למעלה
ומעתה לפ"ז לא נפלאת היא ולא רחוקה שיטת הגר"א ודעימיה, אשר ביארו בדברי הירושלמי דתקנה זו היא הללמ"מ, ובכ"ז מצינו דיש בענין זה פלוגתא כמבואר בגמ' דערכין (כח ע"א). דאיכא למימר דס"ל להני רבנן קדישאי כשיטת הראשונים דאף בדבר שהוא הללמ"מ איכא פלוגתא. וע"ע בספר מעשר כספים (שם) שעמד ליישב את דעת הגר"א ודעימיה מקושית הרב יצחק ירנן הנ"ל, בדרך אחרת. ע"ש.

איברא דאף לדעת מהר"י פלאג'י ודעימיה, דס"ל דהא דאל יבזבז יותר מחומש לצדקה, לא הוי הללמ"מ, אלא תקנה קדומה שהונהגה מזמן הראשונים, עדין יש להתבונן אם אפשר לתרץ את קושית הרשב"א כתרוצינו הנ"ל דאין מברכין על מצות צדקה משום דאין לה קצבה מדאוריתא. דמלבד שאפ"ל דאף לדידהו יש לה עכ"פ שיעור וקיצבה למטה שלא יפחות מפרוטה, כדחזינן בדברי הגר"א הנ"ל שביאר בדברי הירושלמי, וכדחזינן מדברי הפוסקים. עוד י"ל ע"פ מש"כ המהרא"י בתרומת הדשן (סי' רפא) בשם הסמ"ג, וז"ל: בסמ"ג במצות שבועת שוא כתב בשם הגאונים, דהנשבע שלא יכנס לתקנת הקהל חשוב שבועת שוא כמו נשבע שלא לאכול מצה, או שלא לישב בסוכה. אלמא דתקנת הקהל נמי דאוריתא היא. ע"ש. וא"כ לפי דבריו אלה של תרוה"ד דמבואר מיניה דתקנת הקהל אית לה תוקף כדין דאוריתא, י"ל דהכא נמי לענין תקנה זו דאל יבזבז יותר מחומש, אית לה תוקף כדין דאוריתא, וא"כ שוב י"ל דאף לדעתיה דמהר"י פלאג'י, נמצא דמצות הצדקה חשיב כיש לה קצבה מדאוריתא, ונפל פיתא בבירא באשר רצינו לתרץ את קושית הרשב"א ע"פ הדרך הנ"ל דמצות צדקה אין לה קצבה ולהכי אין מברכין עליה. וצ"ע.

ומה שהביא תרומת הדשן בשם הסמ"ג, כנראה כוונתו לדברי הסמ"ג (במצוה ל"ת רלח) שכתב שם, החילוק השלישי הנשבע לבטל את המצוות, כגון שנשבע שלא להתעטף בציצית, ושלא יניח תפילין, ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות, ולא יאכל מצה בליל פסח. והורה שבכלל זה הנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל. וכן ראיתי בתשובת רבינו יוסף טוב עלם, ובתשובת הגאונים, ור"י בר יהודה, ורש"י וכו'. כל הנשבע אחד מארבע שבועות הללו עובר בל"ת, ואם היה מזיד לוקה שנאמר "כי לא ינקה ה", אבל ב"ד מלקין אותו, ומותר במה שנשבע. ע"כ. ראה גם בהגהות מימוניות (פ"א דשבועות אות ב) שציינו על דברי הרמב"ם שם, במש"כ, שלישית שנשבע לבטל את המצוה וכו', פסק רב יהודאי גאון שבכלל זה מי שנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל, וכ"כ בעל ספר המצוות שראה בתשובת ר"י בר יהודה, ורבינו יוסף טוב עלם. ע"כ. וכדברים אלו מובא ג"כ באוצר תשובת הגאונים עמ"ס נדרים (טז ע"ב אות מב). ע"ש.

ובפשוטם של דברים נראה מדברי הסמ"ג והגאונים, דהא דאין שבועתו חלה כשנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל משום דתקנת תוקפה מכח דאוריתא, והוי כנשבע שלא ללבוש ציצית וכד' דאין שבועתו חלה משום דמושבע ועומד מהר סיני לקיים המצוה, וכדאמרינן בגמ' דשבועות (כט ע"א). ולכן הסמיך הסמ"ג האי דינא דנשבע לעבור על תקנת הקהל, לנשבע שלא ללבוש ציצית וכו'. וק"ל. ובאמת מצאתי כיו"ב מבואר בתשובות רש"י (סי' קמז הוצאת י. ש. אלפנביין, ברוקלין תש"א), שכנראה לתשובה זו התכוון הסמ"ג במש"כ שכן נראה דעת רש"י כהגאונים. וז"ל של רש"י שם: ועל מה ששאלת במי שקפץ ונשבע שלא לקיים גזרת הציבור ואח"כ גזרו עליו לקבל גזירתן, אם גזירה חלה עליו בעבור שנשבע. כך נראה לי, שמי שנשבע לעבור על דברי ציבור נשבע לשוא הוא, ואילו התרו לו בר מלקות הוא, שזה שנשבע צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, ולא נפטר מגזירת הציבור אם כדין גזרו, ודבר שהסכימו כל הקהל, ואע"פ שקדמה שבועתו לגזירתן, שהרי נשבע לבטל המצוה הוא ולסור מחוקי ישראל, דהכי כתיב (משלי כב יז) "הט אזנך ושמע דברי חכמים", ולא עוד אלא שגורם שהציבור נפרשין ממנו, וגוזרין עליו דבר יותר קשה מזה. [ובתשובת רש"י כת"י (שזח"ה 33) מובא בקטע האחרון: צלל במים אדירים והעלה חרס, ולא נפטר מגזירת ציבור אם כדין גזרו, אעפ"י שקדמה שבועתו לגזירתן שהרי נשבע לבטל המצוה ולסור מחוקי ציבור ולא לידון במשפטי ישראל ושבועת הראשונים קדמה ולוקה, ומה ששנינו נשבע לבטל המצוה פטור לענין שגגה שנינו לענין קרבן עולה ויורד שהנשבע לבטל ולא ביטל או נשבע לקיים ושגג ולא קיים פטור מקרבן דמעטי ליה מקראי מה הטבה רשות אף הרעה רשות אבל לוקה הוא על שהזיד לישבע לשוא. ע"כ] וא"כ מתורף דבריו אלו של רש"י ג"כ מבואר דתקנת הקהל אית ליה דין דאוריתא, ובפרט מדבריו של רש"י בתשובת כ"י שזח"ה דמבואר מיניה שעובר בלאו דלא תסור. איברא דמדבריו בתשובה הקודמת שכתב, שנשבע לבטל המצוה ולסור מחוקי ישראל דהכי כתיב "הט אוזניך ושמע דברי חכמים" דהוא פסוק במשלי אין גילוי מפורש דס"ל דהוי מידי דאוריתא. אולם שו"ר בס"ד בדברי המרדכי ברפ"ג דשבועות (סי' תשנה) ואנהירו לעינין, כי מצאתי שהביא שם את תשובת רש"י [וכנראה שזוהי התשובה הנ"ל, כמתבאר מתורף הדברים שהביא שם], ומדבריו שם מתבאר להדיא דתקנת הקהל אית לה תוקף דין דאוריתא ממש. דז"ל שם: כך ראיתי [בתשובת רש"י] שהנשבע לעבור דרך ציבור נשבע לשוא הוא, ואם התרו בו חייב מלקות דאוריתא וצלל במים אדירים והעלה חרס בידו, ולא נפטר מתקנת הקהל אע"פ שקדמה שבועתו לגזירתם שהרי נשבע לבטל המצוה היא, לסור מחוקי המצוה [צ"ל: מאחרי ישראל - הגהות הב"ח] ובדבר זה מושבע ועומד מהר סיני, והרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים, ואין לך כל מצוה שבתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות, ושבועת הראשונים קדמה לשבועותו הלכך לוקה. והתלמוד מוכח כן, דתניא נשבע לבטל המצוה פטור [פי' מקרבן שבועה], וטועה בדבר משנה שהרי שנינו זו היא שבועת שוא שחייבים על זדונה מלקות, וטועה אף במקרא הוא דכתיב "כי לא ינקה" וגו', השם הוא דלא ינקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, ואם לא התרו בו ולא ניתן למלקות ב"ד הרי הוא בכלל לא ינקה וראוי להלקות על שהזיד לישבע לשוא. עכ"ל רש"י. ע"ש. הרי מפורש להדיא מדבריו אלו של רש"י שהביא המרדכי, דאף בענין זה דתקנת הקהל הוא מושבע ועומד מהר סיני והוי כשאר דיני דאוריתא. ובפשוטם של דברים נראה דהוא מצוה דהלאו דלא תסור. ודו"ק. [והלום ראיתי בשו"ת מהראנ"ח (ח"ב סי' עא) שהביא שם את דברי רש"י הללו, וציין ע"ז דהרא"ם כתב על תשובתו זו של רש"י דמיירי דכיון שנשבע כנגד גזירת הציבור לא חלה שבועתו. ע"ש].

[ועיין עוד בתשובת הרא"ש (כלל ו' סי' ה) שכתב שם, אם שנים או שלשה מהבנונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל או מגזירת חרם שיעשו על שום דבר. דע כי על עסק של רבים אמרה תורה "אחרי רבים להטות", ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחרי הרוב, והיחידים צריכם לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם. לכן אמרה תורה בכל הסכמה של רבים "אחרי רבים להטות". ע"כ ובסי' ז (שם) כתב: אם הסכימו הקהל על דבר אין היחיד יכול למחות, ועל זה אמרה תורה "אחרי רבים להטות", דאי לא תימא הכי אין תקנה לציבור לעולם כי מתי יסכימו כל הקהל לדעת אחד. ע"ש. ויש להתבונן היטב בדבריו אלו של הרא"ש. אם יש לדייק מדבריו דס"ל דתקנת הקהל אית ליה תוקף כדין דאורייתא דאחרי רבים להטות, וצ"ע]. וע"ע בשו"ת בנימין זאב (ח"ב סי' שג) שכתב שם, דהתקנות והגזירות שעושים הציבור יש להם תוקף דאורייתא דלאו דלא תסור. דז"ל (בדף רכז ע"ב, דפו' ירושלים תשי"ט): וקרוב בעיני לי הדיוט בנימין לומר, שהעובר עליהם עובר בלאו דלא תסור ועונשו רב בשביל שהחכמים עשאום לסייג, והכי משמע מהרמב"ם ז"ל בהל' ממרים פ"א, אחד מהדברים שלמדו אותם מפי השמועה וגם תורה שבעל פה, ואחד הדברים שלמדום מפי דעתם וכו', ואחד הדברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה לכך, והן הגזירות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מ"ע לשמוע להם, והעובר על כל אחד מהם עובר בל"ת, הרי הוא אומר "על פי התורה אשר יורוך" אלו התקנות והגזירות והמנהגות, שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם וכו'. ע"ש בדבריו שהאריך לבאר בזה. והרי מבואר בדבריו דאף בתקנות בעלמא אית ביה משום "לא תסור". אמנם עדין אולי אפ"ל דזה דוקא תקנת הקהל שעשאוהו חכמים לסייג דאורייתא. אולם בהמשך התשובה שם (בדף רלח ע"ב) הביא הב"ז את תשובת רש"י הנ"ל, וכתב ע"ז: הא קמן דהם (הנשבע לבטל את תקנת הקהל), כמי שנשבע לבטל המצוה. ע"ש. ומדבריו אלה מוכח להדיא, דמצדד לומר דכל תקנת הקהל חשיב כמצוה דאורייתא. ומסתמך על דברי רש"י בתשובה הנ"ל.

והנה הכנה"ג ביו"ד (סי' רכח בהגב"י ס"ק רל) עמד לתמוה על דברי הסמ"ג הנ"ל, דכיצד זה שכתב שהנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא, הרי אע"ג דאדם חייב להיות בתקנת הקהל, ושלא לפרוש מהם אין זה אלא מדרבנן, ולא מדאורייתא. ושבועה חלה ע"ד דרבנן. ע"ש. ומדבריו אלו של הכנה"ג נראה דס"ל דלעולם תקנת הקהל הוי ממילתא דרבנן לגמרי. אולם עי' בארעא דרבנן (מער' ת סי' תרנד) שהביא את דברי הכנה"ג הללו, ועמד להעיר עליו דאשתמיטיה דברי תרומת הדשן הנ"ל (סי' רפא) שכתב להדיא דתקנת הקהל הוי מדאוריתא. ע"ש. ועי' בשיירי כנה"ג יו"ד שם (סי' רכח בהגהב"י ס"ק רל) שהביא בשם מהר"א די בוטון (בעל הלחם משנה) שכתב בתשובה כ"י [כתב יד] (סי' סה) ג"כ להעיר על דעת הסמ"ג דאמנם חייב אדם להיות בתקנת הקהל ולא לפרוש מהם, אבל אין זה אלא מדרבנן, ושבועה חלה על דבר דרבנן בשב ואל תעשה. ע"ש. [ובס"ד עתה מצאתי תשובה זו בשו"ת "לחם רב" לבעל הלחם משנה, אשר תשובות אלו נדפסו לראשונה בדפוס בשנת ת"ק ובודאי שאליהם נתכוין הכנה"ג שראה אותם בכתב יד, כי באמת תשובה זאת מובאת שם באותו סימן]. ולפי המתבאר הערת הרב ארעא דרבנן תהוי נמי עילויה, שהרי בתרומת הדשן מבואר להדיא דתקנת הקהל הוי מדאוריתא, ולפי מאי דחזינן בס"ד בדברינו הנ"ל מבואר דגם מדברי רש"י מוכח דס"ל דתק"ה הוי מדאוריתא.

ואיברא דראיתי בפי' הרדב"ז על הרמב"ם (פ"א דשבועות ה"ו), שכתב שם, וז"ל: אם נשבע שלא יאכל מצה בליל שני ודאי אינו לוקה כיון שפירש. ואם אוכל מצה בליל יום שני, בהא איכא פלוגתא דרבוותא בכל הנשבע לבטל מצות דרבנן. איכא מ"ד דאתי לאו ד "לא יחל דברו" ומבטל מצוה דרבנן, ואיכא מ"ד דהכא נמי איכא בקום עשה, כגון שנשבע לאכול חמץ ביום שני האחרון, או שנשבע לתת לחבירו ריבית דרבנן, פטור משבועתו וישב ולא יעבור בידים איסורים דרבנן. [ועי' בתשובות הרדב"ז (ח"ד סי' קצה ורעח) ששם כתב דנחלקו בזה הרשב"א והרא"ש עם הריטב"א. וראה במשנה למלך (הל' מלוה ולוה פ"ד ה"ב) מש"כ להעיר עליו בזה. ע"ש]. ואם שבועתו לעבור באיסורין דרבנן בשב ואל תעשה כגון שלא יאכל מצה בליל שני יקיים את שבועתו ולא יאכל מצה, ואם אפשר יתיר את שבועתו. ואם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מסתברא לי דאינו לוקה, דמצי למימר לא נשבע אלא על ליל יום שני שגם הוא נקרא ליל פסח בלשון בני אדם וכו'. כתבו בשם רב יהודאי גאון בשכלל זה מי שנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל, ומודה אני שלא חלה שבועתו ונכנס בתקנת הקהל, אכל אינו לוקה משום שבועת שוא. עכ"ל.

ויש לעיין בדבריו אלו של הרדב"ז מאי ס"ל, דמצד אחד אפשר לפרש דס"ל דתקנת הקהל הוי דרבנן, ולהכי סיים בדבריו ואמר, דהעובר ע"ז אינו לוקה, והא דקאמר "ומודה אני שלא חלה שבועתו" משום דמיירי שנשבע לבטל איסור בקום ועשה כהא דנשבע לאכול חמץ ביום השני האחרון דפסח, דבכה"ג אין שבועתו חלה אף באיסורים דרבנן, כדביאר הרדב"ז משום דהוי בקום עשה לבטל איסור דרבנן בידים, ולכן סיים דאינו לוקה ע"ז משום דהוי שבועת שוא. אולם מצד שני יש להעיר ע"ז, דאם באמת בהכי מיירי הרדב"ז דלא חלה שבועתו לבטל תקנת הקהל דוקא בנשבע לבטלה בקום עשה, כגון שהקהל תקנו שלא לעשות איזה דבר, והוא נשבע שכן לעשותו. אבל לעולם בנשבע לבטל בשב ואל תעשה, כגון שתק"ה היתה לעשות איזה דבר והוא נשבע שלא לעשותו, בכה"ג חלה שבועתו. א"כ הוה ליה להרדב"ז לפרש דבריו ולא לסתום. ומהא דסתם וכתב "ומודה אני שלא חלה שבועתו" משמע דבכל גוונא מיירי גם כשנשבע לעבור על תק"ה בשב ואל תעשה, ואם איתא דס"ל להרדב"ז דתקנת הקהל הוי מדרבנן, כיצד חלה שבועתו, הרי הרדב"ז גופיה כתב לעיל מיניה דבכה"ג צריך לקיים שבועתו, כי הא דנשבע שלא לאכול מצה בליל שני דפסח. וצ"ב.

וע"ע להגר"ח פלאג'י בספרו כל החיים (מערכת ת אות מח, דף טו ע"א דפוס איזמיר) שכתב שם, תקנת הקהל לדעת הת"ה סי' רפא היא דאוריתא. וכ"נ מהסמ"ג. אך מוהר"ר כנה"ג יו"ד סי' רכז בהגהב"י [ולפי מאי דחזינן לעיל בדברינו צ"ל: סי' רכח בהגב"י ס"ק רל] ס"ל דהוא מדרבנן. ע"כ. ומדבריו אלה מבואר דס"ל בפשיטות דדעת הסמ"ג היא כדעת תרומת הדשן דתק"ה הוי מדאוריתא. אולם האמת היא כי בספרו משא חיים (במנהגים מער' ק אות ריג, דף ס ע"א דפוס איזמיר) כתב, קיים מנהג לקיום המנהגות עיקר ושורש דבר זה הוא מש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' ממרים דב"ד הגדול שבירושלים הם עמודי ההוראה וכו', ועם שמבואר בדברי הרמב"ם דל שאין זה כי אם בב"ד הגדול שבירושלים דליתיה בזמנו, הלא החינוך כלאו ועשה זה כתב, דנוהג בכל ב"ד קטן וגדול בכל הזמנים. ואחריו החזיק בכל עז בספר הזכרונות (זכרון א'). וכן דעת הרב תרומת הדשן סי' רפא שכתב בשם הסמ"ג דתקנת הקהל דאוריתא ומינה נפיק למנהג וכו'. ע"ש. ודבריו אלו מתבאר דנקט בלשון של זהירו"ת דתרומת הדשן כתב בשם סמ"ג, ואולי משום דהוה מספקא ליה בדברי הסמ"ג דשמא אפשר לבאר בדבריו דס"ל שתקנת הקהל הווי מדרבנן. וצ"ע. ושו"ר להרב שד"ח (בכללים מער' ת כלל כו) שהביא שם את דבריו אלו של הגר"ח פלאג'י, וכתב, דדבריו במשא חיים מדוקדקים יותר במש"כ שתרומת הדשן כתב כן בשם הסמ"ג ולא כמש"נ בס' כל החיים שכן נראה דעת סמ"ג. ע"ש. אולם האמת היא, דלפי המבואר מאי דנקט נמי בספרו כל החיים שכן הוא דעת הסמ"ג י"ל דשפיר דמי, דהרי הסמ"ג שם הביא את דברי רש"י בתשובה דס"ל כוותיה, וממאי דחזינן בדברי רש"י בתשובה שהביא המרדכי, מבואר להדיא דתק"ה אית לה תוקף כדין דאוריתא, וממילא אולי לזה נתכוין מהר"ח פלאג'י במש"כ שם "שכן נראה מהסמ"ג", דבהיות והביא את דברי רש"י והגאונים דאין שבועה חלה על תקנת הקהל בשתיקה, ובדברי רש"י מבואר דהוא מדאוריתא משמע דאיהו נמי ס"ל כוותיה, והאי דשתיק ליה משום דס"ל כוותיה. ודו"ק. ואין כ"מ להאריך יותר בזה. עכ"פ כאמור לפי המבואר בתשובת רש"י ובתרומת הדשן ודעימייהו, דס"ל שתקנת הקהל אית לה תוקף כדין דאוריתא, יש לומר שאף לדעת מהר"י פלאג'י בס' יפה ללב (הנ"ל) דס"ל דתקנת אושא הוי תקנה קדומה בלבד ואינה הללמ"מ, אפ"ה מצות הצדקה חשיבה כמצוה שיש לה קיצבה, דמכיון שסו"ס נתקנה התקנה שלא יבזבז לה אדם יותר מחומש, ותק"ה אית לה תוקף כדין דאוריתא וכ"ש תקנת חכמים כתקנה גדולה זו, וחשיב נמי קיצבה זו כקיצבה דאוריתא. וממילא א"א לתרץ דלהכי לא מברכין על מצות צדקה כיון שאין לה קיצבה, דהא שפיר חשיב יש לה קיצבה בעבור תקנה זו. וק"ל.

(אלא שעדין יש להתבונן בזה לפי מאי דחזינן מדברי הפוסקים הנ"ל שעמדו לבאר בשיטת הרמב"ם דהשמיט להאי דינא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש לגבי הל' צדקה, והיינו משום דס"ל דגבי מצות צדקה ליכא להאי דינא כיון שצריך לתת לעני את כל צורכו (וכדביאר האגרות משה בחיו"ד ח"א סו"ס קמג), ונמצא לפ"ז דלית ליה שיעור גבי מצות צדקה, וא"כ לכאורה יכון שפיר התירוץ הנ"ל דתרצינן לפ"ז מדוע אין מברכין על מצות צדקה כיון דמדאורייתא אין לה שיעור. אלא שבכ"ז הרי ראינו שיש לה שיעור למטה שלא יפחות מפרוטה, אולם גם בזה הרי ראינו דלדעת מהרי"ל דיסקין גם בפחות משו"פ מקיים המצוה ונמצא דלית ליה שיעור גם למטה. וק"ל. וי"ל. ועוד יש לציין כאן כי הנה מצינו דכתבו התוס' בערובין (ה ע"ב ד"ה שפרצתו בד' וכו') וז"ל: וליכא למימר דניליף שלא יועיל לחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר דגמירי לה מסיני דמהני. ע"כ. וכתב ע"ז הרש"ל בהגהותיו לש"ס (שם) ויש מתמיהים הלא מבוי וחצר מן התורה שריין ומדרבנן הוא דאסירי, ואיך שייך לומר ע"ז דאית ביה הלכה למשה מסיני. וכתב לתרץ דצריך לומר דהכי גמירי להו מסיני היכא שיבואו לגזור ולאסור המבוי והחצר אזי יתקנו המבוי בלחי וקורה והחצר בעומד מרובה, וסיים שם מהרש"ל וכתב וכמדומה לי שמצאתי כעין זה. עכ"ל. ע"ש. ומתבאר מדבריו אלו של מהרש"ל דס"ל דאיכא מילתא דעיקר יסודו הוא מדרבנן ואפ"ה איכא ביה הללמ"מ, דההלכה למשה היתה מעיקרא שאם חכמים יעמדו לתקן בענין זה תקנה כך יתקנו אותה. וממילא לפ"ז אולי י"ל הכי ג"כ בנידון דידן בענין הצדקה, דלעולם יסוד ענין זה דאין לאדם לבזבז את כל נכסיו לצדקה היינו מדרבנן והיינו מטעמא דמבואר בגמ' דכתובות (סז ע"ב) שלא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, וממילא אחר שחכמים ז"ל קבעו תקנה זו, הלכה למשה מסיני היתה בידם שאם יקבעו תקנה בענין זה יקבעו שלא יפריש אדם יותר מחומש נכסיו, והיינו דנקטינן בדברי הירושלמי דפאה (הנ"ל) שענין זה דלא יבזבז אדם לצדקה יותר מחומש הוי "הלכה" והיינו הלכה למשה מסיני, כלומר אחר שחכמים תקנו שלא יפריש כל נכסיו לצדקה הללמ"מ היתה כו שעד חומש יכול להפריש. וק"ל. ומעתה לפ"ז חדא דיש ליישב דברי ב' הכיתות שרפים העומדים ממעל דפליגי בביאור דברי הירושלמי הנ"ל "הלכה", די"א היינו הלכה למשה מסיני וי"א תקנת חכמים, דאלו ואלו דברי אלוקים חיים דלעולם חכמים התחילו ביסוד דין זה והלכה למשה היתה כרוכה עליה ליסדה דוקא באופן כזה. ואם כנים דברינו אלה יוצא לפ"ז דאף לדעת הגר"א ומהרש"ם הרל דס"ל בביאור דברי הירושלמי דפאה הנ"ל שאין לאדם לבזבז יותר מחומש נכסיו לצדקה היינו הללמ"מ, לפי המתבאר י"ל שכל קיצבה זאת הוי רק מדרבנן שהרי כל עיקרו של יסוד ענין זה דיש קיצבה לצדקה ניתקן ע"י תקנת רבנן וההלכה למשה מסיני לא בא אלא לקצוב על סכום הקיצבה שתקנו חכמים, אבל עיקרו של ענין זה שיש קיצבה בצדקה אינו אלא מדרבנן, כי התורה לא נתנה שום קיצבה לצדקה, אלא רק קאי על מילתא דרבנן שאם יתקנוה יתקנוה כך. ודו"ק היטב. וממילא לפ"ז עולה ומתבאר דלכו"ע מצות צדקה אין לה קיצבה מדאורייתא אלא רק מדרבנן. וק"ל. הן אמת כי הנה המהרש"א בחידושיו לערובין (שם) ד"ה שלא יועיל לחי וכו' הביא את דברי מהרש"ל הללו וכתב ע"ז דהם דברים דחוקים. ע"ש. אולם האמת היא כי הנה הגאון רבי אהרן עזריאל בס' אוזן אהרן (מער' ה אות יד) הביא שם את דברי הרדב"ז בס' יקר תפארת (פרק א) שכתב שם ממש כדברי הרש"ל הנ"ל וכתב ע"ז שאינו דוחק. ע"ש. וראה גם מש"כ בס"ד לקמן לבאר ע"פ דברי מהרש"ל הללו. ע"ש.

ובעיקר דבריו של מרן בבית יוסף והרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' רמט ס"א) מבואר מינייהו, שבשעת מיתה יכול לתת כמה שירצה. יעו"ש. ובפשוטם של דברים משמע שיכול לבזבז אפילו את כל נכסיו, וכאמור שכן יוצא בפשטות מהמבואר בגמ' דכתובות (סז ע"ב), דמידי טעמא הוא דאמרינן שאין לאדם לבזבז יותר מחומש, שמא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, ובשעת מיתה דליכא להאי טעמא, ממילא שרי. והנה ראיתי בפמ"ג או"ח (סי' תרנו במשב"ז סק"ב) שהביא את דברי השאילתות (פר' כי תשא שאילתא סד) שכתב, ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון (אם יכול אדם להקדיש כל נכסיו לאחר מיתה), ת"ש דתניא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו' והני מילי מחיים. לאחר מיתה מאי, דמר עוקבא כי קא שכיב אמר אחווי לי פנקסאי מה מצוה עבדית, והיה כתוב שבעת אלפי דנרי קיסריני, אמר אורחא רחיקא וזוודין קלילין, אמר הבו תלתאי מנכסיי לעניי. והאמר מר המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הני טילי מחיים אבל לאחר מיתה תילתא, וכן הלכתא. ע"כ. וא"כ לפי דברי השאילתות כאן מבואר שלאחר מיתה לא יכול אדם להפריש יותר משליש נכסיו. והעיר ע"ז הפמ"ג דהרי לכאורה אין זה מפורש בגמ' שלא יכול להפריש יותר, אלא הכא הכי הוה עובדא דמר עוקבא הפריש שליש מנכסיו. וגם הרי"ף והרא"ש כתבו שלאחר מיתה יכול להפריש יותר מחומש, ומשמע כמה שרוצה אפילו את כל נכסיו. ע"ש. וכיו"ב ראיתי שהעיר ג"כ מדנפשיה בהגהות שאילת שלום על השאילתות (שם אות עט), דמדברי המפרשים מתבאר דלא כאשר כתב רב אחאי גאון, אלא דלעולם אחר מיתה יכול להקדיש אפילו את כל נכסיו. ע"ש. [והלום ראיתי למהרש"ם ב "דעת תורה" על הל' צדקה (סי' רמט ס"א כהג"ה), שעמד להעיר על השאילת שלום, שכבר הקדימו הפמ"ג בהערה זו בדברי השאילתות. ע"ש. וראה גם בחי' הגאון רע"א בשו"ע יו"ד (סי' רמט, ס"א) ע"ש]. וגם בהגהות העמק שאלה להנצי"ב על השאילתות (שם אות יג) עמד להעיר שמדברי הפוסקים משמע שבשעת מיתה שרי להקדיש אפילו את כל נכסיו, ושכן משמע נמי מדברי המדרש בקהלת (פרק ב) במעשה בר"מ וכו'. וביאר שם טעם בדעת השאילתות, וכן בדעת הפוסקים דמבואר מינייהו דפליגי עליה. ע"ש. [והלום ראיתי באורחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל (בהל' צדקה סי' לד עמ' 441) ומצאתי שם, שגם הוא ס"ל כדעת רב אחאי בשאילתות. שכתב שם: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דלא ליתי לידי עניות. והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה תילתא. וכן הלכתא. ע"כ. ובאמת הרב המגיה (שם אות ז) עמד להעיר כאשר הבאנו לעיל, כי הרי מדברי הרי"ף והרא"ש והב"י והרמ"א משמע, דלעולם בשעת מיתה יכול להפריש אפילו את כל נכסיו. ע"ש].

וגם הלום ראיתי בשו"ת זרע אמת (ח"ב סי' קיח) שהתעורר בדבר זה וכתב, דמפשט דברי הגמ' דכתובות (סז ע"ב) דאמרינן אבל לאחר מיתה לית לן בה, משמע דשרי לכל אדם להקדיש את כל נכסיו לאחר מיתתו. ושכן נראה שהבין מרן בבית יוסף יו"ד (סי' רמט), והרמ"א (שם ס"א). אמנם בכ"ז נראה שא"א לומר כן, שהרי שנינו הכותב נכסיו לאחרים והניח בניו, מה שעשה עשוי, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. ואסיקנא בגמ' דאף אם אין בניו נוהגים כשורה הדין כן. וכתב מוהרנ"ח, דאיסורא נמי איכא כדאיתא בירושלמי ואין לחלק בין כותב לאחרים למחלק צדקה. ולכן צ"ל דהא דאמרינן דמר עוקבא חילק נכסיו עד תילתא הוא בדוקא, ובנותר שהניח ליורשיו קיים מצות ירושה. עכת"ד. ע"ש. וגם ראיתי לרבינו החיד"א שכתב כעין דברים אלו בברכ"י יו"ד (סי' רמט סקט"ו) דהא דכתב מרן בב"י והרמ"א בשו"ע דלאחר מיתה יכול אדם ליתן כמה שרוצה, לאו דוקא הוא דיכול לתת ממש כמה שרוצה, אלא הכוונה שיכול לתת יותר מחומש עד פלגא כעובדא דמר עוקבא, [כנראה דלפניהם היתה הגירסא במעשה "פלגא" ולא "תילתא"], דהא קיי"ל דהכותב נכסיו לאחרים והניח יורשיו, אין רוח חכסים נוחה הימנו, ושבירושלמי פר' יש נוחלין מבואר דאיכא איסורא בהא. ע"ש. [וראה גם בס' חזון נחום חלק א (בסוף מסכת ערכין, דף קכב ע"ב) שכתב שם כיו"ב, בהא דהקשו הפוסקים על הרמב"ם שהשמיט דין זה דנתינת צדקה לאחר מיתה. וכתב, דאין לדייק מהא דכתב בהל' ערכין (פ"ח הי"ג) שמא יצטרך לבריות ואין מרחמין עליו, דמזה משמע דלאחר מיתה דליכא להאי טעמא שרי להקדיש אפילו את כל נכסיו. דדילמא אסור משום דמעביר הנחלה מיורשיו. עכת"ד. ע"ש בדבריו היטב. וראה גם בשיירי כנה"ג יו"ד (סי' רמט בהגב"י סק"א) שהביא על דברי מרן בב"י שם שכתב דבשעת מיתה יכול לבזבז כל מה שירצה, דמהר'י טאיצטאק כתב דזהו דוקא עד פלגא דממונא כמר עוקבא. ע"ש. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (יו"ד סי' רמט ס"א) שאחר שהביא שם את דברי הרמ"א הנ"ל דבשעת מיתה יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה. כתב ע"ז הרי"מ עפשטיין דנראה לו דזהו דוקא כעובדא דבגמ' דכתובות (סז ע"א) שמר עוקבא חילק עד פלגא מנכסיו אבל יותר אין לחלק, והטעם פשוט שלא יעביר הרבה נחלה מהיורשין. אבל עד מחצה יכול לחלק לצדקה דזהו כחולק עם יורשיו מחצה לו לנשמתו ומחצה ליורשיו. עכ"ד. ע"ש. והרי שג"כ הביא כענין זה מדנפשיה. וראה גם בדברי הב"ח יו"ד (סי' רמט) שעמד שם על דברי הטור שהשמיט דין זה דלאחר מיתה יכול להקדיש אפי' יותר מחומש מנכסיו שהרי הרא"ש כתב כך בפסקיו (פרק נערה שנתפתתה), וכתב ע"ז לתרץ דנראה דהטור נמשך אחר דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים שהשמיט לדין זה ג"כ, ואפשר שטעמו הוא דליכא למילף מעובדא דמר עוקבא דפלגא שרי וטפי לא, דדילמא אפי' טפי נמי שרי אלא דכיון דאיהו הוה מבזבז בחייו חומש מנכסיו לכך לא היה מבזבז במותו כי אם פלגא ותו לא, אבל אחר דאינו מבזבז בחייו חומש מנכסיו יש לו לבזבז אפילו טפי מפלגא, אי נמי איכא למימר איפכא דוקא מר עוקבא שהיה יודע שמניח עושר רב לזרעו אחריו יכל לבזבז כ"כ, אבל אחר אין לו לבזבז פלגא ולגרום ליורשיו שירדו מנכסיהם, ולפיכך לא כתבו דין בזבוז לאחר מיתה אלא כל אחד יעשה לפי עושרו ולפי מעמד יורשיו. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מדברי הב"ח דס"ל דהטור והרמב"ם מספקא להו נמי בענין עובדא דמר עוקבא האם איכא למילף מיניה דיכול אדם להפריש את כל ממונו לצדקה אחר מותו או לא. (וע"ע בברכ"י יו"ד (סי' רמט סקי"ד סקט"ו), ובשו"ת בית דינו של שלמה למהר"ש לאניידו (חיו"ד סי' א) ד"ה ובזה יהיו נוחים וכו', ובדברי מהרש"ם בדעת תורה יו"ד (סי' רמט ס"א) ד"ה בהגה, מש"כ ליישב את דברי הרמב"ם שהשמיט דין זה מדבריו (בפ"ז דמתנות עניים הלכה ה) דבשעת מיתה רשאי אדם לחלק יותר מחומש נכסיו, ולא כתב שם אלא רק דין דנותן אדם ובחייו] לעני עד חומש נכסיו. יעו"ש). וראה גם בשד"ח (כללים מער' ל כלל ג) מש"כ בזה. ע"ש. ועכ"פ יש להעיר בדבריהם שלא הזכירו כלל מדברי השאילתות והאורחות חיים דמפורש בדבריהם להדיא דלא יכול להפריש כל נכסיו לצדקה, גם לאחר מיתה].

והן אמת, כי אולי אפשר ליישב את דברי מרן והרמ"א, דלעולם ס"ל כפשט הדברים המפורש בגמ' דכתובות (סז ע"ב) ובראשונים שבשעת מיתה יכול להפריש לצדקה כמה שירצה ואפילו את כל נכסיו. ומהא דקשיא לפוסקים הנ"ל על זה מהגמ' דבבא בתרא (קלג ע"ב) דאמרינן התם דהכותב כל נכסיו לאחרים אין רוח חכמים נוחה הימנו ובירושלמי דב"ב (שם) מבואר דאיסורא נמי איכא בהא, יש להשיב ולומר, דהנה איכא הכא ב' ענינים, ענין מצות נתינת צדקה וענין מצות ירושה. דמצד ענין נתינת הצדקה יכול אדם להפריש בשעת מותו ככל אשר ירצה, ואפילו לתת את כל הון ביתו באהבת מצות הצדקה. דמידי הוא טעמא דעד עתה בחייו קבעינן ליה שיתן רק עד חומש, משום שלא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, היכא דאיסתליק האי טעמא כהא דשעת מיתה, ממילא אין יותר שום מניעה לרצונו זה לבזבז כל נכסיו לצדקה. אולם כל זה מגדר הל' צדקה. ובאמת בהא מיירי מרן והרמ"א ביו"ד שכתבו, דיכול להפריש בשעת מיתה כמה שירצה לצדקה, לאפוקי מהאי תקנתא דאושא שהיתה עליו בחייו דבשעת מיתה לא תקנוה. אולם איכא עוד ענין אחר של מצות הירושה, ואה"נ משום מצוה זו עליו לכלכל דרכיו במשפט, ולהיות אוהב צדקה במשפט. שאם הניח קרובים ויורשים, צריך שיתן דעתו עליהם שיקבלו חלקם בירושה, כי הא דאמרינן בגמ' דבבא בתרא הנ"ל (קלג ע"ב). וא"כ מרן בבית יוסף והרמ"א שכתבו, דבשעת מיתה יכול לתת כמה שירצה מנכסיו לצדקה, דברים כפשוטם קמ"ל שאפילו יתן כל נכסיו, אמנם זהו מדין הל' צדקה דעסקינן ביה התם ביו"ד. אבל אה"נ יש לו להקפיד על האי דינא דהגמ' דב"ב, שלא להעביר הירושה מקרוביו, דדין זה במקומו מונח בחושן משפט (סי' רפב), דהתם ביאר מרן שצריך להשאיר ירושה לקרוביו ויורשיו. ונפקא מינה בגוונא דאין לו יורשים דליכא למיחש להאי דינא דהגמ' דבבא בתרא, דאה"נ שיכול להפריש כל נכסיו לצדקה, דהרי מצד הלכות צדקה אין שום מניעה שיקדיש לאחר מותו את כל נכסיו. וק"ל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi