למעלה
ושו"ר בס"ד למו"ר מרן
מלכא שליט"א בס' חזון עובדיה (ח"ב עמוד קיז) שהביא שם
מדברי שו"ת קרן לדוד (סי' סא אות
ח), ושו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' רז) שכתבו
שם, דהא דאין מברכים על אכילת ערב יוה"כ,
אע"פ שהיא מצוה, משום דאין מברכים על
מצוה שאינה ניכרת שעושה אותה לשם פועלה.
והוסיף הקרן לדוד שלפ"ז נמי מבואר הא
דאין לברך על מצוות שכליות כגון מפי שיבה
תקום, וגמ"ח, וכיבוד אב ואם. ע"כ. ומזה
עמד מו"ר שליט"א ליישב שם,
הא דאין מברכים על שתיית ד' כוסות בליל פסח, משום
דאין בהם היכר שהם לשם מצוה. מה שאין
כן באכילת מצה, שיש בה היכר באכילתה כי
לוקח דוקא מצה ולא חמץ. ע"ש. הא
קמן דאזלינן בתר גוף ענין המצוה דהיות ולא
מינכרא ביה גופיה שינוי מיוחד מדרך העולם,
לא איכפת לן במה שקבוע לה זמן מקובל
ומסויים, משום דסו"ס המצוה כשלעצמה
היא דבר אשר נוהג ע"פ דרך כל ארץ. וממילא שוב
י"ל כוק"ל.
איברא דבעיקר דברי התורה תמימה הנ"ל,
יש להעיר במה שרצה לבאר ע"פ ביאורו את דברי
הרמב"ם (בפי"א דברכות ה"ב),
שכוונת הרמב"ם במש"כ שם "כל מצות שבין אדם למקום
מברך עליה", לומר, דאם היא אחת ממצוות
שבין אדם לחבירו, דא"צ לברך עליה מכיון
שהיא מצוה שיכלית. ולכאורה יש להעיר ע"ז
שהרי בדברי הרמב"ם שם (פרק יא) מבואר
כמה פעמים (בהלכה ב, ח, יב) דצריך לברך
על מצות מעקה אקב"ו לעשות מעקה. והרי
ענין עשיית המעקה הוא מצוה שיכלית, שמטרתה
מובנת וברורה שלא יפול הנופל מאותו
מקום גבוה ואף אוה"ע נזהרים בזה,
ואפ"ה מבואר בדברי הרמב"ם דצריך לברך עליה,
ולפי ביאורו של התו"ת בהרמב"ם
הרי אין צריך לברך על מצוה זו, כיון שגם אוה"ע
נזהרים בזה מפני המושכלות הכרוכות בה.
ושו"ר בס"ד בשו"ת יפה
מראה הנדפ"מ (סי' ב אות ד), ומצאתי שהביא שם בשם הרי"ל
מימון שכתב בסוף קיצור שו"ע (דף
תכו) לחזק את סברתו של הרב ערוך השולחן הנ"ל,
שכל מצוה שיכלית אין לברך עליה, מדברי
הרמב"ם הנז' (פי"א מהל' ברכות ה"ב) שמבואר
בדבריו דרק על מצוות שבין אדם למקום מברך,
משום דאם היא מצ"ע שבין אדם לחבירו
הוי מצוה שיכלית ואין מברכים עליה, וסיים
דכאשר העלה את דברים אלו לפני בעל ערוך
השולחן, הודה לו על זה. ע"ש. [ובתורף
דבריו לא הוזכר כלל מדברי בנו בעל התורה
תמימה הנ"ל אשר כתב כדברים אלו מדנפשיה
להביא ראיה לסברא זו מדברי הרמב"ם הנ"ל].
והקשה ע"ז היפה מראה כנ"ל,
דלכאורה א"א לומר דזוהי כוונת הרמב"ם, שהרי שם באותה
הלכה עצמה (הלכה ב) כתב לברך על המעקה,
והרי מצות מעקה היא מצוה שיכלית, שגם
אומות העולם מקיימים אותה מבחינה שיכלית
שלא יפול הנופל. ולכן ביאר שם שנראה
כוונת הרמב"ם במש"כ "בין
אדם למקום" לאפוקי דברים שתלויים בחבירו כמש"כ הרשב"א
בתשובה הנ"ל (ח"א סי' יח),
בענין הצדקה דאין מברכים עליה שמא לא ירצה העני לקבל.
ע"ש. וראה גם בס' מקראי קודש להגרצ"פ
פראנק (פורים סי' מ) שמבואר בדבריו שהבין
את דברי הרמב"ם (הנ"ל) כפשט
של התו"ת שכל מצוה שבין אדם לחבירו אין מברכים עליה,
ועפ"ז ביאר שם הא דאין מברכים על
משלוח מנות. ע"ש. וראה גם בס' מועדים וזמנים
להר"מ שטרנבוך (ח"ב סי' קפה)
שג"כ ביאר כיו"ב בדברי הרמב"ם, שהרמב"ם דייק לכתוב
שמברך במצוות שבין אדם למקום משום דבמצות
שבין אדם לחבירו שהוא משום משפטים
שכליים, לא שייך לומר בהם אקב"ו.
ע"ש. ועכ"פ לפי ביאור זה, כאמור תעמוד הקושיה
הנ"ל במקומה מהא דכתב הרמב"ם
גופיה דמברכים על מצות מעקה. וראה גם בשו"ת קרן
לדוד (סי' סא אות ז) שג"כ הבין כך
בדברי הרמב"ם לפי ביאורו של הכסף משנה, דלעולם
על מצוות שבין אדם לחבירו אין מברכים
עליהם. ותמה על הכסף משנה, ממצות מעקה שהיא
מצוה שבין אדם לחבירו, ואפ"ה מברך
עליה. ונשאר בצ"ע. ע"ש. [והן אמת כי יש לדייק
מדברי הראב"ד בשו"ת תמים דעים
(סי' קעט) שהביאור בדברי הרמב"ם הוא כאשר ביאר הרב
יפה מראה הנ"ל. עי' בדברי הראב"ד
שם שהביא בשם "הלכות פסוקות" שצריך לברך על
מצות מעקה, וביאר שם, דטעמו הוא משום
שאין לברך אלא על מצוות שאינם תלויים
באחרים, ומצות מעקה נמי הוי הכי, דהוא
בינו לבין עצמו ע"ש. ומתורף דבריו נראה
שקורא להרמב"ם "הלכות פסוקות",
וכמו שהביא וציין הרב המגיה בתמים דעים (שם אות
ו). יעו"ש. וממילא מתבאר, דהראב"ד
מפרש את דברי הרמב"ם כדברי הרשב"א, וכמו שכתב
היפה מראה הנ"ל. ודו"ק היטב,
והוא נפלא. עכ"פ אנן בדידן דאיתינן ליישב את דברי
התו"ת ודעימיה ולבאר את דברי הרמב"ם
ע"פ דרכם דהרמב"ם בא לאפוקי מצות שבין אדם
לחבירו, א"כ מאי שנא מצות מעקה].
ולחומר הקושיה הנ"ל דתיהוי על התו"ת
והערוה"ש ודעימיהו מדברי הרמב"ם כי מה נעשה
ביום שידובר בנו ההלכה המפורשת בדברי
הרמב"ם גופיה שכתב דמברכים על מצות מעקה,
אע"פ שלכאורה היא מצוה שיכלית שגם
אוה"ע נזהרים בה, שלא יפול הנופל ממקום הסכנה.
ולאחר שעמדתי ואתבונן בזה, אנהירו לעינין
מן שמיא, ומצאתי בס"ד להתורה תמימה
גופיה בפר' כי תצא (פכ"ב אות עה)
שהביא שם את דברי הרמב"ם (פי"א דברכות ה"ח)
שכתב, דבשעת עשיית מעקה צריך לברך. והעיר,
דנושאי כליו של הרמב"ם לא כתבו מקור
לדין זה. ואם סברת עצמו היא קשה טובא
שסותר דברי עצמו באותו הפרק (בהלכה ד) שכתב
וז"ל: ולמה אין מברכין על נטילת
ידים באחרונה [לאחר הסעודה], מפני שלא חייב בדבר
זה אלא מפני הסכנה [מפני מלח סדומית],
ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם.
עכ"ל. וא"כ הלא כל ענין המעקה
מפורש בתורה שהוא משום סכנה, ולמה יברך עליה.
ודוחק לחלק דנט"י הוי סכנה לעצמו
ומעקה סכנה לאחרים דמאי שנא, וגם לשונו לא משמע
הכי. ואולי דעתו דשאני מעקה דענינה כתיב
בתורה מפורש בלשון מצות עשה. עכ"ל
התו"ת. ע"ש. [וביאור כוונת
דבריו נראה, דהיות והתורה קראתו להדיא מ"ע, משמע
דרצונה להחשיבו כמצוה חוקית וממילא יש
לברך עליה]. ולפ"ז יש ליישב ג"כ את ההערה
הנ"ל, דלעולם לא היה צריך לברך על
מצות מעקה, משום שהיא מצוה שיכלית שנעשית מפני
הסכנה וגם אוה"ע נזהרים בה, אולם
מאחר ואפקי רחמנא למצוה זו, בלשון מצות עשה,
שנאמר "ועשית מעקה לגגך", לכן
יש לברך בה שפיר אקב"ו, אע"פ שבעלמא בשאר המצוות
השיכליות אין לברך עליהם. ובמצות הצדקה
שלא נאמר שום לשון של עשיה, דנאמר בה רק
"פתח תפתח" "נתון תיתן",
לא מברכים עליה כי היא מצוה שיכלית. וק"ל.
ובהדי דקוב"ה חדי בפלפולא דאוריתא,
יש להטעים לכאורה את דברי התורה תמימה הללו
ע"פ המבואר בדברי הרמב"ם שם
(בהל' ברכות פרק יא הי"ב) שכתב, דהעושה מעקה לעצמו
צריך לברך "אקב"ו לעשות מעקה",
וכשעושה לאחרים מברך "על עשיית מעקה". ע"ש. ואולם
רב אחאי גאון בשאילתות פר' עקב (שאילתא
קמז) כתב, דמברך תמיד "אקב"ו על המעקה".
ועי' בהעמק שאלה להנצי"ב (שם אות
יז) שעמד לבאר מדוע שינה הרמב"ם מנוסחת
השאילתות. יעו"ש. אמנם לפי הדברים
הנ"ל יש לבאר את דברי הרמב"ם, שהרי לפי מה
שביאר התו"ת בדברי הרמב"ם לא
היה צריך שיהיה שום ברכה על מצות מעקה, מטעם דהוי
הסרת סכנה, או משום דהיא מצוה שיכלית,
ורק שאני הכא דאפקי רחמנא בלשון מצות עשה
"ועשית מעקה" וגו', לכן הרמב"ם
נקט בנוסח הברכה כלישנא דאוריתא, שכתב, דמברך
"לעשות מעקה" כשעושה לעצמו,
"ועל עשית מעקה" כשעושה לאחרים. ולא "על המעקה" בלבד
כדברי השאילתות. וק"ל. [ועי' בחיי
אדם (כלל טו סעיף כד) שכתב שם, דאע"ג דהעושה
מעקה לגג מברך, מ"מ העושה מעקה ומחיצה
לשאר מקומות מסוכנים אינו מברך. דדוקא התם
בגג שנאמר בו בהדיא "ועשית מעקה"
יש לברך, אבל להסיר המכשולות הוא רק משום שנאמר
"לא תשים דמים בביתך". עכ"ל.
ע"ש. ולפי הדברים הנ"ל, דברי הח"א הללו מובנים
היטב, דמתורף דבריו מבואר דהא דמברך על
מצות מעקה, משום דנאמר בו להדיא לשון
ציווי של עשיה, ושפיר יש לומר בו אקב"ו,
דאי לאו הכי אין מקום לברך על מצוה זו
משום דהיא להסרת הסכנה ומצוה שיכלית דאין
לברך בכגון דא, ורק משום דאפקיה רחמנא
בלשון "עשיה" יש לברך עליה,
ולכן באמת בשאר המחיצות והמעקות שאינם של גג,
דמפקינן להו מהפסוק "לא תשים דמים"
וגו', אין מקום לברך עליהם דתרוויהו איתנהו
בהו, דהם מצוה שיכלית להסרת הסכנה, וגם
לא נאמר בהם לשון "עשיה", ונשארים בגדר
מצוה שיכלית ולכן אין לברך עליהם. וק"ל].
ועוד יש להוסיף וליישב את דברי התורה
תמימה, כי מצות מעקה לא הוי מצוה שיכלית
גמורה, ויש בה טובא מן החוקה. דהנה אמרינן
בגמ' דבבא קמא (נא ע"א), "כי יפול
הנופל ממנו", "ממנו" ולא
לתוכו. (בית גבוה מרה"ר שראוי ליפול ממנו לרה"ר חייב
במעקה, ולא בית עמוק מרה"ר שהנופל
נופל על גגו - רש"י). כיצד היתה רה"ר גבוה
ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור
(מן המעקה - רש"י). עמוקה ממנו עשרה
טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב (במעקה
- רש"י). ואי ס"ד יש חבטה בפחות מעשרה, למה
לי עשרה. א"ל שאני בית דכל פחות
מעשרה לאו בית הוא (לא חייבה במעקה אלא בית,
ואע"ג דיש חבטה - רש"י). ע"ש.
הרי מבואר מהכא כמה הלכתא גבירתא בהלכות מעקה, דלא
חייבה התורה במעקה אלא דוקא גג בית שיש
בו גובה עשרה טפחים, ובפחות מזה פטור
ואפילו שיכול להגיע לידי מיתה. וכן דאפילו
שיכול ליפול מרה"ר על גג הבית ג"כ
פטור מהמעקה, וכן לפי המתבאר מדברי החיי
אדם הנז' (פרק טו סכ"ד) דאינו חייב
במצות מעקה מהתורה אלא בית דוקא, אבל
שאר מקומות הסכנה אינו חייב מכח מצוה זו,
אלא רק משום לאו דלא תשים וגו' [וראה
עוד בגמ' סוכה (ג ע"ב) דבית שאין בו ד'
אמות על ד' אמות פטור מן המעקה, מאי טעמא
"בית" כתיב ביה. וראה גם בשו"ת המבי"ט
(ח"א סי' קי), ובחקרי לב (חחו"מ
ח"ב סי' פט). ע"ש. וע"ע היטב בדברי הרמב"ם
והראב"ד (פי"א מהל' רוצח ה"ג).
ע"ש היטב. ובגוף ענין זה דמבואר בגמ' דבב"ק דאם
הבית גבוה מרה"ר י"ט חייב במעקה
ולהיפך פטור, מצאתי באור נחמד בשו"ת אור שמח
הנדפ"מ מכת"י לגאון רבי מאיר
שמחה הכהן בחלק א (סי' נב, דף קמו ע"ב) שביאר שם,
דאם רה"ר גבוה פטור ממעקה, משום
דבלא עשית הבית והגג היתה הסכנה גדולה יותר.
ע"ש]. ועכ"פ מתבאר דמצות
"ועשית מעקה לגגך" הוא חוק עם פרטים שהחליטה התורה והוא
לא רק משום הסכנה כהא דחזינן בדינים אלו
שאע"פ שיש סכנה ובכ"ז פטור ממעקה, וענין
סכנה נפקא מלאו ד "לא תשים דמים
בביתך", או משום "השמר לך ושמור נפשיך מאוד",
עי' היטב בחיי אדם (שם) מש"כ בזה.
יעו"ש. אולם ענין המעקה הוא דוקא "בבית"
ובתנאים מסויימים ומשום גזירת הכתוב הוא.
והלום ראיתי עוד בשו"ת התעוררות תשובה
(חחו"מ סי' לח) שעמד לדון שם במי
שיש לו בית דירה ועל הגג שלה היה מעקה והוסר
התקרה, ואח"כ החזיר את התקרה אם
צריך להסיר את המעקה ולבנותה מחדש, והשיב ע"ז
דאה"נ משום הלאו ד "לא תשים
דמים בביתך" די במעקה שיש כבר, אבל לקיים מצות עשה
של "ועשית מעקה לגגך" צריך
להסירו ולעשותו מחדש, מפני שזו מצוה פרטית אשר לה
הלכות פרטיות ככל המצוות, וכמו שאנו רואים
בזה כמה הלכות כגון שאם ביתו עמוק
מרה"ר דפטור ממעקה וכן בית הכנסת
וביהמ"ד פטור ממעקה וצריך לעשות כהם שמירה רק
משום "לא תשים דמים" ועוד הרבה
פרטי דינים. ולכן כיון שהסיר את התקרה ונתבטל
מבית דירה נתבטל המצוה, ולכן עתה שוב
חייב לעשות מחדש המעקה דומיא דמזוזה שאם