למעלה
ושו"ר שכעין זה העיר ג"כ הגאון
שד"ח (במער' הברכות באסיפת דינים אות טז), דהיות
ולא מצינו לו לרבינו הרוקח חבר בדבר זה
שאין צריך לברך על מצות מעקה, והוא באחד
ממש, הלכה כרבים שיש לברך. דבכה"ג
שהוא יחיד ממש גם במילי דברכות דנקטינן בהו
לומר סב"ל מ"מ לא חישינן לדעת
יחיד ולכן הכ"נ אית לן למינקט כדברי הרמב"ם דצריך
לברך, וכמש"כ הרב פתח הדביר ח"א
(דף ריא ע"א) בשם הרב נר מצוה, והביא השד"ח שם,
שכן מבואר כיו"ב בדברי הרב בירך
את אברהם (דף קכד ע"א) שתמה שם על מה שלא הזכיר
מרן ברכה במעקה, וגם המפרשים לא הזכירו
מזה, וסיים שם, דמכיון שמבואר בדברי
הרמב"ם שצריך לברך, ודאי דצריך לברך.
ואף דיש שאין נוהגין לברך, אין משגיחין בזה
על המנהג, כמש"כ הרב יד אהרן בחאו"ח
(סי' רכג) בשם הרב בני חיי, דדוקא כשהלכה
רופפת אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר, אבל
כשידוע שההלכה לברך, מה שאינו מנהג לברך
אינו מבטל הלכה. ע"כ. ולכן סיים
שם השד"ח, דאם כתבו הפוסקים כך דצריך לברך על
מצות מעקה זה רק מפני שראו שזוהי דעת
הרמב"ם, על אחת כמה וכמה לפי מה שמבואר שכן
הוא דעת טובא מהראשונים דצריך לברך, דפשיטא
שיש לברך על מצוה זו, ואין להשגיח על
מה שלא נזכרה הברכה בדברי מרן ז"ל,
ואין להכניסו כלל לבית הספק, לומר בו בענין
זה סב"ל. ע"ש.
והלום ראיתי שכן הוא מפורש נמי לרבותינו
האחרונים, דצריך לברך על מצות מעקה. עי'
בחי' הגאון רע"א לשו"ע חו"מ
(סי' תכז), שכתב בפשיטות, דהעושה מעקה צריך לברך
אקב"ו לעשות מעקה, וכמו שכתב הרמב"ם
(פי"א מהל' ברכות הי"ב). ע"ש. וכן מצאתי
מבואר להרב חיי אדם (כלל טו סכ"ה),
ולהגרי"מ עפשטיין בספר ערוך השולחן חחו"מ
(סי' תכז ס"ג) שג"כ כתבו שם
דהעושה מעקה צריך לברך. ע"ש. וכן פסק בפשיטות גם הרב
בן איש חי (שנה שניה פר' פינחס אות ד)
דהעושה מעקה צריך לברך אקב"ו לעשות מעקה,
וכמו שפסק הרמב"ם. ע"ש. וראה
גם לגר"ש ווזנאר בשו"ת שבט הלוי (ח"ד חחו"מ סי'
רכז) שג"כ נקט הכי בפשיטות דהעושה
מעקה צריך לברך וכמבואר בדברי הרמב"ם, ולא
העלה כלל שיש בזה פקפוק מדברי הראשונים
והאחרונים, וראה עוד בדבריו שם שהעלה
עוד, דזמן הברכה על מצות מעקה הוא כאשר
פסק החתם סופר בחאו"ח (סי' נב) לברך
במכוש אחרון של בנייתו, מטעם דעד אז אינו
מעקה. ע"ש. וע"ע להרב מחנה אפרים (בהל'
שלוחין סי' יא), שעמד לדון שם בענין העושה
מעקה ע"י פועל נכרי אם יכול לברך,
והעלה שם, דאע"ג דאין שליחות לגוי
בכ"ז יכול בעה"ב לברך משום דיד פועל כיד
בעה"ב. ע"ש. אולם עי' להרי"ט
אלגזי בס' הלכות יו"ט בסוף מסכת בכורות (דפוס
זיאטמיר דף לא ע"ג) שעמד לחלוק שם
על דבריו. ע"ש. מ"מ מבין בתרי אמרותיהם
הקדושות עולה ומתבאר, דעד כאן לא פליגי
רבנן אלא דוקא כשהגוי עושה והישראל רוצה
לברך, אבל לעולס כשהישראל בעצמו עושה
את המעקה פשיטא דיברך. וק"ל.
הן אמת כי הלום ראיתי למו"ר מרן
מלכא שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ו רס"י מד) שהביא
שם בקצרה ובמאמר מוסגר את הערתו של הרב
בירך את אברהם הנ"ל (דף קכד ע"א) שתמה
מדוע לא ראינו שמברכים על מצות מעקה וכו',
והעיר עליו מו"ר שליט"א דלא זכר שר
מדברי הרוקח והמאירי שכתבו במפורש דאין
לברך על מצות מעקה. עכת"ד. ע"ש. ולא עמד
מו"ר שליט"א לבאר התם באר היטב
ולהודיענו מאי דעתו דעת עליון בענין זה, אם אכן
יש לברך על מצות מעקה או לא. ואיברא דמעיקר
תורף דבריו שם מתבאר שאין לברך על
מצות מעקה, אולם עדין אין דבר זה מפורש
בסכינא חריפא, ובפרט דלא הזכיר שם שר
כלום מדברי הפוסקים הנ"ל שצידדו
דאכן יש לברך, ולא נקטינן הכא להאי כללא גבירתא
דסב"ל. עכ"פ לפי דב"ק
הערתו של השד"ח מתיישבת ממילא, שהרי הביא שם דמלבד הרוקח
הנ"ל (בסי' שסו) דס"ל שאין
לברך על מצות מעקה הכ"נ ס"ל למאירי בריש פ"ג דמגילה
(כא ע"ב) ושכן מבואר נמי בשו"ת
תמים דעים (סי' קיט) בשם בעל העיטור שאין לברך על
מצות מעקה. וממילא לפ"ז מתיישבת
הערתו של השד"ח דלעולם הרוקח אינו יחידאה בסברתו
זו, ואיכא עוד ראשונים דס"ל כוותיה,
ושפיר איכא למימר הכא סב"ל. וק"ל. שו"ר אחר
זמן בספר בן איש חי השייך למו"ר
שליט"א בפרשה הנ"ל (ש"ב פרשת פינחס אות ה)
וראיתי דעל מה שכתב הבא"ח דיש לברך
על מצות מעקה כמ"ש הרמב"ם מתח מרן מלכא
שליט"א קו וכתב בכי"ק בזה"ל:
לא נהגו לברך כמ"ש בס' בירך את אברהם הובא בשד"ח
ברכות (סי' א אות יז), ומש"ש שהרוקח
דס"ל שאין לברך על מעקה, יחיד הוא בדבר,
ליתא, כמש"כ שם בגליון בשם המאירי
והעיטור. ע"ש. וסב"ל. עכ"ל הקדוש שכתב בשולי
גליון ס' בן איש חי. ומש"כ מו"ר
שליט"א בשולי גליון השד"ח (שע"ז נתכוין במש"כ
"בגליון") עדין לא זכיתי לראות.
ועכ"פ מבואר יוצא כאשר אמרנו כיון דנוסף לרוקח
איכא נמי את דעת המאירי והעיטור דאין
לברך על מצות מעקה אמרינן סב"ל ואין לברך,
ואזדא לה הערת הרב שד"ח דהרוקח יחיד
בדעה זו ולא חישינן ליה לומר סב"ל, דדוקא
לדעת יחיד ממש לא חישינן לומר סב"ל
וכמש"כ בזה במקום אחר, אבל הכא הרי כבר איכא
כמה ראשונים דס"ל הכי דא"צ
לברך ושפיר חיישינן לדעתייהו לומר סב"ל. וזוהי נמי
דעת מו"ר מרן מלכא שליט"א להלכה
ולמעשה. וברוך שכוונו לדב"ק.
והנה כשנדפס לראשונה (בשנת תשמ"ח)
הסידור היקר "חזון עובדיה" מצאתי שם (בעמוד
תרמט) שנכתב בו: שכשעושה מעקה יברך בשם
ומלכות ברכת אקב"ו לעשות מעקה, ומיד
עוררתי את לב המדפיסים יצ"ו לדבריו
של מאור עיננו מו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת
הנ"ל אשר מעיקר תורף אמרותיו משמע
דדעתו דעת עליון היא דאין צריך לברך בשו"מ על
עשיית מעקה, ושכן מבואר נמי מדב"ק
על גליון ס' בן איש חי. ובאמת אח"כ כשהודפס
הסידור הנ"ל במהדרורא שניה (שנת
תש"ן) אכן תוקן שם (בשינוי הנוסחאות אות נח)
דאין לברך בשו"מ על מצות מעקה. וכן
עיקר. וע"ש. וגם עתה הראני מר בריה דרבינא
הגר"י יצ"ו בספרו ילקוט יוסף
חלק ג' העומד על מכבש הדפוס שאכן הביא שם (בהלכות
ברכות) כנ"ל מדברי מו"ר שליט"א
רבן של כל ישראל שדעתו דעת עליון היא דאין לברך
בשם ומלכות על עשיית מעקה. וע"ש.
וכאמור כן עיקר שאין לברך בשו"מ על מצות עשיית
מעקה. [ובטעם הדבר שאין לברך על מעקה
עי' בשו"ת התעוררות תשובה (חחו"מ סי' לח)
בהערת הרב המגיה (שם אות ב) שכתב לבאר
דיש לומר דהא דמרן דל לא פסק (בשו"ע חו"מ
סי' תכז) שיש לברך על מצות מעקה משום
דס"ל דמצוה זו היא משום שמירה, וא"כ הוי
דומיא דפסק בשו"ע או"ח (סי'
קפא ס"ז) דאין לברך על נטילת מים אחרונים כיון שאין
חיובו אלא מפני הסכנה ודברים שהם משום
סכנה אין מברכים עליהם, וכדכתב הרמב"ם
(פי"א דברכות הלכה ד) גבי מים אחרונים.
ע"ש. וא"כ לפ"ז יוצא דיש הרבה נפק"מ
לדינא אם אין מצוה זו משום מצוה ממש אלא
משום שמירה, כגון הא דהבאנו לעיל מדברי
התעוררות תשובה בענין שהיה לו מעקה והוריד
את התיקרה וכו'. יעו"ש. וצ"ע].
וכן בקודש חזיתיה אחר זמן לרבינו החיד"א
במחזיק ברכה חאו"ח (סי' רנ סק"ג) ד"ה
ואולם אציגה וכו', אשר הביא שם את דברי
המהרימ"ט בחי' למס' קידושין (ע ע"א) שעמד
להעיר דכיצד זה דמבואר התם בגמ' דקידושין
דרב נחמן עבד מעקה, כדאמרינן שם דעבד
פורתא דגונדריא, וכי מפני שהוא דבר מועט
יזלזל בעצמו מפני שכר שכיר, ועוד וכי לא
היו לו עבדים ומשרתים הא אמרינן בנדה
פרק תינוקת דא"ל לילתא אשתו עבדי חסרת
וכו'. ויישב מהרי"ט דיש לומר דפורתא
דגונדריא היינו מעקה שהוא מצות עשה וחייב
לברך עליה, ובהא אמרינן מצוה בו יותר
מבשלוחו. ע"ש. ומתורף דברים אלו שהביא
רבינו החיד"א את דברי מהרי"ט
דמבואר בדבריו דאכן יש לברך על מצות מעקה, וחזינן
דשתיק ליה בלא לעורר עליו כלום, איכא
נמי לאסתפוקי שמא האי דשתיק ליה משום
דאודויי אודי ליה, או דילמא האי דשתיק
משום דאין זה אלא דחוי בעלמא ליישב הקושיה
וכל כה"ג לאו מילתא היא לאפוקי מיניה
הלכתא, ולאו דוקא היא. וכעין אשר כתב כיו"ב
החקרי לב בחחו"מ (סי' שעט) דמקושיה
אין לנו להוציא דין כי כל קושיה יש לה תרוץ,
וכן כתב כיו"ב האבני נזר בחיו"ד
(סי' תסח אות ז). יעו"ש. ודו"ק מיניה ואוקי
באתרין. [והן אמת דידועים הם דברי רבינו
החיד"א שכתב בשו"ת חיים שאל (ח"א סי'
ח), העידותי בכם היום שכל דין מהראשונים
ואחרונים שהבאתי בברכי יוסף אין כוונתי
להיות כדל מסכים הולך לענין דינא, שאפשר
שלא עמדתי בתשובה ההיא כפי עיוני, רק
אגב ריהטא עין לו ראתה והבאתיו כדי להקל
מעל המעיין טורח וחיפוש, ומזקנים אתבונן
שכן דרך הכנה"ג ויד אהרן להורות
משפט גבר איה מקום כבודו ולא שבא הדין ההוא
במצרף כור חכמתם שהם מסכימים עימו וזה
נודע לכל. וגם אני זה דרכי זולת כשאומר
בפרוש "וכן עיקר" שאז אני מגלה
דעתי הקצרה, אבל בלא"ה רק כשאני כותב הדין בסתם
בשם אומרו עדיין טעון לינה בעומקא של
הלכה. עכ"ל. יעו"ש. וכבר הזכרנו דבריו אלה
בדוכתין סגיאין (עי' שו"ת עטרת פז
ח"א חאור"ח סי' ט עמוד קעח ועוד), ובראש
התשובה כאן הזכרנו מה שכתבנו במקום אחר
לבאר דאע"ג דהכא בשו"ת חיים שאל דרך
רבינו החיד"א קסת"ו ויכונניה
כלפי דבריו בס' "ברכי יוסף", באמת ה"ה נמי כלפי
דבריו בספרו "מחזיק ברכה" דזיל
בתר טעמא הוא, שהרי לפי הענין עולה ומתבאר דאף
בספרו מחב"ר אוחז הוא במתכונת ספרו
ברכי יוסף וכמעשיהו בראשון מעשיהו בשני לקבץ
הפזורים את שיטות הפוסקים שדברו באותו
ענין (וכמתבאר נמי מדבריו גופיה בהקדמתו
לס' מחזיק ברכה), וא"כ י"ל
דמכך שהביא איזה דיעה במחב"ר אין מזה שום ראיה דהכי
ס"ל לדינא וכמ"ש גבי ספרו ברכ"י.
וממילא לכאורה גם הכא י"ל דאע"ג דהביא את דברי
מהרי"ט בכ"ז לא ס"ל כוותיה
בכל מילין.
ואיך שיהיה אנן בדידן חזינן דדעת מו"ר
מרן מלכא שליט"א היא דאין לברך בשו"מ על
מצות עשיית מעקה. וכן עיקר. ומ"מ
מהיות טוב מן הראוי שהעושה מעקה יברך ברכה זו
בלא שו"מ ויהרהר שם ומלכות בליבו,
דכל כה"ג דאיכא ביה משום סב"ל ואינו מברך שפיר
איכא למעבד הכי דיברך ויהרהר שו"מ
בליבו, וכעין אשר הבאנו כיו"ב נמי בשו"ת עטרת
פז ח"א חאו"ח (במילואים סו"ס
ד עמוד שסח). ע"ש. וכן בקודש חזיתיה דעתה מצאתי
מפורש כיו"ב ביתר שאת לגאון רבי
יוסף מולכו בעל שולחן גבוה בספרו שו"ת אהל יוסף
שכתב שם (חאו"ח סוס"י א) בענין
מי שחלה בנו הקטן פחות מי"ג שנה ונתרפא האם יברך
אביו בעדו ברכת הגומל, ואחר שנשא ונתן
שם בענין זה והעלה דמסתבר ליה דצריך לברך
וכמו דחזינן דרב חנא בירך על הצלת רב
יהודה וכו', אלא דמי יעמוד נגד הארי החי
ארי דבי עילאה מרן ז"ל דכתב דהמברך
גוערין בו, ולכן העלה שם שאם רוצה האב לברך
על הצלת בנו הקטן פחות מבן י"ג להודות
להשי"ת שלא נתן למוות בנו, שיברך בלי שם
ומלכות אלא יאמר ברוך הגומל חסדים טובות
שגמלני כל טוב וכו', והמשיך וכתב וז"ל:
או יברך בשם ומלכות במחשבה כמו שכתבתי
בכללים (כלל קכה) דכל ברכה שיש בה מחלוקת
הפוסקים שיברך אותה במחשבה שלא יוציא
השם בשפתיו ויוצא ידי כולם בממאי נפשך אם
הלכה כמ"ד דחייב לברך כבר כתב הרמב"ם
בפ"ק דק"ש דכל הברכות שבירך בליבו אע"ג דלא
השמיע לאוזנו ולא הוציא בשפתיו יצא, ואם
הלכה כמאן דאמר דפטור לברך אין זה ברכה
לבטלה לעבור על לאו ד "לא תשא את
שם ה' אלוקיך לשוא" כיון שלא הוציא השם בשפתיו
כמו שכתבתי שם בשם הגינת ורדים יעו"ש.
עכת"ד בשו"ת אהל יוסף. ע"ש. וכוונתו במש"כ