*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן ז הערה ג

והן אמת כי דברי הרמב"ם ושיטתו, יבוארו היטב ויעלו בקנה אחד עם הא דאמרינן בגמ' דע"ז (מו ע"א) איתמר אבני הר שנדלדלו (פר"ח, שנדלדלו ולא נתפרקו לגמרי, אלא הן תלויות כמו אבר מדולדל ונעבדו אותן אבנים. ומיירי שנדלדלו ונעקרו מאליהן כמבואר ברש"י שם). בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר אסורות וחד אמר מותרות. ואמרה הגמ' - מ"ט דמ"ד מותרות, כהר מה הר שאין בו תפיסת ידי אדם ומותר. אף הני שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותרין. מה להר שכן מחובר, בהמה תוכיח, מה לבהמה שכן בעלת חיים, הר יוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר. ע"כ. ופרש"י שם, שמה שאמרה הגמ' דהצד השוה שבהם שאין בהם תפיסת ידי אדם ומותר, זהו טעם עצמו להתיר שאין יכולים לתלות היתרן בטעם אחר, דאי אמרת משום דמחובר הרי בהמה, ואם משום בעלי חיים הרי הר ע"כ דטעם היתרן משום שאין בהם תפיסת יד"א שבדבר זה הושוו שניהם. ע"ש. הרי שלמסקנת הגמ' עיקר טעמא דמ"ד דאמר מותרות, היינו משום שאין בהם תפיסת יד"א. ובאמת הרמב"ם פסק הכי כמ"ד דאמר מותרות שכתב בהל' עכו"ם (פ"ח הלכה ב) אבני הר שנדלדלו, ועבדן במקומם מותרות שהרי אין בהם תפיסת יד אדם. ע"כ.

אלא דלשיטת רש"י ותוס', דלדבריהם העיקר הוא דין מחובר, יש לשאול כיצד יתיישבו עם דברי הגמ' הנ"ל באבני הר שנדלדלו וכו', דחזינן דמסקנת הגמ' היא דהא דמתירים הוא משום מה הצד, ואין דין מחובר היסוד לקולא אלא העיקר שלא יהיה בו תפיסת יד"א. ושו"ר ומצאתי להגר"י קניבסקי בס' קהילות יעקב עמ"ס עבודה זרה (סי' טז), שעמד להעיר ולהקשות כעין זה על שיטת תוס' (ורש"י), דלפי מסקנת הגמ' דחזינן דאבני הר שנדלדלו דהם מותרים, משום דאין בהם תפיסת יד"א, א"כ קשיא על שיטת התוס' בע"ז (שם) שכתבו לבאר, דהא דאמרינן בחולין (מ ע"א) השוחט לשם הרים הרי זה זבחי מתים להאסר בהנאה, ומוקמינן התם דמיירי ששחט לגדא דהר, דהיינו לשרו של הר. והיינו טעמא דנאסר משום דהוא תלוש ואינו מחובר, וכן נמי היינו טעמא דאמרינן התם בגמ' דחולין השוחט לשם ימים, לשם מיכאל שר הגדול, לשם שלשול קטן דתקרובתם נאסר משום דהוא דבר תלוש. והרי לכאורה נהי דהוי תלוש ואינו מחובר, הרי תפיסת ידי אדם אין בהם כלל, ומדוע הם נאסרים שהרי למסקנת הגמ' כאן כל שאין בו תפיסת יד אדם שרי וזהו העיקר. וישב שם הרב מה שישב, יעו"ש בדבריו היקרים.

אולם האמת היא, דבס"ד נראה שיש ליישב את הדברים בפשיטות, שהרי על דין זה שכתב הרמב"ם אבני הר שנדלדלו מותרים, הביא הכסף משנה דהר"ן כתב בשם הרמ"ה לתמוה על הרמב"ם בהיות ודבר זה הוא פלוגתא בין בני רבי חייא ורבי יוחנן, ולא מסיימינן התם בגמ' מאן אסר ומאן שרי, והוה בעינן למיפסק כבני רבי חייא נגד רבי יוחנן, משום דחזקיה שהוא בנו של ר' חייא, הוא רבו של רבי יוחנן. ומאחר והוי ספיקא דאוריתא, הו"ל להרמב"ם למיפסק לחומרא. וכתב שם הכסף משנה דנראה שכן הוא ג"כ דעת הראב"ד לחלוק על הרמב"ם בזה, ולפסוק מספיקא לחומרא. ע"ש. וא"כ אפ"ל דשיטת תוס' ורש"י היא, כשיטת הראשונים הללו דפסקו כמ"ד דאבני הר שנדלדלו אסורים. (והיינו דלדעת רש"י ותוס' דעיקר היסוד להתיר הוא דוקא בדבר המחובר, והכא דלא חשיבי מחוברים הרי הם אסורים, וכן מצאתי בס"ד כיו"ב בס' משנת יעקב על הרמב"ם (פ"ח דעכו"ם ה"א) בסוד"ה אולם דעת הרמב"ם, שכתב שם בפשיטות דלדעת תוס' דחולין דיסוד החילוק הוא בין מחובר לתלוש צ"ל דפסקי כמ"ד אבני הר שנדלדלו אסורות. ע"ש). ובאמת אולי אפ"ל דיסוד מחלוקתם של מ"ד דשרי אבני הר שנדלדלו ומ"ד שאוסרם, הוא בדבר זה. דמ"ד שמתיר הוא משום דס"ל דילפינן מהר ובהמה במה הצד, וממילא יוצא לו דעיקר היסוד הוא, שכל דבר שאין בו תפיסת יד אדם דשרי. אולם מ"ד שאוסר ס"ל, דעיקר היסוד להתיר הוא דוקא בכל דבר שהוא מחובר, ולכן באבני הר שנדלדלו, דאין להם דין מחובר כמבואר מהגמ' שם שאמרה הר יוכיח, ודחתה מה להר שכן מחובר, הרי שאבני הר שנדלדלו הוו כתלושין, וממילא י"ל דמשום הכי אוסרים אותם. וא"כ תוס' ורש"י לשיטתיהו אזלי, וס"ל כדעת הרמ"ה והראב"ד לפסוק כמ"ד אבני הר שנדלדלו אסורים, משום דעיקר היסוד אצלם להתיר הוא דוקא במחובר. אבל הרמב"ם לשיטתיה אזיל דהוא ס"ל דהלכה כמ"ד דאצני הר שנדלדלו מותרים, משום דעיקר היסוד לשיטתו הוא דכל דבר שאין בו תפיסת ידי אדם הרי הוא מותר. וזהו שכתב בהלכה א' (הנ"ל) דהר ובהמה מותרים משום שאין בהם תפיסת יד"א. והדברים מיושבים לפ"ז בס"ד כמין חומר. ודו"ק. (והיינו נמי דהגמ' שם שאלה דוקא מאי טעמא דמ"ד מותרין, ואילו למ"ד אסורין לא שאלה הגמ' כלל מאי טעמא דידה, והנ"ל י"ל דהוא משום דפשיטא ליה לגמ' דטעמא הוי כמו שמוזכר קודם לכן דכל שהוא מחובר אינו נאסר והכא דלא הוי מחובר נאסר. וק"ל).

ושוב מצאתי לחזק את הדברים מדברי המאירי בע"ז שם (מו ע"א) שכתב: אבני הר שנדלדלו והרי הן תלושות, והשתחוה גוי להם, אע"פ שנדלדלו מאליהן בלא שום תפיסת אדם או בהמה אסורות, הואיל ומכל מקום תלושות הן. ואין צריך לומר בדברים התלושים מעיקרא כגון אבנים וכיוצא בהם. ומגדולי המחברים [הרמב"ם] חולקים באבני הר שנדלדלו הואיל ועבדן במקומן. עכ"ל. ומלשונו של המאירי שכתב "אסורות הואיל ומכל מקום תלושות הן", הרי שהוא מבאר דלמ"ד דאבני הר שנדלדלו אסורות טעמו הוא משום דהאי מ"ד ס"ל דעיקר היסוד להתיר הוא דוקא במחובר, והכא האבני הר שנדלדלו הוו כתלושין, ולהכי אסורים. והוא כאשר אמרנו לעיל דהתוס' ורש"י דס"ל דעיקר יסוד ההיתר הוא דוקא במחובר ס"ל כשיטת הראשונים דפסקו כמ"ד דאוסר אבני הר שנדלדלו. וק"ל. (ולכאורה מסתימת דברי המאירי משמע דאף הוא עומד בשיטה זו, אולם כבר כתבנו בס"ד בכמה דוכתי דבדרך כלל המאירי אזיל בשיטת הרמב"ם. ואכמ"ל). ואמנם במה שהמשיך המאירי בביאור דברי הרמב"ם דטעמו להתיר "הואיל ועבדן במקומן". עי' בדברי הרב המגיה במאירי (שם הערה י) שכתב דהרי זהו לשון הרמב"ם (פ"ח דעכו"ם ה"ב) אבני הר שנדלדלו וכו' ועבדן במקומן וכו' ורבינו מפרש שזהו טעם ההיתר, אבל צ"ב לפמש"כ הרמב"ם "שהרי אין בהם תפיסת יד אדם" וא"כ מדוע יאסרו אם זזו ממקומן מאליהן. עכ"ד. ע"ש. (ואולם בס"ד כבר כתבנו למעלה ליישב את דברי המאירי). ועכ"פ עולה ומתבאר לנו שפיר מדברי המאירי הללו דדעת האוסרים היא כיון שאין האבנים מחוברים הם נאסרים, ולדברינו הנ"ל אייתי שפיר טובא כיון דדעתם היא דעיקר היסוד להתיר רק כדבר מחובר וענין תפיסת יד אדם לא מעלה ומוריד אצלם והכא דלא הוי מחובר נאסרו. אבל הרמב"ם ס"ל להתיר על אף דלא הוי מחובר כיון שאין כאן תפיסת יד אדם, דלהרמב"ם ענין מחובר לא מעלה ומוריד אלא העיקר שאין כאן תפיסת יד אדם. וק"ל. [וע"פ דברינו אלה יש להוסיף ולומר עוד בס"ד, דיהיה מובן היטב הדברים מאי דחזינן שכתב הכסף משנה הנ"ל (בהלכה ב) שנראה שגם דעת הראב"ד היא דאבני הר שנדלדלו ועבדן דאסורות, והוא מכך שכתב הראב"ד על הרמב"ם שם, אמר אברהם ואם מים של רבים הם אינם נאסרים ואם של יחיד הם אע"פ שעקרן הגל אסורים דפלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן לא ידעינן בני ר' חייא מאי ס"ל וספיקא לחומרא. ע"כ. ומזה משמע דס"ל לראב"ד לאסור ג"כ ענין אבני הר שנדלדלו דפליגי ביה נמי בני ר' חייא ורבי יוחנן ואזלינן לחומרא, דילמא חזקיה דהוא בנו של ר' יוחנן הוא דפליג עליה דרי"ו והלכתא כוותיה כיון שהוא רבו של רבי יוחנן. עכ"ד הכ"מ יעו"ש. ומעתה לפי מה שביארנו דמ"ד דס"ל לאסור אבני הר שנדלדלו היינו משום דס"ל דעיקר היסוד להתיר הוא משום דין מחובר, ולכן אבני הר שנדלדלו דלא הוו מחוברים נאסרו והראב"ד שאוסר נמצא דאף הוא עומד בשיטה זו, דברים אלו עולים בקנה אחד עם מה שעמדנו לפרש בס"ד לקמן, הא דחזינן בדברי הריטב"א בע"ז (נד ע"ב) בענין החופר בורות שיחין ומערות לשם ע"ז שהביא שם דלשיטת הראב"ד אין הם נאסרים בחפירה זו אע"פ שהיתה לשם ע"ז כיון שסו"ס זה היה במחובר, ורק אם אחר שחפרן שמעשה זה מחשיבן כתלוש עמד והשתחוה להם אסרן, וביארנו התם דמ"ד דס"ל הכי דבחפירה עצמה אינן נאסרים אע"ג שחפרן לשם ע"ז היינו כיון דס"ל דעיקר היסוד להתיר הוא משום דין מחובר ולא משום שאין בו תפיסת יד אדם, (ולכן באמת הרמב"ם דס"ל דיסוד ההיתר הוא משום שאין בו תפיסת יד אדם העלה בדין זה שם (פ"ח הלכה א) לאסור מיד כשחפרן לשם ע"ז אע"ג שלא עבדן והשתחוה להם, יעו"ש במה שעמדנו לבאר את הדברים בס"ד הדק היטב). וממילא נמצא שהראב"ד לשיטתו אזיל גם הכא בענין אבני הר שנדלדלו וגם התם בענין חופר בור וכו', דס"ל דעיקר היסוד להתיר משום דין מחובר, ולכן באבני הר שנדלדלו דלא הוו כבר מחוברים העלה לאסור ובענין חופר בור לשם ע"ז העלה להתיר. ודו"ק היטב ותשכח].

ואיברא דבהא דהקשו הראשונים על הרמב"ם, דכיצד זה דפסק לקולא בענין אבני הר שנדלדלו, שהרי היה לו לפסוק לחומרא, מכיון דלא ידעינן מאן הוא דמיקל ומאן מחמיר, ודילמא חזקיה דהוא בנו דרבי חייא הוא המחמיר נגד ר' יוחנן, והלכה כמותו משום דהוא רבו של ר' יוחנן. הנה הכסף משנה (שם) כתב ליישב מעט את דברי הרמב"ם, דדילמא היתה לו להרמב"ם גירסא אחרת בגמ', דמסיימי בה דבני ר' חייא שרו והלכתא כוותיהו לגבי רבי יוחנן. ע"ש. והאמת היא שיש לחזק את דבריו של הכסף משנה, דהנה מצינו בירושלמי דע"ז (פ"ג הלכה ה) השתחוה לבצה (ופליגי לקמיה בפירושא דבצה - פ"מ) חזקיה אמר לא אסרה רבי יוחנן אמר אסרה, א"ר זעירא בביצה פליגין, חברייא אמרין בחלוקי נחל פליגין. (פרוש: רבי זעירא מפרש בבצה, היינו ביצה ממש שנולד ממנה אפרוח. וחברייא מפרשים היינו חלוקי אבנים בנחל. אולם ליכא שום נ"מ בענין רק בביאור הדברים, דלכו"ע מיירי הכא בדבר שהוא תלוש, ואין בו תפיסת ידי אדם). חיילא דחזקיה מן הדא, מפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת יד אדם, וכל שיש בה תפיסת יד אדם אסורה. (וזה לא תפיסת יד אדם הויא שמאליהן הן גדלין - פ"מ). ע"כ. הרי מתבאר מדברי הירושלמי הללו דלדעת חזקיה כל דבר אשר הוא תלוש, ואין בו תפיסת יד"א, הרי הוא מותר. והיינו ממש כאבני הר שנדלדלו, דהוא תלוש ואין בו תפיסת יד אדם. וממילא מהא דחזינן דבירושלמי מפורש ומבואר דחזקיה הוא מארי דהאי שמעתתא דפליג על ר' יוחנן, וכנראה שלפני הרמב"ם היתה הגירסה כך ג"כ בבבלי כדברים אלו, וכמש"כ הכסף משנה. [ודבר זה ידוע הוא שהרמב"ם היו לפניו כש"ס לפעמים גירסאות אחרות שאינם נמצאים לפנינו עתה בתלמוד דידן, ועי' היטב בדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בפתיחה לשו"ת פאר הדור להרמב"ם הנדפ"מ בהגהותיו של מר בריה ידידינו הרד"י יצ"ו (עמוד 10). יעו"ש. וראה גם ביד מלאכי (בכללי הרמב"ם אות כו). ע"ש. ואכמ"ל בענין נרחב זה].

ועתה ראיתי בקהילות יעקב עמ"ס עבודה זרה (סי' יז) שג"כ הביא כעין דברים אלו, ליישב מדנפשיה את דברי הרמב"ם אולם בדרך אחרת מעט. דלעולם גם להרמב"ם הדברים בבבלי הם סתומים, ואין ידוע מאן אמר דא ומאן אמר דא, אולם הרמב"ם נמשך בדבר זה אחר הירושלמי, דמאחר ובירושלמי (הנ"ל) מבואר דחזקיה הוא דמתיר, למד סתום מן המפורש למיזל בתר שיטת הירושלמי, שכן הוא דרכו של הרמב"ם בכמה מקומות דהיכא דהדבר אינו מפורש בבבלי, אזיל בתר הירושלמי. ע"ש.

ושו"ר ג"כ באור שמח על הרמב"ם שם (פ"ח ה"ב) ומצאתי שכתב בפשיטות כיו"ב ליישב את דברי הרמב"ם דהוא אזיל בתר שיטת הירושלמי בע"ז דמפורש התם דחזקיה דהוא רביה דרי"ו, הוא המתיר. ע"ש. וראה עוד בדברי רבינו החיד"א בברכי יוסף יו"ד (סי' קמה סק"א) שהביא את דברי הש"ך (שם סק"א) שג"כ עמד ליישב כיו"ב את דברי הרמב"ם דכיון דבירושלמי חזינן להדיא דחזקיה הוא דמתיר לא שבקינן מאי דפשיטא לירושלמי משום מאי דמספקא לש"ס דידן. והביא שם רבינו החיד"א את דברי האחרונים שעמדו לפלפל בתרוץ זה. וגם עמד שם בהא דמוקמינן דכל דפליגי חזקיה ור' יוחנן דהלכה כחזקיה משום דרביה דרבי יוחנן הוא, והביא פלוגתא דהפוסקים מתי אמרינן לכלל זה האם דוקא באופן שנחלק עימו בחייו ולא כשחולק התלמיד על רבו אחר מותו, או להיפך. יעו"ש.

אולם האמת היא שיש להעיר בדברים אלו מעט, דהנה בירושלמי דערלה (פ"א ה"ג) מבואר אהא דתנן אילן שנעקר והסלע עימו אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב, (והיינו לגבי חיוב ערלה, אם עברו עליו כבר ג' שנים ונעקר, אם יכול לחיות כך אחר העקירה א"צ לחכות לו שוב ג' שנים מחדש. אולם אם אינו יכול לחיות הוי כנוטע מחדש וחייב בערלה - פני משה), ואמרינן בגמ': כיני מתניתין אם היה יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב. חזקיה שאל פחות מכאן כתלוש הוא, השתחוה לו אסרו. (חזקיה שאל בהא דתנינן אם נשתייר בה שורש אחד ושיעורו כמחט של מיתון, אם הוא פחות מכאן אי מחשבינן ליה להאילן כתלוש לכל מילי, לענין אם משתחוה לו לע"ז אסרו, דקיי"ל המשתחוה למחובר לא אסרו, ואם זה כתלוש אסרו - פני משה). ומהמתבאר בדברי הירושלמי שם עולה דדבר זה נשאר בספק. וכמו שכתב ג"כ בביאור "מראה הפנים" (שם). ע"ש. ולכאורה יוצא שדברים אלו הם נגד דברי הירושלמי בע"ז, דהרי התם מבואר דלדעת חזקיה אבני הר שנדלדלו וכיוצא בהם מותרים, דאע"ג דהם תלושים סו"ס לית בהו תפיסת יד"א. והכא לגבי האילן הזה שנעקר חזינן, דחזקיה ס"ל דאי חשיב כתלוש הרי הוא נאסר ע"י שהשתחוה לו לעבודה זרה, ולכאורה הרי אע"ג דהוי כתלוש, הרי לחזקיה אין זה מעלה ומוריד דהעיקר הוא שאין בו תפיסת ידי אדם, וממילא הכא נמי שאין בו תפיסת יד"א שהרי אילן זה נעקר מאיליו שהרוח עקרתו והפכתו על פניו, והוה ליה להתירו כאבני הר שנדלדלו.

ובאמת ראיתי בצפנת פענח להגאון הרוגצ'ובר על הרמב"ם (פ"ח מהל' עכו"ם ה"ב) שציין על דברי הירושלמי הללו במס' ערלה, שזה לכאורה סותר את דברי הרמב"ם שפסק דאבני הר שנדלדלו הרי הם מותרים, דהרי חזינן הכא בירושלמי דחזקיה הוא האוסר. (כך נראה לי ביאור כוונתו של הצפנת פענח שם, שכתב וזה לשונו: אבני הר וכו', עי' בירושלמי פ"א דערלה גבי אילן שנעקר מאי דבעי שם חזקיה השתחוה לו אסרו ע"ש בירושלמי מבואר דחזקיה ס"ל להיפך. עכ"ל. יעו"ש). והנה הצפנת פענח שם, לא הזכיר כלום מדברי הירושלמי דעבודה זרה הנ"ל, אמנם אנו מאחר שמצאנו בס"ד שמדברי הירושלמי בע"ז שם מבואר להדיא כדברי הרמב"ם, דהתם מבואר דלדעת חזקיה היכא שאין בו תפיסת יד"א, אפילו בתלוש שרי. אית לן למשכוני לנפשין ליישב ולבאר את דברי הירושלמי בערלה, שלא יסתרו את דברי הירושלמי בעבודה זרה, (ובפרט שלא יהיה סתירה בדברי חזקיה גופיה מדידיה אדידה). וממילא יתיישבו נמי דברי הירושלמי בערלה אליבא דהרמב"ם. ובסיעתא דשמיא נראה לבאר, דהא דגרסינן התם בירושלמי דערלה אילן שנעקר וכו', לא מיירי שנעקר בידי שמים כגון שהרוח עקרתו וכדו', ולא היה כאן שום תפיסת יד"א, אלא צריך לומר לדעת הרמב"ם דהתם מיירי שאילן זה נעקר ע"י אדם, ולהכי אמרינן דאם חשיב כתלוש הרי הוא נאסר, דהוי כדבר שיש בו תפיסת יד"א דנאסר לדעת חזקיה. והא דהמשיכה הגמ' להסתפק, דאם חשיב כמחובר לא נאסר, אע"ג דלדעת חזקיה מחובר לא מעלה ולא מוריד, אלא העיקר הוא שלא יהיה בו תפיסת יד"א, וא"כ אי חשיב כמחובר מאי הוי, הרי לפי דברינו מיירי שנעקר ע"י אדם, ונאסר, כיון שהיה בו תפיסת יד אדם. אולם צריך לבאר דהפשט בירושלמי הוא דאי חשיב כמחובר, השיב כאין בו תפיסת ידי אדם, שהרי כל מטרתו של העוקר היתה לעקור ולתלוש אילן זה מן הקרקע, ולהפסיק את חיותו, ועתה הרי הוא נשאר עדין מחובר ויונק מן הקרקע, ומאחר שכן הוא דמחשבתו ורצונו לא התבצעו הוי כלא עשה בו כלום, והוי כאין בו תפיסת ידי אדם. אבל אי הוי כתלוש, חשיב כיש בו תפיסת יד"א, שהרי רצונו של האדם היתה לתולשו ולעוקרו, ורצונו זה נעשה במלואו. וק"ל.

והאמת היא שדברים אלו יעלו בקנה אחד עם דברי הרמב"ם גופיה בהל' ערלה, דהנה בביאור דברי המשנה דערלה הנ"ל (פ"א משנה ג) אילן שנעקר וכו' ביאר הברטנורא שם "אילן שנעקר - שעקרתו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר", אולם הרמב"ם בחיבורו (פ"י דמע"ש ונטע רבעי הי"א) כתב, אחד הנוטע גרעינה או יחור מן האילן, או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה וכו' זעזעו ולא עקרו וכו'. ע"ש. ומדבריו של הרמב"ם מתבאר דמיירי שהאדם עצמו עקרו ועשה בו מעשה ולא שהרוח עקרתו וכדו' כדביאר הברטנורא. ולדידן ניחא דהרי מיירי שנעשה ע"י מעשה ידי אדם דוקא. וק"ל. (והרמב"ם בפירוש המשנה שם סתם דבריו ונקט בסתם "נעקר האילן", וע"ש ג"כ בביאור "המשנה ראשונה". יעו"ש). ולפי מה שבארנו לעיל בדברי הירושלמי דערלה אליבא דהרמב"ם, הדברים יתיישבו היטב דהרי לפי דעת חזקיה והרמב"ם צריך לבאר שדבר זה נעשה ע"י אדם ולהכי נאסר בע"ז, ואם כי דלענין ערלה ליכא נפ"מ, אולם לענין ע"ז דעסקינן ביה התם זה משנה כאמור לעיל דאם יש כאן תפיסת יד אדם נאסר ואם לא לא נאסר, ולכן הוצרך הרמב"ם להעמיד ענין זה דהמשנה דנעשה ע"י אדם דוקא שזהו ג"כ טעמו של חזקיה שאוסר. וק"ל. הן אמת דיש לעמוד בדקדוק הדברים כי הנה הרמב"ם לאחר מכן (שם בהלכה יב) כתב וכן אילן שנעקר ונשאר ממנו בארץ שורש אחד אפילו כמחט שמלפפין עליה הרוקמין את השני והחזירו למקומו ונטעו פטור, מפני שיכול לחיות, נעקר כולו ונעקרה הסלע ששרשיו בה עימו וחזר ונטעו וכו' אם היה יכול לחיות מאותה אדמה וכו'. ע"ש. וחזינן שבהלכה זו שוב סתם הרמב"ם את דבריו וכתב בסתם אילן שנעקר וכו' וממילא שוב אפשר לבאר בדבריו דהיינו שנעקר מאליו ע"י הרוח ללא תפיסת ידי אדם. הן אמת דהנה יש הבדל בגירסא בדברי המשנה במס' ערלה שם (פ"א משנה ג) דהנה במשניות דידן הגירסא שם היא: אילן שנעקר והסלע עימו שטפו נהר והסלע עימו אם יכול לחיות פטור וכו'. אולם גירסת הירושלמי במשנה שם היא: אילן שנעקר והסלע עימו אם יכול לחיות וכו', ולא מוזכר "שטפו נהר" דפיסקא זו מושמטת מהמשנה דהירושלמי, וגם הרמב"ם שנקט הלכה זו בדבריו הנ"ל (פ"י דמעשר שני ונט"ר הלכה יב) נקט כגירסת הירושלמי הזו והשמיט ענין "שטפו נהר", ועיין במראה הפנים בירושלמי שם (פ"א דערלה ה"ג ד"ה אילן שנעקר וכו') שעמד בשינוי הנוסחא בין מתניתין דידן לגירסת הירושלמי והרמב"ם דמדוע השמיטו "שטפו נהר". יעו"ש. ואולם לפי דרכינו הנ"ל י"ל דאולי באמת משו"ה נקיט לה הירושלמי אילן שנעקר וכו' והושמט ענין "שטפו נהר", משום דענין שטפו נהר היינו שנעשה ממילא בידי שמים ללא תפיסת ידי אדם, ואילו לפי הירושלמי והרמב"ם מיירי שהעקירה היתה כאן ע"י תפיסת ידי אדם דוקא, ולהכי נקטו לה "אילן שנעקר" וכו' בסתמא שאפשר לפרשו דהיינו גם באופן שנעקר ע"י אדם ולא רק שנעקר בידי שמים, והשמיטו ענין "שטפו נהר" המורה שהכל נעשה רק ע"י שמים. וכאמור היינו טעמא משום שבאותה משנה הביא הירושלמי את דברי חזקיה בענין ע"ז דתליא אם יש כאן תפיסת ידי אדם או לא וכו', ולהכי הוצרך להעמיד דמיירי באופן שיש כאן תפיסת ידי אדם וכדבארנו בס"ד לעיל. וק"ל. ואולי יש להשיב ע"ז, אבל לפי פשוטם של דברים כך נראה ליישב ולבאר הדברים. איך שיהיה הביאור שבארנו בס"ד לעיל לבאר את דברי הירושלמי דערלה כי היכי דלא תקשי מדברי חזקיה מדידיה אדידיה נראה דנכון הוא בס"ד, ובפרט שלא יהיה סתירה בדברי הירושלמי.

ובס"ד צריך לבאר דאף לפי דרכינו הנ"ל שעמדנו לבאר בדברי הרמב"ם דאין בו תפיסת יד אדם היינו, שאין מעורב כאן מעשה ידי אדם כלל ואפילו טלטול בעלמא חשיב מעשה לענין זה לפי דעת הרמב"ם, ועפ"ז ביארנו דבריו שכתב בענין אבני הר שנדלדלו "ועבדן במקומן" דהיינו שלא טלטלן והזיזן כלל דאי לאו הכי שהזיזן חשיב תפיסת יד אדם, וא"כ הכא שסו"ס טלטל ועקר את האילן ממקומו מדוע לא יאסר אם עדין הוא מחובר ויונק מן האדמה. דצריך לחלק ולומר דלעולם התם בטלטל את האבנים אע"ג שהוא מעשה קטן ופעוט אבל סו"ס כיון שנתקיימה מחשבתו שרצה להזיזן ממקום זה למקום אחר, ונתקיים דבר זה, ממילא מעשה כזה חשיב מעשה שפיר לענין שיש בו תפיסת יד אדם, משא"כ כל כי הא דהכא בעוקר אילן אפילו שעשה לכאורה מעשה גדול של עקירה אבל סו"ס הרי רצונו ומחשבתו לא נתקיימו, שהרי הוא רצה לעקור את האילן לגמרי שלא ינק מן האדמה והרי הוא יונק וממילא מעשהו ורצונו בטלים וחשיבי כאינם, ולהכי לא חשיב כיש בו תפיסת יד אדם כלל. וממילא עולה ומתבאר בגדר יסוד זה (לפי שיטת הרמב"ם) דהענין הוא שכל שנתקיים רצונו ומטרתו אפילו במעשה קטן חשיב מעשה והוי תפיסת יד אדם, וכל שלא נתקיים רצונו ומחשבתו אפי' מעשה גדול לא הוי נעשה ולא הוי תפיסת יד אדם. וק"ל ודו"ק היטב.

והנה בין בתרי אמרותיו של הקהילות יעקב הנ"ל (בסי' יז), שישב את דברי הרמב"ם ע"פ הירושלמי בעבודה זרה, מצאתי לחזק את אשר כתבנו לעיל ליישב את קושיתו (בסי' טז) על שיטת תוס' ורש"י דס"ל דעיקר הטעם דהשוחט לשם שרו של ים וכו' דנאסר כיון שאינו מחובר והוא תלוש, דכיצד יבארו את הסוגיא (בע"ז דף מו ע"א) באבני הר שנדלדלו וכו' דמהתם מבואר דלמ"ד מותרים הוא משום שאין בו תפיסת יד"א ולא אכפת לן במה שהוא תלוש. ותרצנו דאפשר לומר דלעולם ס"ל לרש"י ותוס' לפסוק כמ"ד אבני הר שנדלדלו וכו' אסורים, והיינו משום דהאי מ"ד ס"ל דעיקר היסוד להתיר הוא משום דין מחובר והכא שהוא כבר לא מחובר נאסר אע"ג שאין בו תפיסת יד אדם. דהנה הקהילות יעקב (שם) הביא דהירושלמי בע"ז הנ"ל (פ"ג ה"ה) ממשיך ואומר לאחר שהביא שם את הפלוגתא דבני ר"ח ורי"ו לגבי השתחוה לבצה וכו', הכל מודים בחיטין שאסורות, דמר (דאמר) ר' חנינא בר יסא בשם ר' יהודה שורשי חיטה בוקעין בארץ חמישים אמה. והקשה הקהילות יעקב, דלכאורה דברי הירושלמי הללו נטולים כל הבנה דמה טעם הוא זה שבהיות ושורשי חיטה בוקעים בארץ חמישים אמה דיהיו אסורות. ולכן כתב דיש כאן ט"ס, וצריך לגרוס: "הכל מודים בחיטין שהם מותרות". והיינו דעיקר הפלוגתא בענין אבני הר שנדלדלו ובענין ביצה וחלוקי נחל, בין מ"ד דאוסרן ובין מ"ד דמתירן הוא בזה, דמ"ד שאוסרן ס"ל דיסוד ההיתר בהר הוא משום דהוי מחובר, ולכן דברים אלו שהם תלושים אסורים. ומ"ד דמתיר ס"ל דיסוד ההיתר הוא משום דאין בו תפיסת יד אדם ולאו תליא מילתא, והכא נמי אין בזה תפיסת יד"א. ואהא קאמר הירושלמי דהכל מודים בחיטים המחוברים שאם השתחוה להם דהם מותרים שהרי הם גם מחוברים וגם אין בהם תפיסת יד"א. ע"ש. (והזריעה והנטיעה לא חשיב יש בו תפיסת יד אדם, כיון שהגדילה שאח"כ מבטלת אותו, וכמו שביארנו לעיל. וראה גם בתוס' ע"ז (מה ע"ב ד"ה והכא) שכתבו דבנטע גרעין וגדל לכו"ע שרי ולא חשיב כיש בו תפיסת יד אדם וק"ל).

והרי מפורש בדבריו של הקהילות יעקב גופיה, דטעמא דמ"ד שאוסר אבני הר שנדלדלו, הוא משום דס"ל דהעיקר הוא בדין מחובר. וא"כ כאמור אפ"ל נמי דרש"י והתוס' דס"ל שהעיקר הוא בדין מחובר, ס"ל הכי לדינא כהאי מ"ד דאבני הר שנדלדלו אסורים, וממילא דבריהם יהיו מיושבים היטב, וכמו שביארנו לעיל בס"ד

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi