למעלה
וע"ע בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין יו"ד (סי' צא סעיף יז) שעמד לבאר את פלוגתא דר"ת והריב"א דר"ת ס"ל דהא דנאסר הבשר וצריך ליטול ממנו כד"ק אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא משא"כ הריב"א ס"ל דהוא מעיקר דינא, ולפ"ז כתב לבאר דהא דהעלה הרמ"א שם (בסי' צא ס"ד) דאם לא קלפו את הבשר שנאסר ובשלוהו כך דא"צ שיהיה שישים כנגד הקליפה הוא לדעת ר"ת, אבל לריב"א כיון דהקליפה מצד דינא צריך שיהיה בתבשיל שישים כנגד הקליפה כמו בכל שאר איסורים. ע"ש. ולכאורה לפ"ז יוצא דאם אמרינן דלריב"א הבשר צריך כד"ק מצד דינא, ממילא גם מה שהחלב נאסר כד"ק הוא מצד דינא ואינו חומרא בעלמא. וק"ל. ואמנם האמת היא דעי' בדברי המג"א גופיה בהל' פסח (סי' תסז סקל"ג) דמבואר בדבריו דנקיט התם כשיטת ר"ת דכל הא דבעינן בבשר רותח שנפל לחלב ליטול מהבשר כד"ק הוא רק חומרא בעלמא. יעו"ש. ומעתה איך שיהיה הביאור בדברי ריב"א ואפילו נימא שהא דס"ל דצריך כד"ק הוא מצד דינא דאורייתא, מ"מ הרי המג"א גופיה לא ס"ל הכי וכנ"ל בדבריו בהל' פסח שהעלה שם דהוא חומרא בעלמא, וע"כ ס"ל נמי לרמ"א ביו"ד שם דאם נתבשל הבשר בלא ליטול ממנו כד"ק דא"צ שיהיה בתבשיל שישים כנגד הכד"ק הזה, וא"כ איך י"ל דהמג"א הכא בסי' שיח ס"ל להחמיר כדעת ריב"א דאיכא בכה"ג משום מבשל. (וראה היטב בדבריו של הנשמת אדם הנ"ל (כלל כ סק"ד) שציין על דברי המג"א הללו דסי' תסז (ומה שכתוב שם תמז הוא ט"ס וכנ"ל] ובפשטות נראה דכוונתו לזה שהרי מבואר במג"א שם דכל ענין זה דנטילת הכד"ק בבשר שנפל לחלב לא הוי אלא רק חומרא בעלמא מדרבנן ואין בו משום מבשל. ועיין שם). איך שיהיה עדין צריך להתבונן למה נתכוין המג"א במה שכתב להביא ראיה מדברי השו"ע הללו ביו"ד סי' צא ס"ד.

ואמנם בעצם דין זה של המג"א, עי' בט"ז יו"ד (סי' צד סקי"ד) שהביא כיוצא בדין זה בשם האו"ה, ושכן כתב ג"כ הרש"ל ביש"ש (פרק גיד הנשה סי' מד) שכתב שם, דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד ונתקרר במהרה, אבל לא בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר, ומשום הכי נראה דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לתוך קערה כל זמן שהיד סולדת בו הם ככלי ראשון, ונפקא לענין בשר וחלב שאם הכף בן יומו מבשר והדוחן בלוע מחלב או אפכא נאסר המאכל משום בו"ח, וגם נאסר הכף ואוסר אח"כ קדירה אחרת אם תחבו לתוכו. ע"ש. ועי' בפרי מגדים שם בט"ז (במשב"ז סוס"ק יד) שעמד על לשונו זה של מהרש"ל שכתב דדבר גוש הוא מפליט ומבליע ולעומת זה מדברי האו"ה שהזכיר הט"ז שם מבואר דהוא מבשל שהרי האו"ה (בכלל לו דין ז) כתב, דאם חתך בשר רותח שהיד סולדת בו בסכין חולבת ב"י אמרינן דאגב דוחקא דסכינא בלע בכולו וצריך שישים כנגד כל הלהב ולא דמי לכלי שני דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהא כל זמן שהיד סולדת בו. ע"כ. ועמד הפמ"ג לבאר די"ל דלא פליגי אלא היכא דאיכא דוחקא דסכינא כבנידון האו"ה ואז י"ל דהגוש מבשל ובלא דוחקא דסכינא הוא מפליט ומבליע, והראיה מפרק כל הבשר (חולין קד ע"ב) דפריך התם בענין הגזירה שלא יעלה בשר וגבינה על השולחן שמא יעלם לקדירה סוף סוף כלי שני הוא ואינו מבשל, ומאי קושיה והא גוש הוי ככלי ראשון, אלא ודאי דהוא מפליט ומבליע בלבד והוי דרבנן ואינו מבשל, משא"כ ע"י דוחקא י"ל דהוא מבשל ממש ואסור בהנאה. ע"ש. ומבואר מדבריו אלו של הפמ"ג שהוא מבאר ג"כ את דבריהם של האו"ה והרש"ל דאף דס"ל דדבר גוש הוי ככ"ר מ"מ אין זה שהוא מבשל ממש אלא רק מפליט ומבליע. וראה עוד במש"כ בענין זה הפמ"ג באו"ח (סי' שיח במשב"ז סוסק"ח וסקכ"ד. ובסימן תמז כאשל אברהם סק"ט. ובסימן תנא באשל אברהם סקל"ח). ע"ש. והלום ראיתי בביאור הגר"א בשו"ע יו"ד (סי' קה סקי"ז) שהביא ראיה זו דהזכיר הפמ"ג מהגמ' דחולין (קד ע"ב) סו"ס כלי שני הוא וכו' דלפי מהרש"ל מאי פריך, ומתורף דבריו שם עולה ומתבאר דס"ל לדינא דלא נקטינן כדברי הרש"ל. ע"ש. וראה גם בש"ך (סי' קה סק"ח) שג"כ הביא שם את דברי האו"ה והרש"ל הנ"ל ובמה שעמד להעיר בזה. ע"ש. וראה גם בפתחי תשובה יו"ד (סי' צד סק"ז) מש"כ בענין זה דגוש רותח אי הוי ככ"ר. ע"ש. וראה נמי בשו"ת זקן אהרון וואלקין (ח"ב סי' כא) שנשאל שם בענין אם מותר ליתן בשבת תפוחי אדמה חמים לתוך מרק צונן האם יש לחשוש בזה לדעת מהרש"ל הנ"ל דדבר גוש מבשל, וכתב שם הרב בין היתר: די"ל דאף מהרש"ל לא מיירי אלא דוקא לענין איסור והיתר דאיסורו הוא משום דפליט ובלע דזה נוהג אפילו בכלי שני, משא"כ בשבת דאיסורו הוא משום בישול ומבשל אינו בכלי שני ואפילו בדבר גוש ולכן אין לאסור. ע"ש. אמנם עי' להגר"ח נאה בס' קצות השולחן (סי' קכד סי"א) דהתם נקט לה להאי דינא בפשיטות דאסור ליתן בשבת בשר רותח שהיד סולדת בו לתוך רוטב צונן. ובבדי השולחן (שם אות ל) הוסיף וכתב, דלפי ענין זה דאמרינן דאסור ליתן בשר רותח בתוך רוטב צונן דהוא מתבשל כיון שאינו מתערב, א"כ ה"ה נמי דאסור לערות מים חמים מכ"ר על שמן כיון שמים בשמן אין מתערב ומתבשל השמן. ע"ש. ומבואר דנקט כדברי האו"ה ומהרש"ל אף גבי איסורי שבת, דס"ל שהוא מבשל ממש.

ועי' בנשמת אדם הנ"ל (כלל כ סק"ג) שהביא שם את דברי האו"ה והרש"ל והמג"א דס"ל דדבר גוש הרי הוא מבשל (ועמד להוכיח שם דהאו"ה והרש"ל ס"ל דהוא מבשל ממש ולא רק מפליט ומבליע, וזה דלא כהפמ"ג הנ"ל שעמד לחלק בדבריהם בין איכא דוחקא דסכינא לליכא), ואח"כ כתב להקשות עליהם מהא דאיתא במתניתין במעשרות (פ"א משנה ז) ונותן לחמיטה ולתמחוי וכו' ופי' הרא"ש והרע"ב חמיטה הוא עוגה וכשמוציאין אותה מן התנור רגילין להחליק פניה בשומן, וקמ"ל דלא חשיב הא בישול דאע"ג דאש קובעת למעשרות אבל האי לא חשיב בישול והשמן הזה שטח אותו ע"ג לא מתחייב משו"ה במעשרות. הרי להדיא דאע"ג דהוי גוש אינו מבשל. ונשאר בצ"ע. ע"ש. ובאמת כקושיה זו מצאתי שהקשה הגאון האדמו"ר מסוכטשוב בס' אגלי טל (במלאכת אופה סקל"ב אות ג) דקשה לסוברים דדבר גוש הוא מבשל מדברי המשנה דמעשרות (פ"א מ"ז) דחזינן דאע"ג שמחליק פניה של העוגה החמה בשמן לא חשיב בישול לקבוע למעשרות, והלא הוא דבר גוש ואית ביה משום מבשל לדעתם. וג"כ לא עמד לתרץ ע"ז כלום. ע"ש. וכן ראיתי גם לגר"א בביאורו לשו"ע יו"ד (סי' קה סקי"ז) שציין נמי למשנה זו דמעשרות (הנ"ל) ובפשטות כוונתו להעיר זה כנ"ל על דברי מהרש"ל. ע"ש. ואולם אולי היה אפשר ליישב הערה זו כי הנה המדקדק בדברי הר"ש בפירוש המשנה שם יראה שפירש דחמיטה היא עוגה דקה וכו'. יעו"ש. וא"כ לפ"ז יש לומר דאף דלדעת האו"ה הרש"ל והמג"א דס"ל דדבר גוש שהוסר מכ"ר הרי הוא מבשל, הני מילי דוקא בדבר גוש עבה שהוא שומר את חומו אבל בדבר שהוא דק ורדוד אע"ג דהוי גוש הא לא שייך בו האי טעמא שהרי שוב י"ל דהוי כדבר צלול שהוא מתקרר מיד, (ועי' היטב בדברי הש"ך בסי' קה סוף סק"ח ע"ש). ומכיון שכן הרי כאמור הר"ש ביאר דמיירי בעוגה דקה והא אמרינן שבדבר דק אע"ג דהוי גוש לא אמרינן דדינו ככ"ר שמבשל, אלא שלפ"ז יצא חידוש דין דאף הפוסקים הנ"ל דס"ל דדבר גוש הוא מבשל זהו דוקא בגוש עב וגדול ששומר את חומו ולא בדבר שהוא דק. אמנם שו"ר עתה בס"ד בפי' המשניות תפארת ישראל במתניתין דמעשרות שם (פ"א ה"ז) ומצאתי בדבריו שם (ביכין אות עא) שכתב ורמז לזה, דז"ל שם: לחמטה, עוגה קטנה חמה, דאף דדבר עב משמר חומו לאחר סלוקו מהאש ודינו ככלי ראשון נ"ל דהכא בעוגה דקה וקטנה מיירי. עכ"ל. ע"ש. ולכאורה מבואר בתורף דבריו אלה כאשר רצינו לומר בס"ד, דכל שהוא דבר דק וקטן לא אמרינן ביה דאית ביה דין גוש שהוא מבשל אף לדעת הרש"ל ודעימיה, וממילא מיושבים דברי האחרונים הנ"ל ומתורצת קושית החיי אדם והאגלי טל. וק"ל. ומה גם דעוד י"ל דהרי הרמב"ם בפירוש המשניות דמעשרות (שם) כתב לבאר דחמטה ותמחוי הם סוגי כלי שני, ולאו היינו עוגה כדפי' הר"ש ודעימיה. ע"ש. וממילא לפ"ז אפ"ל דמהרש"ל ודעימיה מבארים כביאור זה דהרמב"ם, ולהכי ליכא ביה משום מבשל כיון שהוא כלי שני, אבל לעולם בגוש ממש אף בכל שני מבשל. וק"ל.

וראה עוד במנחת חינוך (מצוה לב, במוסך השבת אות יא סוף מלאכת אופה) שהביא את דברי המג"א הנ"ל ועמד להעיר עליו דאם כן הוא כדבריו דחתיכת הבשל רותח שנפלה לתוך הרוטב הצונן הרי הוא מבשל בו כדי קליפה, צא ופרנס המשנה ביומא (לד ע"ב) דאמרינן התם עששיות של ברזל היו מטילין ביוה"כ לתוך המקוה של כהן גדול והש"ס מקשה והלא מצרף ומתרץ. ע"ש, והרי בלא"ה אסור מן התורה משום מבשל דהעששיות שהם מלובנים מבשלים את המים וע"ז לא שייך תירוץ הש"ס שם, דבר שאין מתכוין הוא ובאיסור דרבנן מותר. ונשאר שם המנח"ח בצ"ע. ע"ש. ולכאורה היה אפשר לומר דשאני התם בענין עששיות של ברזל שהיו מטילין אותם לתוך המקוה, שהמים הצוננים שם הם מרובים וכל כה"ג אין בכחו של הגוש לבשל את המים, ורק בכה"ג שהרוטב מועט כגון להניח בשר רותח בתוך מרק אמרינן שהוא מבשל כד"ק. אולם עי' במשנה ברורה (בסי' שיח סקע"ח) דמתבאר בדבריו דלדעת המג"א דבר גוש מבשל ברוטב בכל גווני אפילו שהרוטב מרובה מאוד. ע"ש. וראה גם בפמ"ג (סי' שיח באשל אברהם סקל"ה) שג"כ מתבאר מדבריו דהמג"א מיירי בכל גווני אפילו כשהרוטב הצונן היה מרובה מאוד. ע"ש. [ולפי דברינו הנ"ל דחילקנו בין דבר גוש עבה לדק, היה אפשר לומר עוד דשמא עששיות אלו היו דקות מאד שהיה בכחם רק לחמם אבל לא לבשל את המים, ושמא יש לחלק בין ברזל לחמיטה הנ"ל דברזל אפילו שהוא דק לרוב חומו ורתיחתו הוא מבשל. וצ"ע. ובס' מנח"ח החדשים (שם אות י) הובא לתרץ קושיא זו בשם ס' רבבות אפרים דהרי תוס' ישנים בגמ' יומא שם כתבו דאותן העששיות אינן חמות כ"כ והרי הוא כמו מיחם שפינהו דלא אסרינן ביה משום כיבוי וה"ה נמי דאין בו משום מבשל כיון שאינו חם כ"כ, משא"כ צירוף איכא ביה גם ביד סולדת בו. ע"ש].

ועיין בחוות דעת בשו"ע יו"ד שם (סי' צא בביאורים סוף סק"ה) שהביא את דברי המג"א הללו ועמד להעיר עליו, דהרי קיי"ל דמותר ליתן מים מרובים למיחם רותח כדי להפשירם, והטעם כיון דהמים הם דבר המתערב ואי אפשר שיהיו מקצתן מבושל וכל זמן שאין היד סולדת בו בכולן לא הוי בישול כלל, ומהיכי תיתי דיהיה בשר רותח גרוע ממיחם, ואפשר לחלק דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שנבלע הטעם של הרוטב בבשר ונתבשל והוא נהנה מאותו טעם אסור, מה שאין כן במיחם דהטעם שנבלע לתוך המיחם ונתבשל אינו נהנה ממנו ולאו מלאכת מחשבת הוא. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מדבריו אלו של החוות דעת דהוא מבאר בדברי המג"א דהא דקאמר דאסור ליתן בשר רותח לתוך רוטב צונן כיון שהרוטב מתבשל כד"ק, היינו שהרוטב הצונן הזה נבלע בתוך הבשר בעובי כדי קליפה ומתבשל בו, ולאו היינו הרוטב שנמצא בצד החיצון, וזהו החילוק שיש בין בשר לבין מיחם. וממילא אם זהו הביאור בדברי המג"א הנה לפ"ז יש ליישב נמי את דבריו לגבי הקושיות הנ"ל, חדא לגבי קושית המנחת חינוך מהסוגיה דיומא (לד ע"ב) דאמרינן עששיות של ברזל היו מטילין למקוה של כה"ג וכו' ולכאורה מדוע לא חיישינן משום מבשל שהעששיות המלובנים הללו יבשלו את המים כד"ק, לפי דברי החוות דעת יש לבאר דהרי האיסור הוא משום המים הנבלעים בעששיות בכד"ק ומתבשלים, וא"כ הא הוי כענין מיחם שפינהו שכתב החוו"ד דאין לאסור בזה לתת בתוכו מים כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואינו נהנה מבליעה זאת שמתבשלת והכ"נ יש לומר לגבי ענין העששיות שהמים נבלעים בהם ומתבשלים דאין לו בזה חפץ, משא"כ ברוטב הנבלע בבשר ומתבשל כו שניחא ליה בהכי שהרי הוא טועם ממנו. וק"ל. וכן לפי ביאור זה של החוו"ד דמבאר שהרוטב מתבשל כד"ק היינו הרוטב שנבלע בבשר יש לבאר שפיר ג"כ את כוונת המג"א במה שציין את מקורו לדין זה מדברי מרן בשו"ע יו"ד סי' צא ס"ד, ושאלנו דהיכי משמע מהתם דבר זה והרי התם מבואר דהחלב שהבשר הרותח נפל לתוכו לא נאסר כלל, אולם לפי דברי החוות דעת אייתי שפיר כי הרי המג"א ס"ל דהרוטב הנבלע הוא שמתבשל, ובאמת דבר זה חזינן התם להדיא דלכו"ע הבשר הרותח שנפל לחלב הצונן נאסר כדי קליפה והיינו משום שהחלב נבלע בו כד"ק ונתבשל ואסר בו כשיעור זה, ודין זה הרי מוסכם לכו"ע ולזה נתכוון המג"א להביא משם ראיה. וק"ל. [וראה גם כס' יסודי ישורון (במערכת טל מלאכות ח"א עמוד 95) שהביא שם את קושית האגלי טל הנ"ל על המג"א ממתני' דמעשרות (פ"א מ"ז) בענין חמיטה דחזינן דגוש לא מבשל וכו', וכתב ע"ז הרב יסודי ישורון לתרץ דיש לחלק בין עוגה לבשר צלי דבבשר צלי דיש בו בקעים נכנס הרוטב בתוכו ומתבשל, משא"כ עוגה דהוא דבר חלק אינו אלא מפליט ומבליע אבל לא מבשל, ומשום הכי אינו קובע למעשרות. עכ"ד. ע"ש. ומתורף דבריו אלו ג"כ משמע דס"ל דהא דאמרינן דהגוש מבשל היינו את הרוטב שנכנס בו וכדביאר החוות דעת].

ברם בקושטא הנה מפשט דברי שאר הפוסקים משמע ומתבאר דהבינו בדברי המג"א דברים כפשוטם, דהא דקאמר שדבר גוש רותח ברוטב מבשל כדי קליפה היינו את הרוטב שמסביב לגוש מבחוץ, וכאשר מתבאר מקושית המנחת חינוך הנ"ל שהקשה על המג"א מהגמ' דיומא בענין העששיות וכו', וראה גם בשו"ע הגאון רבינו זלמן (סי' שיה ס"כ) שכתב: אבל אסור ליתן חתיכת בשר חם שהיד סולדת בו לתוך רוטב צונן שכיון שאינו מתערב ממש ברוטב הרי הוא מבשל כדי קליפה סביבו טרם שיתגבר עליו הרוטב ויצננו. עכ"ל. ע"ש. ומבואר מפשט דבריו אלו דהא דאמרינן דהדבר גוש מבשל את הרוטב כדי קליפה, היינו הרוטב שמסביבו מבחוץ ולא רוטב שנבלע בתוכו. [והנה בשו"ע הגר"ז שם בציונים למקור דין זה (אות ע) מובא ציון רמ"א ונראה דט"ס הוא וצ"ל מ"א והיינו דמקור לדין זה הוא המג"א הנ"ל (סי' שיח סקל"ה) ולא יתכן לומר שהמקור הוא מדברי הרמ"א, שהרי אדרבה הרמ"א חולק על דין זה דגוש בכלי שני מבשל כד"ק וכמבואר באחרונים ביו"ד (סי' צד סעיף ז) וכמו שהביא כן גם הגרי"מ עפשטיין בס' ערוך השולחן ביו"ד שם (סי' צד סעיף לב) דהרמ"א חולק בדין זה דגוש על האו"ה והרש"ל, והניף ידו בשנית לבאר כן ביתר הרחבה את דעת הרמ"א שם (סימן קה סעיף כד) ועמד ג"כ להביא ראיות לדברי הרמ"א בענין זה דדבר גוש לא מבשל כלל בכלי שני. יעו"ש. וראה גם בדברי הרמ"א גופיה בדרכי משה יו"ד (סי' קה אות ד) שהביא את דברי מהרש"ל הללו דדבר גוש מבשל כד"ק ועמד לדחות את דבריו. ע"ש. ועכ"פ הרי מבואר להדיא דהרמ"א לא ס"ל להאי דינא דדבר גוש מבשל ואדרבה פליג אדין זה, ולכן בודאי דטעות סופר יש כאן וצ"ל מ"א (מגן אברהם) ולא רמ"א והאות רי"ש ט"ס היא. וזה פשוט]. איך שיהיה הרי מתבאר מדברי רבינו זלמן דמשמע ליה דהא דקאמר המג"א דדבר גוש רותח מבשל ברוטב היינו כד"ק הסמוך לו מבחוץ ולא הנבלע בו. וכן נמי מדברי הרב קצות השולחן הנ"ל (בסי' קכד בבדי השולחן אות ל) שעמד ללמוד מדין זה דהמג"א דאסור לערות מים רותחים ע"ג שמן דכיון שאינו מתערב הרי הוא מתבשל והוי כהא דכתב בענין גוש דכיון שלא מתערב במים הוא מבשל, ואם איתא דהא דגוש מבשל היינו במה שנבלע בתוכו הרי אין זה שייך במים ושמן אלא ודאי דאף הוא מבאר בפשיטות דהיינו מה שסמוך לגוש מתבשל כד"ק וזה שייך שפיר גם במים ושמן. וק"ל. וכן נמי מדברי הנשמת אדם הנ"ל (כלל כ סק"ד) שעמד להעיר על המג"א וכתב בזה"ל: וצ"ע דבשלמא לערות על תבלין שפיר אוסר התבלין כדי קליפה דהקליפה של תבלין אינו מתערב, אבל הכא שאסור הקליפה של הרוטב אדרבה הקליפה של המים תיכף מתערב. ע"כ. ומפשט דבריו אלה שסיים שבקליפה של המים י"ל דתיכף מתערב ג"כ מורה דס"ל דהא דאמרינן שהגוש מבשל את הרוטב היינו הרוטב הסמוך לו, ולא הרוטב הנבלע בגוש, והיינו דקמקשה הרי המים הללו של הכ"ק תיכף ומיד מתערבים. וע"ע ג"כ בדברי הגאון האדמו"ר מסוכטשוב בס' אגלי טל (מלאכת אופה ס"ק ס) שהביא שם את דברי המג"א הללו ומשמע מכללות דבריו דמבאר דברים כפשוטם דהגוש מבשל את המים שמסביבו, יעו"ש היטב, ואח"כ ציין האגלי טל שם על דברי החוות דעת הנ"ל, ולא עמד לעורר בזה כלום שלפי דברי החוות דעת מבואר דהא דכתב המג"א דהגוש מבשל היינו מה שנבלע בתוכו. ע"ש. וצ"ב. וע"ע בשו"ת עין יצחק לגאון רבי יצחק אלחנן חיו"ד (סימן יג) שג"כ מבואר מדבריו דלא כדברי החוו"ד, שכתב שם בענין כלי שהניחו עליו דבר גוש רותח דאינו נאסר אלא כדי קליפה משום דדתתאה גבר ואדמיקר ליה בלע כדי קליפה וכו', ומתורף דבריו שם מתבאר נמי דדבר הגוש מבשל את הדבר הנוגע בו מבחוץ כד"ק ולא מה שנבלע בו. ע"ש. ועכ"פ לפי הביאור הנ"ל של החוות דעת דברי המג"א יהיו מיושבים. [והיה אפשר לבאר עוד בדברי המג"א דכל מה שכתב דגוש מבשל וכו' אינו אלא חומרא בעלמא (וכמו שהעלה הוא גופיה בסי' תסז סקל"ג דהא דדבר גוש מבשל כד"ק דאמרינן אדימקר ליה בלע אין זה אלא חומרא דרבנן, וראה גם בשד"ח באס"ד מערכת ה אות לד שהביא כן בשם עוד אחרונים שאין ענין זה דגוש מבשל וכו' אלא רק מדרבנן), והיינו דציין על דברי השו"ע ביו"ד סי' צא ס"ד, כלומר דאע"ג דבשו"ע מבואר כשיטת רוב הפוסקים דאין החלב נאסר כלל מ"מ כיון דחזינן דלריב"א נאסר החלב כד"ק א"כ י"ל דבענין שבת נחמיר לכתחילה. ובאמת לפ"ז היה אפשר ליישב ג"כ את הקושיות הנ"ל, דלא קשה מהגמ' דיומא מענין עששיות של ברזל דהרי כל ענין זה דהגוש מבשל אינו אלא חומרא דרבנן ושוב שייך לומר כאן את תרוץ הגמ' שהקשתה התם והא הוי מצרף ותירצה דהוא דבר שאין מתכוין ובאיסור דרבנן מותר, והכ"נ הוי רק חומרא דרבנן. וכן נמי מיושב הקושיא ממתניתין דמעשרות בענין חמיטה מדוע לא אמרינן דמבשל לשמן שע"ג, דהא כל הא דנקטינן הכי הוא רק לחומרא גבי ענין שבת דחמיר טפי. וק"ל. אולם עדין יש להשיב ע"ז].

והנה ע"פ הדברים הנ"ל עלה על לב ליישב את קושית המנח"ח מענין עששיות של ברזל ע"פ דברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' ריג), שמבואר בדבריו שם דכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי לית ביה משום בישול דאורייתא ואינו אסור רק מדרבנן ולפ"ז יוצא דבישול מים לא הוי אלא רק איסור דרבנן, וכבר הארכנו בס"ד בנידון זה בשו"ת עטרת פז ח"א (חאור"ח סי' י' אות ו, עמוד קצב). יעויין שם ומשם בארה. וממילא לפ"ז י"ל גם הכא דאמנם המג"א ס"ל לאסור להניח חתיכת בשר רותח בתוך רוטב צונן כיון דהו"ל מבשל מ"מ הא הו"ל רק איסור דרבנן, (וברוטב של תבשיל עדין יש לעיין דדילמא הו"ל אף איסור דאורייתא שהרי מעורב בו שמנונית של התבשיל שאינו נאכל כמות שהוא חי ולא הוי כמים ממש ודו"ק ואכמ"ל), וממילא הרי זה אסור, משא"כ בענין חימום המים במקדש הרי מתירים אף איסור דרבנן דאין שבות במקדש (עי' פסחים סה ע"א) או משום דאינו מתכוין וכהא דאמרינן התם נמי בגמ' דיומא בענין הצירוף של העששיות וממילא מיושב. וק"ל. אלא שעדין לפ"ז לא כ"כ ברור מה הראיה של המג"א מסי' צד ס"ד שהרי התם מבואר דמרן פוסק דהחלב שהבשר נפל בו מותר, אלא א"כ נאמר דמסתמך המג"א לפסוק לחומרא כדעת הריב"א שהזכיר הטור. וק"ל. ואמנם הלום ראיתי בס"ד בס' שביתת השבת (בהקדמה למלאכת מבשל אות ל') ומצאתי שרמז שם כיו"ב ליישב את קושית המנח"ח על המג"א מענין עששיות, עפ"י מש"כ התפארת ישראל דהמבשל במים פטור ודייק זאת מהרמב"ם שכתב דכל דבר שהוא טוב חי הרי הוא כמבושל וכו', אולם עמד לדחות את זה דאין נראה כלל לומר כן דבמים אין משום מבשל, וכאמור בס"ד כבר הארכנו בשו"ת עט"פ בענין זה דהמבשל במים ובשיטות הפוסקים בזה. ועיי"ש עוד בשביתת שבת (באות לא) שהביא את החוות דעת הנ"ל שביאר בדברי המג"א דהבישול כד"ק בדבר גוש הוא במה שנבלע בבשר ולא עורר עליו כלום בזה. יעו"ש. [וראה עוד בדבריו של השב"ש (שם אות כ) שג"כ עמד להעיר על דברי המג"א הללו והזכיר מענין אי שייך לומר ביטול גבי מלאכות שבת שנאמר דהמועט שמתבשל ע"י הדבר גוש או ע"י עירוי רותחין לתוך כוס שאינו נגוב יהיה בטל ברוב של ההיתר. יעו"ש. ובענין זה דאם אמרינן בטל ברוב במלאכות שבת עי' ג"כ בשו"ת הר צבי חאור"ח ח"א (טל הרים ריש מלאכת מבשל). ע"ש]. ועדיין יש לפלפל בדברי המג"א הללו.

וע"ע באחרונים בענין זה דגוש אי מבשל כד"ק גם כשהונח בכ"ש, ואמנם בודאי כל היכא דאפשר ראוי להחמיר בזה לכתחילה לחוש לדעת מהרש"ל ודעימיה וכמבואר בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין הנ"ל (יו"ד סי' צד סעיף לב), וכאשר העלה כן לדינא ג"כ הגאון רבי עבדללא סומך בס' זבחי צדק (יו"ד סי' צד סק"נ וסקנ"א, ובסי' קה סקכ"ז). יעו"ש. וכן נראה ג"כ שהוא דעת הגאון מהר"י טייב בס' ערך השולחן חיו"ד (סי' צד סקי"ד) שהביא שם את דברי המנחת יעקב (סוף כלל סא) שכתב לבאר את דברי האו"ה דדבר גוש מבשל היינו שהוא מפליט ומבליע אבל לא מבשל ממש, והעיר עליו מהר"י טייב שהרי מבואר שם באו"ה דהבשר אסור בהנאה, ואם אינו מבשל ממש הרי אינו נאסר בהנאה כיון שאינו אסור אלא מדרבנן. ושכן הוא ג"כ דעת הש"ך (סי' קה סק"ז) והמג"א באו"ח (סי' תמז סק"ט) דכל דבר שהוא עב הרי הוא מבשל כד"ק [ולא ציין שם מהר"י טייב על דבריו של המג"א הנ"ל (בסי' שיח סקל"ה) שמבואר שם ג"כ בדבריו כיו"ב. וראה עוד בדברי המג"א (בסי' שיח סקמ"ה) שהביא שם ג"כ את דברי הרש"ל ועמד לבאר דלדעת הרש"ל יש לאסור גם גבי שבת משום דס"ל דהוא מבשל ממש. ע"ש. ומ"מ הם הם הדברים], וכן עולה מתורף מסקנתו של מהר"י טייב שם שסיים: ודלא כהכריתי ופליתי (סי' קה סק"ו), והיינו שהכו"פ שם העלה כדעת הרמ"א דפליג על הרש"ל. ומכל זה משמע בפשיטות דמהר"י טייב אוחז בשיטת האו"ה הרש"ל והמג"א דדבר גוש מבשל אף בכלי שני. ועיין שם. וראה גם בכף החיים יו"ד (סי' צד סקע"ב). יעו"ש. ומ"מ בדיעבד עדין י"ל שאם עשה כן להניח דבר גוש ברוטב צונן דהתבשיל מותר אף לדעת הרש"ל ודעימיה, וכמבואר בדברי המשנ"ב (סי' שיח ס"ק קיח) ובשער הציון (שם אות קח) דבדיעבד כל שהדבר גוש הרותח הונח בכלי שני י"ל דאינו מבשל ואין לאסור. ע"ש.

ומכל מקום הנה לעיקר דינא יש לומר דשרי למעבד הכי אף לכתחילה להניח דבר גוש בתוך רוטב צונן ולית למיחש משום מבשל, כיון דאיכא הכא ספק ספיקא לקולא ע"פ דעת הראשונים (שהם דעת הרמב"ם הרשב"א והר"ן) שהביאם הרמ"א בשו"ע או"ח (סי' שיח סט"ו) דס"ל דאין בישול אחר בישול אפילו בדבר לח ואפילו כשכבר הצטנן, (וע"ש במשנ"ב סקצ"ז ובכף החיים ס"ק קנד. יעו"ש היטב), וממילא במניח דבר גוש ברוטב שבכלי שני י"ל דאיכא ס"ס דילמא נקטינן כדעת רבים מהפוסקים דפליגי על דעה זו דגוש מבשל בכלי שני (וכמו שהבאנו בס"ד דעות פוסקים אלו לעיל ולקמן), ואף את"ל דהלכתא כוותיהו דהרש"ל ודעימיה דדבר גוש מבשל בכ"ש מ"מ הא איכא דעת הפוסקים דאין בישול אחר בישול בדבר לח ואפילו כשכבר הצטנן, והרי הרוטב הזה כבר מבושל וליכא למייחש ביה משום בישול לדעתייהו, (ועי' היטב בדברי המשנ"ב בשער הציון (סי' שיח אות קח) שרמז לזה לצרף את דעתם לקולא, יעו"ש היטב), ואע"ג דלדעת מרן ז"ל שקיבלנו הוראותיו ס"ל דיש בישול אחר בישול בלח וכמבואר בשו"ע שם (סי' שיח סט"ו), מ"מ הרי לספק ספיקא שפיר מצרפינן אף דעה דחויה דמרן פליג עליה, וכמו שכבר הזכרנו מענין זה בס"ד בכמה דוכתי וכמבואר נמי בדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בדוכתין סגיאין (עי' שו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח סי' לג אות טז) וחלק ו' (חיו"ד סי' כג אות ה) ועוד טובא), וראה גם כדבריו כס' לוית חן (סי' נא) דהוא גופיה עמד לצרף שם את דעת הפוסקים הנ"ל דאין בישול אחר בישול בלח לספק ספיקא. ע"ש. והיינו מטעמא דלעיל דאע"ג דדעה זו דחויה מלפני מרן מ"מ לענין ספק ספיקא מצרפינן לה. ולכן גם הכא בענין זה דגוש בכלי שני הו"ל ס"ס לקולא ואף לכתחילה יש להתיר. (ויתכן לומר דאף לפוסקים הנ"ל שהעלו כדעת הרש"ל הנ"מ בענין בשר וחלב, אבל הכא גבי מבשל בשבת כיון דאיכא ס"ס י"ל דיודו להקל. וצ"ע).

ומכל הלין הנה השבתי לשואלים דבר ה' זו הלכה אודות הנוהגים בשבת שמניחים את הביצים החמות שמוציאים מסיר החמין בתוך קערת מים צוננים כדי שתפוג רתיחתם ויהיה נוח לקלפם, אי שרי לעשות כן. והנה אע"ג שבנידון זה אין לצרף את הס"ס הנ"ל, כיון שהמים הצוננים הללו אינם מבושלים ולא דמי לרוטב שיש לצרף בו את דעת הסוברים דאין בישול אחר בישול בלח, מ"מ עדין יש מקום להתיר בזה, דמלבד דעת הפוסקים הנזכרים שדחו את דברי הרש"ל ודעימיה, הנה י"ל הכא כיון שאינו צריך למים הללו שמתחממים מחום הביצים, דהרי אח"כ שופך אותם לאיבוד והוי מלאכה שא"צ לגופה כי כוונתו רק לקרר הביצה והוי פסיק רישא דלא אכפת ליה דחשיב כלא ניחא ליה, והוי נמי ענין בישול במים שהוא רק איסורא דרבנן לפמ"ש הרדב"ז הנ"ל בדברינו לדייק מדעת הרמב"ם, וא"כ הוי כפס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן דבכה"ג שרינן אף לכתחילה וכאשר הארכתי בס"ד בענין כיו"ב בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (סי' י' עמוד קצא). יעו"ש ומשם בארה. ולכן שפיר יש לצדד לקולא אף בנידון זה ודו"ק. (ובפרט שהנוהגים כן עושים זאת לעונג שבת כדי שיוכלו לקלף הביצה בשופי והאוהבים זאת אצלם הוא עונג שבת גדול, ועיין היטב בערוך השלחן להגרי"מ עפשטיין (סי' שיח סעיף מד) שצירף טעם זה לקולא. יעו"ש). וראה גם בשו"ת חתם סופר חיו"ד (סו"ס צה) שכתב שם דאע"ג דלדינא נוהגים להחמיר דכל זמן שהיה סולדת דאמרינן דאפילו כלי שלישי מבשל, מ"מ הנה קיבל מרבו הגאון זצ"ל [ונראה דכונתו על מורו הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל] להקל בענין זה דגוש במקום הצורך. ע"ש. ואכמ"ל. ושו"ר עתה בס"ד בדברי מו"ר שליט"א בחו' קול סיני (טבת תשכ"ג בהל' מלאכת מבשל סעיף טו) שרמז לענין זה דהמיקל בענין זה דגוש רותח ברוטב בשבת יש לו על מה לסמוך כיון דאיכא ס"ס לקולא כנ"ל (שמא נקטינן כהחולקים על הרש"ל ודעימיה שמא ואמרינן כהפוסקים דאין בישול א"ב בלח), ולכן הביא שם דמותר לערות מרק צונן לתוך אורז חם שהיד סולדת בו המונח בצלחת. יעו"ש. וכאמור אף בנידון הנ"ל של הנחת הביצים החמים בכלי של מים צוננים כדי לקררם שפיר יש להקל בזה כיון דחזינן דאיכא עוד טעמים דחזי לאצטרופי לקולא. וק"ל.

וע"ע בשו"ת פני יהושע ח"ב (חיו"ד סוס"י כה) שעמד לתמוה על דברי הרש"ל הנ"ל. ע"ש. וגם הגר"י אייבשיץ בס' כריתי ופליתי הנ"ל (סי' צד סק"ו) עמד להוכיח מדברי התוס' דלא כהרש"ל. יעו"ש. וראה נמי בס' מגן האלף או"ח (סי' תנא סק"ז) שעמד אף הוא לחלוק על דברי הרש"ל הללו. ע"ש. וראה גם בבית מאיר יו"ד (סי' צד בדברי הט"ז סקי"ד) שהביא ראיה מדברי הר"ן בפרק כל שעה דלא קיי"ל כסברת הרש"ל, דהר"ן כתב שם בתירוץ בתרא הטעם שסכינים צריכים הגעלה בכ"ר ולא סגי להם כלי שני אף דרוב תשמישם בהכי משום דאגב דוחקא דסכינא בלע טפי החמירו עליו שלא להתירו בכ"ש והצריכו כ"ר, משמע דכל היכא דליכא דוחקא דסכינא והוא בכלי שני דינו ככ"ש ואפילו בדבר גוש. ע"ש. וכן נמי הגאון הנצי"ב כהעמק שאלה (פר' מטות רס"י קלז) הביא ראיה מדברי הר"ן בפסחים פר' כל שעה דלא קיי"ל כחומרא זו דדבר גוש מבשל אף בכלי שני. ע"ש. ושו"ר גם הלום בשו"ת אור לציון הנדפ"מ ח"ב (פ"ל אות טז. עמ' רלט) שג"כ העלה שם להלכה דדבר גוש בכלי שני אינו מבשל כלל, ולכן אם הוציא תפו"א וכיו"ב מכ"ר והניחו בכ"ש אפילו שהוא עדיין חם בכדי שהיד סולדת בו מותר ליתן עליו מרק קר וכן מותר נמי להניחו בתוך מרק קר או מים. ע"ש. וראה עוד בזה בס' יד יהודא לנדא יו"ד (סי' צד סקל"ז), ובאגלי טל (מלאכת אופה סקל"ב אות ב) שהביאו שם בפשיטות דדעת האחרונים להקל בזה. ע"ש. וע"ע בשו"ת משכנות יעקב מקרלין (חאו"ח סי' צה), ובשו"ת עין יצחק (חיו"ד סי' יג), ובשו"ת צמח צדק מלובוויטש (חיו"ד סי' סה), ובדרכי תשובה ביו"ד (סי' צד סקצ"ח), ובס' שמירת שבת כהלכתה (פרק א הערה קע). יעו"ש. ואכמ"ל יותר. ובכתבים הארכתי בס"ד עוד טובא בנידון זה דגוש בכלי שני ובדברי המג"א והמסתעף ממנו, וכעת עמד קנה במקומו ולא עט האסף, ובעה"י ובישועתו עוד חזון למועד.

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi