ש דאם העיקר הוא הלימוד א"כ מדוע בהניחו לו אבותיו צריך לכתוב לו ס"ת אחר וכו', ואמרנו ליישב בס"ד דאה"נ באמת הרא"ש השמיט דין זה דהניחו לו אבותיו וכו' ושמע מינא דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל לדין זה, וכן הבאנו עוד ישובים אחרים על קושיא זו, ממילא לפ"ז שפיר י"ל כמו שכתבנו ליישב הערה זו מדוע אין מברכים על כתיבת ס"ת על פי שיטת הרא"ש כיון שהעיקר היא המצוה. וק"ל.

ואיברא דהשד"ח העיר שם עוד ע"ז דאם אמרינן דהעיקר הוא הלימוד ולכן אין מברכים על הכתיבה, א"כ מדוע בנקרע הס"ת או נשרף דעת הרבה פוסקים היא דיצא ידי חובתו במה שכתב ואינו חייב לכתוב ס"ת מחדש, וכן הוא מנהג העולם שאין כותבים ס"ת אחר, ומוכח מהכי דסברי מרנן דהכתיבה עצמה היא מצוה ואינה תלויה בלימוד כלל, ולדידהו טעמא בעי אמאי אין מברכין על כתיבתה. ע"ש. אולם לפי דרכינו שאנו מיישבים זאת לפי שיטת הרא"ש אף הערה זו מיושבת שהרי הבאנו לקמן בדברינו (בהערה ג') בענין זה דנאבד ונשרף את דברי ערוך השולחן יו"ד (סי' ער אות יב) דעולה ומתבאר מדבריו דלעולם הרא"ש ס"ל דבנאבד ונשרף צריך לכתוב לו ס"ת חדש, שכתב שם בזה"ל: לפי מה שכתבנו בשם אחד מהגדולים דהכותב ס"ת ומסרו לביהכ"נ דלא יצא יד"ח ממילא דה"ה אם כתב ס"ת ונאבדה או נגנבה דחייב לכתוב אחרת, אבל כמה חלקו בזה וס"ל דכיון שכתב פעם אחת אפילו מסרה לציבור ואפילו נאבדה יצא יד"ח, ולי נראה דזה תלוי ג"כ בדעות שבארנו דלהרמב"ם יצא יד"ח, אבל להרא"ש דעיקר המצוה היא מפני הלימוד בודאי לא יצא דהיאך ילמוד בה והיא איננה אצלו. ע"ש. וחזינן מדבריו אלו של ערוה"ש דס"ל דלהרא"ש אה"נ י"ל דלא יוצא יד"ח אם הס"ת נאבד וכ"ש אם נשרף, ובפשטות היינו כדאמרן משום דלהרא"ש העיקר הוא שילמד ועכשיו שאינו איך ילמד. וע"ע בדברינו (לקמן שם) מש"כ בזה עוד. יעו"ש. וממילא כאמור אייתי שפיר היטב לפי שיטת הרא"ש מדוע אין אנו מברכים על מצות כתיבת ס"ת.

איברא דהנה אולי יש ליישב הערה זו מדוע אין אנו מברכים על מצות כתיבת ס"ת, אף לשיטת הרמב"ם (הנ"ל) דמצות הכתיבה היא מצוה בפני עצמה ואינה קשורה ללימוד, וזאת ע"פ המבואר בתשובת הרשב"א (ח"א סי' יח) דלהכי אין מברכים על מצות צדקה וכיבוד אב ואם וכו' מפני שמצוה זו תלויה באחרים ושמא לא ירצה העני לקבל צדקה והאב ימחל על כבודו וכו' ונתבטלה המצוה. יעו"ש. וא"כ הכ"נ י"ל כיון שזמן קיומה ועשייתה של מצוה זו דכתיבת ס"ת הוא ארוך אפשר שאחר שיתחיל בקיומה תתבטל המצוה דשמא ימות או יקרה לו כל אונס אחר דלא יוכל להמשיך בכתיבתה ונמצא דבירך לבטלה, ואין אנו מברכים אלא במצוה קצרה שיכול להגיע תיכף ומיד לתחילתה וסיומה סמוך לברכה בלא חשש להפסק והפסד המצוה. ובאמת לפי זה אמרתי דאפשר ליישב בס"ד הא דעמד הרב בית דוד (בסי' תלו דף קיב ע"א) לחקור מדוע לא תיקנו ברכה לכהן גדול ביוה"כ על סדר העבודה, דקודם התחלת הסדר יברך אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות כך וכך כמו שתקנו בשאר מצות, ולא כתב ליישב ע"ז שום טעם. ע"ש. (והביא דבריו גם השד"ח באסיפת דינים מערכת יום הכיפורים (סי' ב אות יח). יעו"ש). ואולם לפי דברינו הכא אייתי שפיר די"ל דכיון שמצוה זו דסדר עבודת יוה"כ היא מתמשכת במשך כל היום כולו ועד שלא יסיים את עבודות אחרונות של בין הערביים עדיין לא נגמרה המצוה, דכל עבודות היום מצוה אחת הם כמתבאר מדברי הרמב"ם בס' המצוות (עשה מט) וראה בזה גם בדברינו בס' מזהב ומפז שעל סדר עיוה"כ (עמוד ה ועמוד תצב), לכן אין לו לברך, ובפרט שביום זה הוא בסכנה גמורה שמא בעת שיכנס לקודש הקדשים ימות שם אם אינו הגון וצדיק גמור (עי' בדברינו בס' מזהב ומפז עמ' קנו), ונמצא שהברכה שבירך בתחילה הוי הברכה לבטלה כיון שלא הגיע לסיומה לכן אין לו לברך ע"ז. וק"ל.

ושו"ר בס' יפה ללב למהר"י פלאג'י ז"ל ח"ג (סי' תרכא סק"א, דף יט ע"ג) ותעלוזנה כליותי שמצאתי שם בס"ד שכתב כדברינו אלה ממש, דאחר שהביא שם את קושיית הרב בית דוד מדוע אין כה"ג מברך על מצות סדר העבודה ביוה"כ וכו', כתב ליישב זאת ע"פ מש"כ הרב באר עשק (סימן קג) דאחד מהתנאים הצריכים כדי לברך קודם המצוה הוא שתהא המצוה נגמרת וכל סדר היום כעבודת יוה"כ כחדא מצוה הוא, וידוע שהכהן הגדול היה בספק סכנה בכניסתו אל בית קדש הקדשים וכדאמרינן שהיה מתפלל תפילה קצרה שלא להבעית את ישראל שלא יאמרו שמת שם וכו' ומשום חששא זו שמא ימות על היותו נכנס למקום סכנה כמו שהיו אומרים לו ראה שאתה נכנס למקום אש להבת שלהבת, ושמא לא יגמור כל סדר העבודה כולה לכן לא תקנו לו שיברך בתחילה שמא לא יגמור כל סדר העבודה ונמצאת ברכתו לבטלה. עכ"ד. יעו"ש. והוא כדאמרן בס"ד דכל שהמצוה מתמשכת ויש ספק שמא לא יוכל להמשיכה עד גמירה אין לו לברך עליה בתחילתה.

ואיברא דהנה ראיתי שהחת"ס בתשובותיו שם (חאו"ח רס"י נב) הביא את דברי השואל שהשיב לו רב אחד כיו"ב דלהכי אין מברכים על מצות כתיבת ס"ת משום דעשיית המצוה נמשך זמן רב ואין מברכים על מצוה כזאת, והחת"ס קיים את דבריו אלה של אותו רב והביא לו ראיות, אולם בסוף כתב להקשות ע"ז דהא יש תקנה דיכתוב את כל הס"ת עד "לעיני כל ישראל" ושם ימתין ויגיה את כל הס"ת ואח"כ יברך ויכתוב "לעיני כל ישראל" דאז הוא דמקיים המ"ע מתחיל וגומר בבת אחת. ע"ש. וכן ראיתי שכתב השד"ח (שם סוף אות יח) להעיר כיו"ב על היפה ללב הנ"ל שכתב דלהכי כהן גדול לא מברך על מצוה סדר עבודת יוה"כ כיון שהיא מצוה אחת ארוכה וכו', דיש להעיר חדא במאי דקאמר היפ"ל דכל סדר עבודת יוה"כ היא מצוה אחת דהא כל קרבן וקרבן הוא מצוה בפני עצמו, ועוד לו יהי כדבריו שהיא מצוה אחת הרי מצינו חשש כעין זה שחששו הקדמונים לענין אמירת עננו ביום תענית שלא לאומרו בתפילת שחרית שמא יאחזנו בולמוס ולא יוכל להתענות, ובכל זאת אמור רבנן דבתפילת המנחה יאמר עננו כמו שכתבו הפוסקים (בסי' תקסה ס"ג), וא"כ הכא נמי דהחשש הוא שמא ימות בהיכל בעת הקטרת הקטורת שבקדש הקדשים הרי יכול לברך תיכף בצאתו בשלום מקדש הקדשים על העבודות שיש לו לעשות אחר ההקטרה או עכ"פ יברך סמוך לגמר עבודת היום, ואף דבענינן בברכת המצוות עובר לעשייתן מכל מקום כשאי אפשר לברך עובר לעשייתן ממש יכול לברך בעודו עוסק במצוה קודם שגמר אותה. עכ"ד. ע"ש.

ואף שיש לעורר עמ"ש השד"ח דסדר עבודת יוה"כ אינה מצוה אחת וכל קרבן הוא מצוה בפני עצמה, שהרי מדברי הרמב"ם בס' המצות הנ"ל (עשה מט) מבואר דאכן היא מצוה אחת וכמ"ש בזה גם בס' מזהב ומפז (שם), מ"מ מה שכתב להעיר וכן החת"ס דהא יכול לברך סמוך לסיום המצוה אכן תהוי תיובתא גבי מצות כתיבת ס"ת כאן. ועכ"פ מה שכתבנו ליישב לפי שיטת הרא"ש אייתי שפיר כיון דעיקר המצוה הוא בלימוד וכו', אמנם לפי דעת הרמב"ם דמצות הכתיבה היא מ"ע בפני עצמה וכמ"ש בשו"ת בית הלוי ח"א (סי' ו אות ב). יעו"ש, עדיין קצת קשה. אולם לדינא אייתי שפיר דהא אנו סומכים על שיטת הרא"ש דלכן יוצאים יד"ח גם בשאר ספרים ולכן י"ל דגם לא מברכים. וק"ל. ומה גם דאף לדעת הרמב"ם עדיין י"ל דסו"ס עיקר מצות הכתיבה היא לצורך לימוד דהא קרא מפורש הוא "ועתה כתבו לכם וגו' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" ונכון דאיכא מצוה בכתיבה אבל היא משועבדת ללימוד. ודוחק. וראה בשו"ת דברות אליהו ח"ב (סי' טו אות יא). יעו"ש].

וגם הלום ראיתי בשו"ת בצל החכמה ח"ה (סי' סד) שהביא שם את דברי הגרי"ח (הנ"ל) במה שכתב ליישב את קושית השאג"א דהכא בס"ת הוי קיום חצי שיעור במצוה, ועמד להעיר עליו כדברי מו"ר שליט"א הנ"ל [ובשו"ת חזון עובדיה שם לא הזכיר את דבריו] דהא בס"ת לא חזי המצוה לאיצטרופי דכיון שאין אנו בקיאים ואין יודע היכן להוסיף ואולי אדרבה ע"י שיוסיף יקלקל א"כ אינו ראוי להצטרף, וכיון דלא חזי לאיצטרופי חצי שיעור לאו כלום הוא. ולכן עמד שם בתמיהת הרב השואל דעל מה זה שהרבה בני אדם מפזרים עתה ממון רב עבור כתיבת ספר תורה, ועוד מחנכין ומכניסים אותו לבתי כנסיות ובתי מדרשות בשמחה וגיל וסעודות גדולות הכרוכות בהוצאות רבות, הרי לפי דברי השאג"א אין בזה קיום מצוה כלל מפני שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות, ואולי היה ראוי לגלות את אוזן השומעים שידעו את אשר לפניהם. וכתב לבאר דאנו סומכים בזה על דעת החולקים על השאג"א כמו שכן היא דעת המנחת חינוך (מצוה תריג) שאנו בקיאים בחסרות ויתרות המעכבין את כשרותו של הס"ת, ובאלו שאין אנו בקיאים בלא"ה הם לא פוסלין את הס"ת, ולכן י"ל דס"ת שלנו כשרים הם ויוצאים בהם יד"ח המצוה בודאי. עכ"ד. ע"ש. [ועי' במנח"ח (שם) שלפי דרכו זו עמד ליישב נמי מה שאנו מברכים על מצות התפילין שהרי אף בזה יש פלוגתא בענין המסורת שבו שדעת הרמב"ם (פ"ב דתפילין הל' ד - ו) היא, דבפרשת והיה כי יביאך כתבינן "ולטוטפת" חסר וא"ו אחר הפ"א, ובפרשת שמע "לטטפת" חסר שני ואוי"ן, ובפרשה שלישית "לטוטפת" חסר וא"ו בתרא, ור"ת והרא"ש חולקים בטוטפת שלישי שצריך ג"כ להיות חסר שני ואוי"ן וכמו שמובאות דעות אלו בטור או"ח (סו"ס לו), דלפי הנ"ל י"ל דכיון שזה אינו שינוי שמשתנה הפירוש אינו שינוי הפוסל ולכן הוא נשאר כשר ואפשר לברך עליו. ע"ש].

וראה עוד בשו"ת בצל החכמה (שם אות יב) שכתב להביא ראיה לדכרי המנח"ח הללו ממ"ש בשו"ת המיוחסות להרמב"ן (סי' רלב) דבתלמוד מבואר ד "פלגשם" ו "אשמם" כתיב וכן "כלת" כתיב אבל בספרים שלנו כתוב "פלגשים" ו "אשימם" מלא יו"ד וכן "כלות" מלא וא"ו, אולם אין צריך להגיה זאת ע"פ המסורה ומדרשי אגדה, אבל מה שבא בתלמוד דרך עיקר דין כ "קרנת" "בסכת" "ולטוטפת" וכו' שלומדים ממסורת זו איזה דינים בזה בודאי מתקנין המיעוט. ע"כ. והרי מתבאר לפ"ז כדברי המנח"ח דשני מיני חסר ויתר איכא דמה שאין לומדים ממנו דין אינו מעכב. [ואגב אורחיה עמד בשו"ת בצה"ח להעיר שם ג"כ על דברי מהרש"ם בתשובותיו (ח"א סי' יח ד"ה ומעתה) שכתב שם בענין מכירת ס"ת של יחיד, ואחר שהביא את דעת המקילים בזה הוסיף וכתב: ובפרט לפמש"כ בבאה"ט בשם הגו"ר דבס"ת שבזמה"ז שאין בקיאין בחסרות ויתרות מותר ליחיד למכור ס"ת ע"ש, פשיטא דאין חשש. עכ"ל. ונראה דדעתו היא דס"ת שלנו אינן כשרות לפי שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות והעתיק כן מהבאר היטב בשם הגינת ורדים ומשמע שכן הוא דעתם. אולם הנה המעיין בבאר היטב או"ח (סי' קנג ס"ק יט) יראה שכתב שם בשם הגינת ורדים בזה"ל: בזמן הזה שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול מותר ליחיד למכור ס"ת בשופי. ע"כ. הרי שאינו מזכיר כלל פסול חסרות ויתרות ומשמע פסול סתם, ובאמת בגינת ורדים (או"ח כלל ב סימן לא) שעליו ציין הבאר היטב, הלשון הוא: השתא דלית לן ס"ת כשרין כהלכתו שאין הסופרים שלנו זריזים ומשבשים הספרים והרבה דבקות אות באות יש והרבה הפרדת חלקי האות זה מזה יש וכו', נמצא שמותר ליחיד למכור ס"ת בשופי. ע"כ. והרי שאינו מזכיר כלל ענין חסרות ויתרות, ונפק"מ כי בזמנינו דאכשור דרא והסופרים מדקדקים ב"ה לכתוב כהוגן נפל צד היתר זה בבירא].

וסיים בשו"ת בצל החכמה (שם) דהנה י"ל דאף לדעת השאגת אריה דס"ל שאין אנו בקיאים חסרות ויתרות, י"ל דמה שאנו מפזרין ממון הרבה עבור כתיבת ס"ת וחינוכה בשמחה וגיל הוא דכיון שתקנו חז"ל לקרוא בתורה בציבור ולברך על קריאתה ואע"פ שגם הם לא היו בקיאים חסרות ויתרות כך תקנו לברך על ס"ת כזה, נמצא שע"י כתיבת ס"ת כהלכתה הוא מזכה את הרבים בקיום מצות קריאת ס"ת ובאמירת ברכות על הקריאה כתיקון חז"ל, וגם הרי יתכן שאם כי אין אנחנו בקיאין חסרות ויתרות שמא בכ"ז כיון לכתוב כהוגן וקיים גם מצות כתיבת ס"ת. ועכ"פ העיקר הוא כדעת הפוסקים דמאחר שכך הוא דעת הרוב לכתוב הס"ת באופן כזה חשיב שאנו בקיאים בכתיבתה ולכן יוצאים ידי חובת מצוה זו בכתיבה אף בזמה"ז. עכ"ד. ע"ש.

והנה במה שהביא הרב בצה"ח את דברי המנחת חינוך שכתב לחלק דדוקא בחסרות ויתרות שהם משנים מהמשמעות הם פוסלים, אבל אם אינם משנים המשמעות אינם פוסלים, ובפשטות מסכים עימו בחילוק זה והיינו נמי דהביא ג"כ ראיה לדבריו מתשובות המיוחסות להרמב"ן, איברא דהגרי"פ פערלא (הובא בשולי הגליון בס' מנחת חינוך השלם שם אות ח) עמד להעיר על דבריו אלה של המנח"ח דס"ל לחלק בין סוגי החסרות ויתרות, דאישתמיטתיה דברי הרמב"ן (בסוף הקדמת פירושו על התורה) דפשיטא ליה איפכא שכתב שם דכל מלא וחסר בטעות פוסל הס"ת אפילו אינו מעלה ומוריד, ושכן מבואר נמי בדברי המאירי (בתחילת ספר קרית ספר ובמאמר השני שם) שאפילו בדבר שאינו משנה המשמעות הוא פוסל הס"ת בחסר ויתר. ע"ש. וצ"ב. [ומ"מ אין בזה סתירה בדברי הרמב"ן מהתשובות לפירושו עה"ת, דהרי כידוע דתשובות המיוחסות להרמב"ן אינם תשובותיו של הרמב"ן גופיה אלא הם תשובותיו של הרשב"א וכמ"ש מרן (בהקדמתו לב"י) וראה גם בשד"ח ככללי הפוסקים (סימן י אות ט). ע"ש. וכבר כתבנו מזה באורך במקום אחר]. ועכ"פ קושית השאג"א שפיר מיושבת, דאנן סמכינן על הרוב שכן הוא המסורת וממילא כך היא גם ההלכה שזוהי עיקר המסורת. [ומה גם דעי' בדברי המאירי (בתחילת ספר קרית ספר ובמאמר שני שם) שכתב דמה שאמרו דאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות היינו דוקא להכריע במקום שיש בו מחלוקת, אבל במקום שאין בו מחלוקת אין לך בקיאות גדולה מזו. ע"ש], ולכן אין בזה פקפוק כלל במה שיש לנו את המסורת שבידינו דעתה כך היא ההלכה, ולכן נמי מצות כתיבת ספר תורה היא שרירא וקיימת אף בזמן הזה. וכן הוא מנהג קהילות הקודש בכל ישראל להמשיך בקיום מצוה זו עד עצם היום הזה ללא פקפוק, עי' בספר נהר מצרים (הל' ס"ת ס"א) שכתב שם, במצרים תלי"ת רבים וכן שלמים זהירים במצות כתיבת ס"ת לשמם, וכמעט כל אנשי צורה ונכבדי הקהל לכל אחד יש לו ס"ת שקנהו מכספו לקיים מ"ע ד "וכתב לו", וכן ראיתי בארצות המערב דזהירי בה הרבה. ע"ש. וכן מצינו גם לכמה גאוני עולם בזמה"ז שכתבו ס"ת לעצמם והניחוהו בביהכ"נ כדי לקיים בו מצות כתיבת ספר תורה, עי' לגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (ח"א סימן עה) שציין שם דכתב ס"ת לעצמו, וכן הגאון רבי נתן אדלר בס' דרך הנשר (עמוד לא אות לו), והגאון האדמו"ר ממונקטש בס' דרכי חיים ושלום (הל' סת"ם סי' תתקמז), והגאון רבי רפאל אהרון בן שמעון בס' נהר מצרים (הל' ס"ת ס"ח) ועוד טובא. וכן עיקר. יזכנו השי"ת לעשות רצונו כרצונו ולנח"ר לפניו, ולקיים אף מצוה זו בשלימותה. אכי"ר.

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi