למעלה
והלום ראיתי בפרי מגדים (בפתיחה הכוללת,
ריש החלק השלישי), שכתב שם וז"ל: הנה
המצוות נחלקין לב' מינים א' חיובים שא"א
להפטר ממנה ומחוייב לרדוף אחריה, אם
בציווי כמו אכילת מצה בי"ד בניסן
בערב ובליל א' בסוכה כזית פת, ולהניח תפילין
בכל יום בימות החול, ולשמוע שופר בר"ה
וכדומה להם. ואם במניעה חמץ בע"פ שיש
ברשותו צריך להתאמץ ולבער או לבטלה עכ"פ
וכדומה. והמין הב' הוא נקרא מצוה לא
חובה כמו שילוח הקן ומצות צדקה, אם נתן
כפי שיעור הראוי, אין מחוייב לרדוף
אחריה, עי"ד [עי' יו"ד] הלכות
צדקה, ואם במניעה הרבה שוא"ת. ע"ש. הרי מבואר
מדבריו של הפמ"ג, דאחרי שנתן כשיעור
הראוי שצריך לתת למצות צדקה, שוב אינו
מחוייב לרדוף אחרי מצוה זו. ואולם לכאורה
מבואר יוצא מדבריו, דלעולם אה"נ קודם
שיתן את הסכום הראוי שפיר צריך לרדוף
אחרי נתינת הצדקה, לקיים מצוה זו, דומיה
דהמין הראשון שהזכיר הפמ"ג, שא"א
להפטר ממנו וחייב לרדוף אחריו. ודו"ק. [והפמ"ג
סתם את דבריו בסכום שמחוייב לרדוף אחריו,
ואולי כוונתו לסכום של שליש שקל בשנה,
אשר שיעור זה מבואר ג"כ בטשו"ע
יו"ד (רס"י רמט). ועי' בברכ"י (שם סק"ג) שמבואר
בדבריו, דשיעור זה דשליש שקל הוא לעניים,
אבל עשירים יש להם להוסיף. ע"ש. וראה
גם בראשון לציון (סי' רמז ס"א) שג"כ
מבואר בדבריו כיו"ב. ע"ש. וראה גם בשו"ת
תשובה מאהבה (ח"א סי' פז) ג"כ
כעין זה, דשיעור זה דשליש שקל מיירי שאע"פ שלא
הרויח באותה שנה כלום ואין עליו חיוב
לעשר, עכ"פ לא יפחות משליש. ע"ש. וכיו"ב
כתב ג"כ בשו"ת אור פני משה
(סי' כא). ע"ש. וראה גם בשו"ת ישמח לבב (חיו"ד סי'
לב) שעמד להעיר על דברי הברכ"י שכתב
דשיעור זה הוא לעניים, דהרי בפשוטם של
הדברים משמע דהוא שיעור השוה לכל נפש
וגם לעשירים. ע"ש. וראה גם בס' מעשר כספים
(עמ' קמו) מש"כ בזה. ע"ש. ובשיעורו
של האי שליש שקל, עי' בחזו"א חיו"ד (סי' קפב
אות ו) מש"כ בזה. ע"ש. וע"ע
בריטב"א ב"ב (ט ע"א) שעמד לבאר שם מאי דאמרה הגמ'
אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת
שלישית השקל בשנה. פי' לעולם, דאפילו
ליכא עניים באתריה יתננו לעניי עיר אחרת.
ע"ש. וכן עמד לבאר כיו"ב בשו"ת שבות
יעקב (ח"ב סי' פה) שכדי לתת שיעור
זה מחוייב ללכת ולתת אפילו לעניי עיר אחרת, אם
אין עניים בעירו. ע"ש].
ועתה ראיתי ג"כ בשו"ת גאוני
מזרח ומערב (סי' קמא, דפוס ברלין תרמ"ח) שהובאה שם
תשובה מרב שרירא גאון, ובין היתר כתוב
שם, דמצוות תרין אנפי הויאן, מנהון חובה
דמאן דלא עביד לה קאים בעון, ומנהון רשות
דמאן דעביד לה אית ליה שכר, כגון מאן
דזהיר למעבד צדקות וגמילות חסדים דאית
ליה שכר קמי שטיא וכד ממנע לית עליה עון,
כמאן דממנע מן התפילה כלה, ומן הציצית
ומן הסוכה. אלא מאובד שכר הוא בלבד. עכ"ל.
ע"ש. (וכן הובאה תורף תשובה זו של
רב שרירא גאון בס' המנהיג (דיני תפילה סי' פה
עי' במהדורת מוסד הר"ק ירושלים תשל"ח).
ע"ש). ולכאורה מתורף לשון זה משמע דמצות
הצדקה הוי לגמרי כדבר הרשות, ואין מחוייב
לרדוף אחריה כמצות סוכה וכדו'. אולם
מ"מ עדין אפשר לומר דרב שרירא מיירי
בגוונא דהפמ"ג בשכבר קיים את מצות הצדקה
שנתן את השיעור הראוי. אבל אה"נ
באופן שעדין לא נתן את השיעור הראוי, איהו נמי
אודויי אודי דמצות הצדקה הוי בגדר חובה,
שחייב לרדוף אחריה כדי לקיימה דומיה
דשאר מצוות החובה. וראה באנצ"ת
(כרך יב עמ' תרנז הערה 124), שבאמת כת' שם כדברים
אלו, דצ"ל דהא דמבואר בדברי רב שרירא
גאון שמצות צדקה הוי רשות היינו בגוונא
דמיירי הפמ"ג (הנ"ל) שכבר נתן
כפי השיעור הראוי. ע"ש. וע"ע בחי' הרשב"א בשבועות
(כה ע"א) שכתב שם לבאר בהא דאמרה
הגמ' התם, כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא
אתן, מאי אתן אילימא צדקה לעני, מושבע
ועומד מהר סיני הוא שנאמר "נתון תתן", אלא
מתנה לעשיר. ע"כ. וכתב הרשב"א,
יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו, דדוקא
כשעני שואל ממנו צדקה השתא מושבע ליתן
לו, הא לעני דעלמא שבועה חל עליו, דאינו
חייב ללכת לפרנס עניים במדי. עכ"ד
הרשב"א. ע"ש. וצ"ל דמיירי הרשב"א כשנתן כבר את
שיעור שליש שקל כשנה, דהרי כשלא נתן מצינו
דהריטב"א בב"ב הנ"ל (ט ע"א) דייק
דאפילו ליכא עניים באתריה צריך לתתו לעניי
עיר אחרת. וק"ל. ומ"מ עדין יש להתבונן
דאולי דוקא כשיש עניים בעירו ומפרנסם
א"צ לפרנס במדי, הא לאו הכי אה"נ דחייב.
וק"ל.
ושו"ר בס' צדקה ומשפט הנדפ"מ
שהביא שם (בפרק א אות א), בשם מו"ז בס' מלא העומר
שכתב בשם הגרי"צ ירוחם דיסקין זצ"ל,
שחייב אדם להביא עצמו לידי חיוב צדקה, ודייק
כן ממש"כ בגמ' דבבא מציעא (לא ע"ב)
"פתוח תפתח" לרבות עניי עיר אחרת, ואין לומר
שבא לרבות שכשיבואו עניי עיר אחרת לכאן
שצריך ליתן להם דא"כ פשיטא דהא בכלל אחיך
הם, אלא ע"כ בא לומר שאם אין עניים
בעירו, צריך לטרוח ולהמציא צדקה לעניי עיר
אחרת, וכמו שכתב רש"י בחולין (קלט
ע"ב) ד"ה לפי שנאמר, שבמקום שכפלה תורה ב'
פעמים צריך לחזר אחר המצוה עד שתבוא לידו.
וסיים שם בס' צדקה ומשפט דלפ"ז צ"ל
דמה שכתב הש"ך ביו"ד (סי' רנז
סק"ה) שאינו צריך לחזר אחרי עניים היינו לענין בל
תאחר. ע"ש. ויש להתבונן בדברים אלו,
וליישבם עם דברי הראשונים הנ"ל. ואין להאריך
עוד.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi