למעלה
וממילא לפי דברים אלו, זהו הביאור בדברי
הב"י בסי' רמט (שם), שכתב, ודע דבפרק
מציאת האשה (כתובות סז ע"ב) אמרינן,
דהא דאל יבזבז יותר מחומש היינו מחיים, שמא
ירד מנכסיו, אבל בשעת מיתה יכול לבזבז
כל מה שירצה, כדעבד מר עוקבא שבשעת מיתתו
בזבזיה לפלגא דממוניה. ע"כ. דלכאורה
הראיה שמביא מרן לא ברורה כ"כ, דברישא קאמר
כל מה שירצה, ומביא ראיה ממר עוקבא דבזבז
לפלגא דממוניה. ולהנ"ל יבואר היטב
דכוונתו של מרן ז"ל לומר, כי בשעת
מיתה יכול אדם מצד הל' צדקה להפריש אפילו את
כל נכסיו, דמהא דחזינן בעובדא דמר עוקבא
שיצא מהמסגרת שנתנו חז"ל דאין לאדם
להפריש יותר מחומש, וחזינן שנתן יותר
ש"מ דמצד הלכות צדקה יותר אין הגבלה בשיעור
הנתינה כיון שהוא שעת מיתה. והא דבכ"ז
נתן מר עוקבא רק פלגא מנכסיו, אע"ג שאמר
אורחין רחיקא וזוודין קלילה, ומה לו לתת
רק פלגא שיתן הכל ותנוח דעתו, היינו
משום שהיה צריך להשאיר ליורשיו, לקיים
האי דינא דהגמ' דב"ב, והוא משום הל'
ירושה. אבל אה"נ מצד הל' צדקה לא
היתה כאן שום הגבלה מצד הדין, ויכול לתת אפילו
את כל רכושו. וא"כ לפ"ז יוצא
דאה"נ דדעת מרן מסכמת שישאיר ירושה לבניו וקרוביו,
אולם הכא (בהל' צדקה) דקאמר שיתן כל מה
שירצה מצד הל' צדקה קמיירי, ונ"מ בגוונא
דליכא יורשים. וק"ל. והדברים מיושבים
כמין חומר.
ושו"ר להמאירי בחי' לכתובות (נ ע"א)
שכתב שם, וז"ל: מדה בינונית לצדקה ליתן
עשירית הריוח שלו בכל שנה ושנה, ומכל
מקום הרוצה לבזבז ולהקדיש ביותר אל יבזבז
יותר מחומש וכו'. ובפרק מציאת האשה (סז
ע"ב) יתבאר, שלא נאמר כן אלא מחיים ומחשש
שמא יצטרך לבריות, אבל בשעת מיתתו אפילו
אם ירצה להקדיש כל נכסיו יקדיש, ואין
בכך כלום. אלא שאם יש לו בנים או קרובים
הצריכים לכך ראוי לו למצע את דרכיו שלא
להעביר נחלה מהם ביותר מדאי אלא במידה
בינונית. עכ"ל. ע"ש. ומתורף דב"ק אלו של
רבינו המאירי, יש לחזק את הדברים אשר
אמרנו, דמבין בתרי אמרותיו מתבאר, כי לעולם
מצד עצם הלכות צדקה, בשעת מיתה יכול אדם
להקדיש אפילו את כל נכסיו ואין כאן שום
הגבלה מצד תקנת אושא, כי לא הותקנה תקנה
זו אלא רק מחיים. אלא שאם יש לו בנים או
קרובים אשר הוא צריך להוריש להם מנכסיו,
עליו ליתן דעתו עליהם ולהניח להם כדי
ירושתם. והוא אשר אומר המאירי "אבל
בשעת מיתתו אפילו אם ירצה להקדיש את כל נכסיו
יקדיש ואין בכך כלום, אלא שאם יש לו בנים
וכו' ראוי למצע את דרכ"ו שלא להעביר
נחלה מהם ביותר". וראה גם בחידושיו
בפרק מציאת האשה (שם סז ע"ב) שג"כ מבואר
בדבריו שם כיו"ב דענין נתינת הצדקה
בשעת מותו תלוי ביורשים. ע"ש. עכ"פ הדברים
אחדים דמעצם דינא דהל' צדקה בשעת מותו
אין האדם מוגבל במעשיו, ויכול לתת אפילו
את כל רכושו לצדקה.
וראה בהערת הרב המגיה במאירי שם (דף נא
ע"א אות ו, ובדף סז ע"ב אות ז) שהעיר על
דברי הבית יוסף הנ"ל (סי' רמט),
שכתב דבשעת מותו יכול לבזבז כמה שירצה כדעבד מר
עוקבא, דדבריו צריכים ביאור. עכת"ד.
ע"ש. ונראה כוונתו של הרב המגיה בב' המקומות
להעיר תרתי על מרן הב"י. חדא, דמה
ראיה מביא לדבריו שיכול להפריש בשעת מיתה כמה
שירצה, מהא דמר עוקבא, דאדרבה התם מבואר
שהפריש רק פלגא מנכסיו. ועוד מקשה,
דכיצד קאמר הב"י דבשעת מיתה יכול
להפריש כמה שירצה, הרי צריך שיניח ירושה לבניו,
כמו שכתב המאירי. ע"ש בדבריו היטב.
אולם לדברינו הנ"ל הדברים מיושבים בס"ד היטב.
דעד כאן לא כתב מרן דבשעת מיתה יכול להפריש
לצדקה כמה שירצה אלא מדין תורת צדקה,
ואה"נ דאם יש לו יורשים צריך לתת
דעתו עליהם מדין תורת ירושה, וזוהי הראיה ממר
עוקבא שהביא מרן, דמהא דחזינן שהפריש
מחצה מנכסיו מבואר, שבשעת מיתה אין את
ההגבלה דתקנת אושא להפריש רק עד חומש
נכסיו, והא דלא הפריש מר עוקבא את כל נכסיו
משום דטעמו ונימוקו עימו שרצה להניח ירושה
לבניו וקרוביו. [דמר עוקבא בנים היו
לו עי' גמ' בבא מציעא (ע ע"א) גבי
ההוא דודא דבני מר עוקבא וכו'. ע"ש]. וכאמור
פירוש וביאור זה מדוייק היטב בדברי המאירי,
וממנו יש להביא ראיה לפרש כך ג"כ
בדברי מרן. ועתה ראיתי ג"כ בשיטה
מקובצת כתובות (נ ע"ב) שכתב שם משם תלמידי
רבינו יונה, וז"ל: בשעת מיתה יכול
לבזבז ולעשות כרצונו, כדחזינן בעובדא דמר
עוקבא שעשה צדקות הרבה בחייו ובשעת פטירתו
מנה הכל ואמר זוודין קלילין ואורחא
רחיקא מני, ובזבזינהו לכולהו נכסי, ואפילו
בשעת מיתה נראין הדברים שאע"פ שיכול
לבזבז יותר מחומש, מ"מ אין לו לבזבז
הכל לגמרי אלא שיניח קצת ליורשיו. ע"כ. ולפי
המתבאר נראה דהגירסא בגמ' דכתובות (שם)
שלפני תלמידי ר"י היתה, "ובזבזינהו
לכולהו נכסי" ולא כהגירסא שלפנינו
"פלגא נכסי", או כגירסת השאילתות והאורחות
חיים "תילתא נכסי", (ועי' בברכ"י
(סי' רמט סקט"ו) מש"כ בענין חילופי גירסאות
אלו. ע"ש), ועל זה באו תלמידי ר"י
ואמרו דלאו דוקא לכולהו נכסי ממש, שהרי צריך
להניח ליורשיו. ולפי דברינו הנ"ל
מובנים ומבוארים הדברים היטב, דמתורת צדקה יכול
אפילו להפריש את כל נכסיו לצדקה, ובהא
מיירי בעובדא דמר עוקבא, אלא שמדין תורת
ירושה אריה הוא דרביע עליה שיניח ירושה
לבניו וקרוביו, אבל מצד הלכות צדקה יכול
אפילו לבזבז לכולהו נכסיו. וק"ל.
[וע"ע בשו"ת חתם סופר (חחו"מ סימן קנא) שעמד
לדייק מדברי הגמ' דכתובות והגמ' דב"ב
(הנ"ל) דכל שיש לו בנים יש קפידא שלא יקדיש
בשעת מיתתו אפילו מקצת נכסיו. ע"ש.
ואולם עי' בפתחי תשובה חו"מ (סי' רפב סק"א)
שכתב להעיר עליו בזה דהרי אדרבא מעובדא
דמר עוקבא חזינן דאע"ג שהיו לו בנים בכ"ז
הקדיש בשעת מותו מחצה מנכסיו. ע"ש.
וראה גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן קלה אות
יא) מש"כ בזה. ע"ש].
וכאמור דהרמב"ם (פ"ז מהל' מתנות
ענים ה"ה) שדיבר שם מענין הפרשת הצדקה ולא הזכיר
ענין דין זה כמה יכול להפריש בשעת מיתה,
וכבר עמד להעיר כן המהר"י קורקוס
בביאורו על הרמב"ם (שם) דלא ידעינן
למה השמיט הרמב"ם ענין זה. ע"ש. וראה גם בב"ח
יו"ד (סי' רמט) שג"כ עמד להעיר
כיו"ב על הטור מדוע השמיט ענין זה דלאחר מיתה
יכול להפריש אפילו יותר מחומש, כמו שכתב
אביו הרא"ש דין זה, וכתב לתרץ, דהטור
נמשך אחרי הרמב"ם בזה שג"כ
השמיט דין זה. ובביאור ראשון רצה הב"ח לבאר, דהא
דרמב"ם השמיט דין זה הוא משום דס"ל
דלעולם בשעת מיתה אין לנתינה שיעור ויכול לתת
כמה שרוצה, ולכן סתם את דבריו. ע"ש.
וראה גם בשו"ת מעיל שמואל בלשונות הרמב"ם
(הל' ערכין וחרמין פ"ח הי"ג)
שכתב לתרץ דהרמב"ם לא כתב שיעור הנתינה בשעת מיתה,
משום דס"ל דעד כאן לא אמרה הגמ'
דיש קיצבה לנתינה אלא כדי שלא יצטרך לבריות, אבל
לאחר מיתה דליכא להאי חששא שרי לנדוב
ככל אשר ירצה ולכן סתם ולא פירש. וסיים דזה
פשוט. ע"ש. וכיו"ב כתב לבאר
ג"כ בספר משרת משה בהל' מתנות עניים (שם), וכ"כ לבאר
ג"כ הגאון רבי שלמה לאניידו בשו"ת
בית דינו של שלמה (חיו"ד סי' א, דף מט ע"א)
דהרמב"ם סמך עמ"ש בהל' ערכין
וחרמין (פ"ח הי"ג) שכתב שם, לעולם לא יקדיש אדם ולא
יחרים כל נכסיו וכו' ואין זו חסידות אלא
שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך
לבריות ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא
בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם,
אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר
מחומש. ע"כ. ומזה משמע דדוקא בחיים חיותו
ששייך טעם זה דירד מנכסיו, לא יעשה כן
להקדיש את כל נכסיו, אבל לאחר מיתה דלא
שייך האי טעמא לית לן בה. ע"ש. וראה
גם בשו"ת די השיב חיו"ד (סי' יא) שג"כ כתב
כעין זה, דמפשטא דהסוגיה דכתובות (סז
ע"ב) דקאמרה הגמ' אבל לאחר מיתה לית לן בה
משמע שבשעת מיתה יוכל לבזבז כמה שירצה,
וההיא דמר עוקבא שנתן בשעת מיתה פלגא
דממוניה לא מכרעא די"ל דמעשה שהיה
כך היה. וכן משמע מלישנא דהגמ' דאמרינן והני
מילי מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה,
ולא אמר אבל לאחר מיתה עד פלגא. ע"ש. וראה
גם בברכ"י יו"ד (סי' רמט סקט"ו)
שהביא כיו"ב בשם מהר"ש יפה שכתב דשכיב מרע יכול
לחלק בשעת מיתה כל נכסיו. ע"ש. ולכאורה
יש להקשות לפי זה על הרמב"ם דמאי הויה
עליה דההיא דאמרינן בגמ' דב"ב (קלג
ע"ב) דאין לאדם להעביר הנחלה מיורשיו וכו'.
אולם לפי דברינו הנ"ל הדברים יהיו
מיושבים כי הרמב"ם לא דיבר הכא בהל' מתנות
עניים וכן בהל' ערכין וחרמין (שם) אלא
מגדר הל' צדקה והקדש דבשעת מיתה אדם יכול
להפריש מנכסיו ככל שירצה לענינים אלו,
אולם לגבי הל' ירושה כבר ביאר דין זה
(בפ"ו מהל' נחלות הי"א) דאין
לאדם להעביר הנחלה מיורשיו ונ"מ בהא דקאמר בהל'
ערכין וחרמין בגוונא דלית ליה יורשים
וכדו', דליכא למיחש מדין הל' נחלה, דבכה"ג
אית לן לאוקמי אדינא דהל' צדקה בלבד וכנ"ל.
ובאמת לפי המפרשים הללו בדעת הרמב"ם
דיכול בשעת מיתה להקדיש את כל נכסיו לצדקה,
יכונו יחדיו הדברים אשר ביארנו בדעת
מרן דאף איהו ס"ל הכי להלכה. דיש
לומר שמרן הלך בשיטת הרמב"ם בהאי דינא. וק"ל.
[ובפרט יש לחזק ביאור זה בדברי הרמב"ם
לפי מאי דחזינן לעיל שכן מבאר ג"כ המאירי
את הדברים, וכלל גדול הוא בידינו שהזכרנוהו
כמה וכמה פעמים שמדברי המאירי יש
ללמוד ולהבין את דברי הרמב"ם, ודברי
המאירי המפורשים הם אורים ותומים לדברי
הרמב"ם במקום שדבריו אינם מפורשים,
כי תמיד שניהם הולכים בדרך אחת וכמ"ש הגאון
אור שמח בחידושיו על הש"ס מס' נזיר
(ח ע"א). ע"ש].
וע"ע בשו"ת חתם סופר חחו"מ
(סי' קנא) שנשאל שם בענין עשיר שלא הניח בנים, ורוצה
עתה להקדיש את כל נכסיו לצדקה אי שרי.
ופלפל שם בענין זה, אם יכול אדם להקדיש
בשעת מותו את כל נכסיו ולהניח את יורשיו
בלא כלום. ובסוף סיים החת"ס וכתב,
דמעשים בכל יום שמי שאין לו בנים, מצוה
לעשות מנכסיו קרן קיימת ודברים טובים כדי
שיגנו ויכפרו עליו בעולם שכולו טוב. ושיש
ליישב מנהג זה, דאע"ג דאסור לו להעביר
הנחלה מיורשיו, הנ"מ היכא שעושה
כן בכוונה להעביר. אבל היכא שעושה כן משום דלית
ליה ברא דמזכי אבא, ולהנצל מדיני שמים,
שרי. וכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר
המנהג. עכת"ד. ע"ש. ולפי דברינו
הנ"ל, מובנים היטב סיום דבריו אלו של החת"ס
בתוקפו של מנהג זה, כי כאמור דמצד דינא
דהל' צדקה אין שום מניעה שיקדיש אדם את
כל נכסיו לצדקה, וכל הענין הוא שצריך
להזהר בהא דאמרינן בגמ' דב"ב (קלג ע"ב)
דתקנת חכמים היתה שלא יעביר הנחלה מהיורשים,
ולכן באמת מתי שאדם נמצא בלי בנים
שצריך לדאוג לנפשו, אוקמוה אדינא דהל'
צדקה גופיהו דמותר להקדיש בשעת מיתה
לכולהו נכסיו, ולא חששו להאי דינא דאין
להעביר הנחלה מיורשיו, וכדביאר החת"ס
דהיכא דאין עושה כן לעקור תקנת חכמים
שרי. וגם חכמים מודים דבמקום צורך כזה,
דלית לן למייחש בהא דלא יעביר נחלה מיורשיו.
(ולכאורה היה אפשר להוסיף ולבאר, דהרי
בגמ' דב"ב (שם) אמרינן הכותב את נכסיו
לאחרים "והניח את בניו", מה
שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. וא"כ
הקפדה זו לא נאמרה אלא רק היכא דמעביר
הנחלה מבניו [ואפשר נמי משום דמבטל מצות
הירושה מלבד הטעם המבואר שם בגמ' שמא
נפיק מיניה זרע מעלי], אבל מיתר יורשיו לא.
ולכן בנידון זה דהחת"ס שאינו בא
להעביר הנחלה מבניו שהרי אין לו בנים, אלא
מיורשיו ממילא אין חשש דאית לן לאוקמי
על הל' צדקה בלבד דלעולם שרי להקדיש בשעת