למעלה
והן אמת כי הלום ראיתי להגרי"מ עפשטיין בס' ערוך השולחן בחאו"ח (סי' שיח סעיף כ כא) שעמד לדייק מדברי הרמב"ם (פכ"ב דשבת ה"ח) שכתב דתבשיל שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע"פ שעכשיו הוא צונן מותר לשרותו בחמין, ומשמע מדבריו אלו דשרי לשרותו אפילו בכלי ראשון דאל"כ היה לו לבאר כדי שלא נכשל בהלכה והרי קיי"ל דכ"ר מבשל, אלא באמת יש לדקדק מדבריו אלו של הרמב"ם דס"ל דגם כלי ראשון אינו מבשל מן התורה אלא דוקא כשהקדירה עומדת ע"ג האש, והמשיך ערוה"ש וכתב שם, ודבר זה מבואר בירושלמי פר' כירה (הלכה ה) שאומר שם אין לך חלוט ברור אין לך תבשיל ברור אלא כל שהאור מהלך תחתיו, ומקודם לזה (שם בהלכה ד) אומר עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני, כלומר דחכמים אסרו כלי ראשון משום הרחקה. ומש"ס שלנו מבואר ג"כ הכי דעל משנה דהאלפס והקדירה (מב ע"ב) אומר הש"ס לחד לישנא תני רבי חייא מלח אינו כתבלין דאפילו בכ"ר נמי לא בשלה והיינו דאמר ר"נ צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא ע"ש והרבה תימא דא"כ מותר מן התורה לבשל בשרא דתורא ומילחא בתמיה, אלא ודאי דכלי ראשון לא בשלה אבל כשעומדת על האור בשלה. והרמב"ם ביאר זה (שם בדין ו) במילות קצרות וז"ל: וכן קדירה רותחת אע"פ שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח שהמלח אינו מתבשל אלא ע"ג אש גדולה. עכ"ל, הרי להדיא כדברינו. עכ"ד. ע"ש. ומדבריו אלו של ערוך השולחן חזינן דס"ל כי לעולם ליכא הכא פלוגתא בין הבבלי לירושלמי ותרוויהו בחד שיטה קיימי דכ"ר אינו מבשל מדאורייתא אלא רק כשהוא עומד ע"ג האש ממש, והוסיף לבאר דהרמב"ם ג"כ פוסק הכי, ולפי המבואר לעיל דבריו אלה הם נגד דברי הר"ן שכתב להדיא דאיכא פלוגתא בדבר זה בין הבבלי לירושלמי. וראה עוד בדבריו של ערוה"ש (שם סי' שיח) שהוסיף וכתב אח"כ (בסעיף לט) וז"ל: כבר נתבאר דכ"ר מבשל וביארנו (בסעיף כ) דמדברי הרמב"ם מתבאר דזהו מדרבנן ומן התורה אינו מבשל אלא בעומדת על האש ושכן מתבאר מהש"ס וירושלמי ע"ש, אבל מדברי הטור ושו"ע לא משמע כן והגם דלא דקדקו לחלק בין דאורייתא לדרבנן מ"מ משמע משטחיות דבריהם דהוי בישול גמור מן התורה, וכן משמע גם מדברי רבותינו בעלי התוס' בשבת (מב ע"ב ד"ה אבל) וכן בשארי מקומות, אבל מדברי רש"י (שם) משמע להדיא כדברי הרמב"ם שכתב בד"ה בכלי, ומותר ליתן אפילו בכ"ר משהעבירו מן האור עכ"ל הרי שהפריש בין זה לזה, והר"ן שם כתב דהירושלמי סובר כן ולא הש"ס שלנו ע"ש, ולענ"ד צ"ע שהרי גם בש"ס שלנו משמע להדיא כן וכמ"ש בסעיף כא (הנ"ל). עכ"ד ערוה"ש. ע"ש. ומבואר הכא דבאחרית דבריו נתעורר מדברי הר"ן שכתב דאיכא בענין זה פלוגתא דהבבלי והירושלמי. וראה עוד בדבריו של ערוה"ש בחלק יו"ד (סי' סח סעיף כד) שעמד שם ג"כ בענין זה דכ"ר שאינו על האש אם מבשל מדאורייתא וכתב לדייק מדברי ר"ת דס"ל נמי דכ"ר שאינו ע"ג האש אינו מבשל מדאורייתא. ע"ש. ועכ"פ לפי מאי דחזינן מרוב דברי הראשונים הנ"ל נראה דס"ל דכ"ר מבשל מדאורייתא. ע"ש. ועכ"פ לפי מאי דחזינן מרוב דברי הראשונים הנ"ל נראה דס"ל דכ"ר מבשל מדאורייתא בכל גווני, ואפילו כשאינו עומד ע"ג האש.

הן אמת כי עתה ראיתי לגאון האדמו"ר מסוכטשוב בס' אגלי טל (במלאכת אופה סימן כג סק"ב) שאחר שעמד שם קודם (בסק"א) על דברי הר"ן הנ"ל בפרק כירה שכתב דגמרא דידן ס"ל דכ"ר מבשל בישול גמור גם כשאינו עומד ע"ג האש ופליג על הירושלמי, וקרבן העדה הקשה על הר"ן דמנא ליה לשוויי פלוגתא בין הבבלי לירושלמי דאפשר דגם לתלמוד דידן אינו חייב חטאת בכ"ר שאינו ע"ג האש, ואח"כ המשיך האגלי טל וכתב, ויותר מזה שגם מהרמב"ם משמע דאין חיוב בכ"ר מן התורה שדין נתינת תבלין לתוך הקדירה כתבו הרמב"ם כפכ"ב מהל' שבת בין השבותים וכתבו בלשון לא יתן, וכן איסור נתינת מים כנגד המדורה כתבו בלשון אסור וכללא כייל הרמב"ם בפ"א מהל' שבת שבמקום שאמר "אסור לעשות כך" או "אין עושין כך" מכין אותו מכות מרדות ואינו אלא מדרבנן הרי דס"ל דבישול דכ"ר הוא רק מדרבנן, והיינו משום דס"ל כירושלמי דאין בישול ברור אלא אם האור מהלך תחתיו, ועל כן בכ"ר שאינו ע"ג האש פטור, וכן כנגד המדורה דאין האש תחתיו, ואם היה נוגע הקדירה באש אף מן הצד ודאי דינו כמו תחתיו אך כנגד המדורה דפירש הרא"ש מרחוק שאינו נוגע כלל באש אינו בישול מהתורה, ותמהני שלא ראיתי בשום ספר שמביא ראיה מהרמב"ם הנ"ל דסבירא ליה דבישול דכלי ראשון אינו מהתורה. עכ"ל. ואח"כ המשיך שם וכתב, דאע"ג דמהגמ' בחולין דאמרינן שמא יעלה באלפס רותח משמע דבישול דכ"ר אף שאינו על האש הוי מדאורייתא דאל"כ אכתי הוי גזירה לגזירה, הרי כבר דחה הפמ"ג ביו"ד סי' סח די"ל דבעודו על האור יתן לתוכו גבינה. ע"ש. עכת"ד האגלי טל. יעו"ש. וחזינן מדבריו אלו חדא דאף איהו רצונו לומר דהרמב"ם ס"ל דכ"ר שאינו ע"ג האש דאינו מבשל מדאורייתא, והוא כאשר כתב ג"כ הגרי"מ עפשטיין בס' ערוה"ש (הנ"ל) לבאר בדעת הרמב"ם וב' נביאים נתנבאו בסגנון אחד. (ומה שכתב האגלי טל שלא מצא כן בשום ספר היינו משום דשניהם היו בערך באותו זמן ואפשר שלא ראו זה את זה. וק"ל). אולם עוד מילתא חזינן מדבריו דעמד להסכים עם דברי הפמ"ג (ביו"ד סי' סח) שכתב לבאר את דברי הגמ' דחולין דאמרינן "שמא יעלם באילפס רותח" דהיינו שהוא אילפס שע"ג האש, אמנם כבר כתבנו לעיל דלכאורה הא הוי מילתא דלא שכיחא שיביא אדם ע"ג שולחנו את האש ויניח ע"ג את האילפס, דהרי ע"ג שולחנו מיירי התם וכדאמרינן "אסור להעלותם על השלחן", וכבר אמרו בערובין (סג ע"ב) ועוד דבמילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן. אולם מ"מ הא חזינן דהפמ"ג עומד לבאר כן בגמ' והאגלי טל הסכים עמו לבאר כן. (ואמנם עי' בפרי מגדים יו"ד (סי' סח במשב"ז סוף דין ב') ששם עמד לדייק מדברי הרמב"ם שכתב (פ"ט דשבת ה"ג) המבשל בתולדת חמה פטור דמינה משמע דבתולדת האור חייב מדאורייתא דאל"כ הו"ל גזירה לגזירה, ומזה משמע דהרמב"ם ס"ל דכ"ר אף שאינו על האש מבשל מדאורייתא וע"ש שהביא עוד ראיות. יעו"ש. וראה גם בדברי הרמב"ם (בפ"ג דמעשרות הט"ו) שכתב שם, השמן משירד לעוקה אע"פ שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ"י שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכלי שני, ואם היה חם ביותר כדי שיכווה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל, וע"ש בפי' הרדב"ז שכתב ע"ז, דאיכא למידק דמשמע מדבריו דכלי שני מבשל והרי קיי"ל בכל דוכתא דכ"ש אינו מבשל וי"ל דלא איירי רבינו אלא בכלי שנתבשל בו על האש והעבירו רותח אז הוא מבשל והיינו דתנן אבל לא יתן לאלפס ולקדרה כשהן רותחין, וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה: ואסור לו לתת אותו בקדירה שבישל בה התבשיל כל זמן שהיא רותחת לפי שהוא מתבשל לשם. ע"כ. ולפ"ז שמבאר הרדב"ז בדברי הרמב"ם דמיירי בכ"ר שהעבירו מעל האש ועל הא קאמר שהוא מבשל, משמע דס"ל דלעולם כ"ר אף שאינו ע"ג האש מבשל מדאורייתא. אולם יש להשיב על זה ובפרט שהרדב"ז הביא שם עוד תרוץ דלעולם י"ל דמיירי בכלי שני ואע"ג דקיי"ל דכלי שני לא מבשל ענין קביעת מעשרות שאני. ע"ש. וראה גם במלאכת שלמה במשניות (פ"א דמעשרות מ"ז) שג"כ העמיד את דברי המשנה הנ"ל דמיירי בכלי שני. ע"ש. וע"ע היטב באמרי בינה (בדיני בשר וחלב סוס"י ג) ובחזו"א (מעשרות סי' ד סקי"ח) ובחזו"א על הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג הט"ו). ע"ש. ואכמ"ל בזה).

והנה אם כנים הדברים לבאר בדעת הרמב"ם כדברי האגלי טל וערוה"ש דהרמב"ם ס"ל דכ"ר שאינו ע"ג האש דאינו מבשל מדאורייתא, לכאורה יש לבאר את דברי הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ) שכתב שם, אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן שהוא אוכל עליו גזירה משום הרגל עבירה שמא יאכל זה עם זה, אע"פ שהעוף בחלב אסור מדברי סופרים. עכ"ל. ע"ש. ולכאורה מדוע הרמב"ם לא נקט לה כדברים המבוארים בגמ' דחולין הנ"ל (קד ע"ב) דאמרינן התם דאסור להעלות בשר עם גבינה על השולחן שמא יעלם באלפס רותח, ובאמת מצאתי בס"ד להגר"י איבשיץ בכריתי ופליתי ביו"ד (סי' פח סק"א) שעמד שם בהערה זו על הרמב"ם דמדוע שינה מדברי הגמ', וכתב לתרץ די"ל דהרמב"ם ס"ל דכל זה לר' יוסף דדייק התם בגמ' בשר בחלב דאורייתא דאל"כ הא הוי גזירה לגזירה דאינו אסור מן התורה רק דרך בישול ולכן הוצרך לומר דיעלה באלפס וכו', אבל לפי מאי דקיי"ל כאביי דבשר עוף בחלב מדרבנן ומ"מ גזרינן גזירה לגזירה א"כ אצ"ל דחששו לאלפס רק פשוט דיאכלנו יחד ואי דהוי דרבנן מה בכך אף לאיסור דרבנן חששו וגזרו הרחקה טפי ואייתי שפיר. עכ"ד. ע"ש. ולפי הדברים הנ"ל יש להטעים יותר את הדברים, דהרמב"ם ס"ל דעד כאן לא אמרינן בגמ' גזירה שמא יעלם באילפס רותח אלא דוקא לדעת רב יוסף דס"ל דלא גזרינן גזירה אלא רק משום איסור דאורייתא, ולכן העמיד דבשר עוף בחלב נמי הוי דאורייתא וממילא ס"ל נמי דאלפס רותח דהוי כ"ר מבשל מדאורייתא אף שהורד מעל האש. אבל לדידן (לפי שיטת הרמב"ם לדעת המפרשים הנ"ל) דקיי"ל דאילפס רותח כיון שאינו על האש לא מבשל מדאורייתא וגם קיי"ל דבשר עוף בחלב הוי מדרבנן ממילא אין כאן כבר שום חשש מדאורייתא, אלא כולה גזירה הוי משום חשש דרבנן ובבשר וחלב עשו בו הרחקה טפי משאר איסורים כיון שכל אחד בפני עצמו היתר הוא הבשר לבד והחלב לבד ואין בני אדם בדלים ממנו לפיכך יש לחשוש בזה יותר, וכמו שפירש כיו"ב הר"ן (בפרק כל הבשר ד"ה והא דתני) והש"ך ביו"ד (סי' פח סק"ב) בטעם ענין חומרא זו. יעו"ש, ולכן הרמב"ם לשיטתיה דס"ל דכ"ר שאינו ע"ג האש דאינו מבשל מדאורייתא לא תפס כלשון הגמ' שמא יעלם באלפס רותה דזהו דוקא אליבא דרב יוסף דס"ל דכ"ר שאינו ע"ג האש מבשל נמי מדאורייתא וכנ"ל, אבל הרמב"ם דלא ס"ל הכי נמצא שלפי דעתו כל חשש זה הוא רק משום איסורא דרבנן בלבד, והוא נמי אשר נקט בלשונו הזהב "גזירה משום הרגל עבירה שמא יאכל זה עם זה", כלומר ומשו"ה גזרו בו אף במילתא דרבנן. (וע"ע בפמ"ג יו"ד (סי' סח במשב"ז סוף דין ב') שעמד לבאר שם די"ל שענין זה הוא פלוגתא דתנאי בגמ' דידן אם כ"ר שאינו ע"ג האש מבשל מדאורייתא. ע"ש. ומינה נמי י"ל דהוא פלוגתא דאמוראי הכא בגמ' דחולין רב יוסף ואביי וזהו הנ"מ בין הס"ד והמסקנה, וכמו שבארנו בס"ד]. וק"ל ודו"ק בכל הנאמר. (וראה גם בלחם משנה ברמב"ם שם (פ"ט דמ"א ה"כ) ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק (ח"א סי' כב) ד"ה ובזה, שעמדו שם ג"כ בדברי הרמב"ם הללו בהל' מאכלות אסורות ששינה מדברי הגמ'. יעו"ש).

ושו"ר הלום שגם הגרי"מ עפשטיין בס' ערוך השולחן בחיו"ד (סי' פח ס"ג) עמד על לשון הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות, וכתב ע"ז דהוא תמוה דהרי בגמ' אמרו דהחשש הוא משום בשר בהמה ושיעלה באלפס רותח, וכתב ליישב דאולי כיון דדרך הפוסקים לקצר משום דלדינא אין נ"מ בזה וכוונתו דהרמב"ם נמי לעיקר דבר זה שמא יבוא לאכול זה עם זה ומזה יבוא לאכול בשר בהמה עם גבינה ושיעלה באילפס רותח. ואח"כ (בסעיף ד) הוסיף וכתב ליישב כעין הדברים הנ"ל, דהרי יש ב' משניות בענין זה בריש כל הבשר דשנינו התם דכל מין בשר אסור להעלותו עם גבינה על השולחן ובזה פלפלו בגמ' ואמרו גזירה שמא יעלה באלפס רותח, אבל איכא עוד משנה דב"ה אומרים דהעוף אינו עולה עם גבינה על השולחן ולא ידענו מהו החידוש במשנה זו, אלא דביאור הדברים הוא דמשנה ראשונה שכללה כל מיני בשר ביחד שפיר פירש הש"ס דגזרו שלא יבוא לידי איסור דאורייתא ובלא זה לא היו גוזרים, אבל במשנה זו באו ב"ה לומר דגם בעוף בלבד אסרו ולא מטעם בשר בהמה ושיעלה באלפס אלא שחכמים הרחיקו זה מפני הרגל עבירה אף שהוא איסור קל דרבנן דמפני שהוא דבר תמידי ומצוי הרחיקו מהרגל עבירה אף בדבר קל. ולפ"ז יש נפק"מ לדינא והיינו שאפילו תבשיל של בשר בלבד אסור להעלותו עם תבשיל של חלב בלבד, דממשנה ראשונה לא שמענו רק בשר ממש וגבינה ממש, אבל כיון דב"ה חששו שלא יתרגל לעבירה אפילו עבירה קלה יש להזהר ולכן כל שם בשר וכל שם חלב אסור. עכ"ד. ועיין עוד בדבריו שם (בסעיף ו) מה שכתב לבאר וליישב בזה עוד. יעו"ש. ועכ"פ לפי ביאור זה של ערוך השולחן בדברי הרמב"ם יש לקשר הדברים ע"פ שיטתו הנ"ל בדברי הרמב"ם דס"ל דכ"ר שאינו על האש דאינו מבשל, וממילא י"ל לפי דרכו של ערוה"ש לבאר כאן את דברי הרמב"ם בהל' מ"א דהוא תפס כמשנה שניה, משום דעד כאן לא אמרינן לפי משנה ראשונה שמא יעלם באילפס רותח והו"ל איסור דאורייתא משום דההוא מ"ד ס"ל דלא גזרינן אלא רק משום איסור דאורייתא ולהכי אוקמינן נמי אליבא דמ"ד דכ"ר מבשל אף כשאינו ע"ג האש, אבל לפי משנה שניה דכבר אין אנו צריכים להגיע שהחשש כאן הוא משום איסור דאורייתא, אלא אף דהוי איסורא דרבנן נמי גזרינן ממילא נמי א"צ לאוקמי אליבא דמ"ד דכ"ר מבשל אף שאינו ע"ג האש, ולעולם כ"ר שאינו ע"ג האש לא מבשל מדאורייתא. וק"ל. (וע"ע בענין זה בדברי הגר"א ביו"ד (סי' קה סקי"ג) שכתב לבאר דלעולם י"ל דהירושלמי אינו חולק על הבבלי וכוונת הירושלמי במש"כ דכ"ר אינו מבשל אלא כשהאור מהלך תחתיו, דהיינו כלי שהאש היה מהלך תחתיו מקודם אע"ג שעכשיו אינו מהלך, והוא ממש כדעת הבבלי. ע"ש).

[והנה לגבי עצם דבריו של מרן בכסף משנה הנ"ל בהל' טומאת מת (פ"א ה"ב) שכתב דלא נאסר בישול בשר בחלב אלא רק כדי שלא יבוא לאכולו כך, וכבר עמדו האחרונים להקשות על דברים אלו של הכ"מ ופלפלו בדבריו, ובס"ד בכתבים הארכתי בביאור דבריו אלו של הכסף משנה ובישוב דבריו ונפק"מ שיש להלכתא בביאור הדברים ואכמ"ל, ובעה"י עוד חזון למועד. מ"מ איך שיהיה דאפילו נימא דדברים כפשוטם דהביאור בדברי הכסף משנה הוא דלא אסרה תורה לבשל בו"ח אלא כדי שלא יבוא לאכול, וכל שאין בדעתו לאכול ליכא איסורא, לעיקר דינא לא קיי"ל הכי כיון דמפשט דבריו של מרן בשו"ע יו"ד (סי' פז) לא משמע הכי וס"ל דבכל גווני חייב על הבישול, וגם בב"י (שם) לא הזכיר כלל מענין זה, ולכן י"ל דלדינא לא ס"ל למרן הכי, דכל כי הא הוי כמו שכתב הגר"י ידיד בספרו ברכת יוסף ח"ג (סי' קכד אות ח עמוד קנב) דכל שסותר מרן דבריו ממה שכתב בכסף משנה למה שכתב בשולחן ערוך בתר מה שכתב בשו"ע אזלינן, חדא דהשו"ע כתבו מרן בתר הכסף משנה, ועוד שהכסף משנה הוא פירוש על הרמב"ם ואינו לפסק הלכה מה שאין כן השו"ע שהוא לפסק הלכה. ע"ש. וממילא הכ"נ י"ל דמרן שהזכיר ענין זה בכסף משנה ושתיק ליה בשו"ע ובב"י י"ל דלדינא לא ס"ל הכי ורק בכסף משנה ששם בא ליישב את דברי הרמב"ם עמד לחלק לחילוק זה, ובשו"ע ובב"י שהם ענין לדינא לא הזכיר מזה כלום כי כאמור לדינא לא ס"ל הכי. ובפרט לפי מאי דהזכיר הגר"י ידיד דספר השו"ע כתבו מרן אחר הכסף משנה, י"ל שכן הוא דכיון דמרן שתק ולא הזכיר דין זה בשו"ע י"ל דחזר בו. וע"ע בשדי חמד (בכללי הפוסקים סימן יג אות כח) שג"כ עמד בענין זה דאיזה חיבור חיבר מרן בתחילה אם כ"מ או שו"ע ונ"מ היכא דימצא סתירה בניהם, והביא שמדברי רבינו החיד"א בברכ"י יו"ד (סוס"י שלג) ומדברי הגר"ח פלאג'י בס' נשמת כל חי ח"ב (דף ח ע"ד) מבואר דמרן חיבר קודם את הכ"מ ואח"כ את השו"ע, ושכן מבואר כיו"ב מדברי השבות יעקב (ח"ג סי' לה) שכתב כאשר ירד מרן לעומקא דדינא לסדר הדברים בשו"ע לקבוע הלכה למעשה חזר בו מכל מה שפירש בב"י ובכ"מ ופירש דברי הפוסקים על נכון, והרי מבואר מדבריו ג"כ דמרן חיבר את הכ"מ ברישא ואח"כ בשו"ע שהוא לדינא חזר בו מכמה דברים שכתב בכ"מ שהם לפלפולא וביאור דברי הרמב"ם. אולם אח"כ הוסיף השד"ח וכתב שמדברי הט"ז באו"ח (סי' ג סק"ה) מתבאר שזה אינו פשוט שמרן חיבר השו"ע אחר הכ"מ, וכן נמי מדברי רבינו החיד"א בס' שם הגדולים ח"ב (מער' ב ערך בדק הבית) מתבאר דאינו פשוט שמרן חיבר את השו"ע אחרי הכ"מ. ע"ש. וראה בזה גם בס' ברית יעקב (סי' מ הערה א). ע"ש. ואיך שיהיה בנידון דידן י"ל דכיון דמה שכתב מרן בכ"מ בהל' טומאת מת הנ"ל יחיד הוא בדבר זה וכבר הקשו עליו וגם בחיבוריו להלכה בב"י ובשו"ע לא הזכיר מזה כלל י"ל דאכן לדינא לא ס"ל הכי, וגם עי' להגר"י ידיד בשו"ת ימי יוסף בתרא חיו"ד (סימן ח עמוד קלז) שכתב, הרי בהדיא מבואר בדברי הרב דרכי נועם דכשמרן ז"ל יחיד הוא לעצמו בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל והפירוש דחוק אפילו במקום שקבלנו הוראות מרן ז"ל בכה"ג לא קבלנו לפסוק כמותו. עכ"ד. ע"ש. ולפ"ז מתבאר דאפילו נימא דמרן חיבר את השו"ע קודם לכסף משנה, וא"כ מה שכתב בכסף משנה כתב באחרונה מ"מ כיון שיחיד הוא בביאור זה לא קבלנו הוראותיו בכה"ג, ובפרט כל כי הא דנידון דידן שמרן כתב שם את ענין זה בהל' טומאת מת אגב שיטפא ליישב את דברי הרמב"ם במה שהקשה עליו ותירץ תירוץ זה על הרמב"ם, וכן כל ענין זה שכתב דאין חייב על בישול בו"ח רק כשרוצה לאכול וכו' כתב בלשון "אי נמי" לרווחא דמילתא ובפשטות אין נראה שזהו עיקר דעתו. וק"ל]. ועכ"פ דברי הירושלמי הנ"ל יבואו על מקומם בשלום.

ואגב אורחיה כיון דאיירינן הכא מענין דיני מבשל, אמרתי לעורר מילתא זוטרתי אשר הוקשה לי כבר לפני כעשור שנים והוא דברי המגן אברהם (בסימן שיח סקל"ה) שכתב שם לבאר בדברי מרן שכתב דמותר ליצוק מים חמים לתוך מים צוננים בשבת, והיינו דמותר לערות אפילו מכ"ר לתוך מים צוננים כיון דהתחתון גובר ומצננו, ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש בסעיף י' כיון שהוא מכ"ר, הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננים מרובין. ואח"כ הוסיף המג"א וכתב בזה"ל: ונראה לי דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה וכן משמע ביו"ד סי' צא ס"ד ובגמרא פסחים דף עו. עכ"ל. ע"ש. ובפשטות כוונת המג"א לומר דאע"ג דמותר לערות מים חמים מכ"ר ע"ג מים קרים היינו משום דתיכף ומיד החמין מתערבים בקרים ולא מספיקים לבשלם, אבל דבר שהוא גוש והוא רותח כיון שהוא לא מתערב עם הרוטב הצונן הרי הוא מבשל את הרוטב הסמוך לו כדי קליפה ולכן אסור ליתנו לתוך רוטב. אולם הנה יש להתבונן מאוד בדברי המג"א הללו, חדא דהנה ציין על מקורו לדין זה מדברי השו"ע ביו"ד סי' צא ס"ד והנה התם מבואר בשו"ע בזה"ל: בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד ואפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח הכל אסור משום דתתאה גבר, אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף הבשר ושאר הבשר מותר והחלב מותר כולו. ע"כ. ומדברי מרן הללו בשו"ע מבואר דבשר רותח שנפל לתוך חלב רק הבשר צריך קליפה, וכמו שביאר נמי הט"ז (שם סק"ו) והיינו כהא דאמרינן בגמ' פסחים (עו ע"א) דאדמיקר ליה בלע ולכן הבשר צריך קליפה שהיה רותח ובלע מהחלב. אבל לגבי החלב שנפל הבשר הרותח בתוכו הא חזינן להדיא דאין הוא נאסר כלל וכולו מותר וכלשון מרן, ואם איתא כפי דברי המג"א דדבר גוש שנפל בנוזל צונן מתבשל הנוזל כדי קליפה א"כ היה צריך להיות כאן הדין נמי דהחלב נאסר כדי קליפה וצריך שיהיה בו שישים כנגד הכד"ק שנאסר, וא"כ מה הראיה של המג"א בדין זה מדברי השו"ע הללו ביו"ד סי' צא ס"ד.

והן אמת דהטור שם (סימן צא) שהביא לדין זה כתב: אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף הבשר והשאר מותר, וכן בחלב כתב ריב"א צריך שיהיה בו שישים כדי הקליפה שנאסר טמנו, אבל רבינו יצחק כתב שאין צריך, וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב קולף הבשר שנוגע בו החלב ואוכל השאר ולא פירש בחלב מה יעשה אם כן רוצה לומר שכולו מותר שאם היה בו איסור היה מפרש אותו. עכ"ל. ע"ש. וא"כ מבואר מדבריו אלו של הטור דבאמת איכא הכא פלוגתא בדבר זה דדעת הרמב"ם ור"י דאין החלב נאסר כלל, אבל ריב"א ס"ל שגם החלב נאסר כדי קליפה בכה"נ שנפל בשר רותח לתוך החלב צונן ועל כן צריך שיהיה בחלב שישים כדי הקליפה שנאסר החלב. ודברי ריב"א הללו הם בתוס' פסחים (עו ע"א) ד"ה תניא שכתבו שם, תימא הא תו למה לי להביאה (לברייתא זו), ואומר ר"ת דקמ"ל דאפילו חלב שרי דאע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר שיכול לעשות קליפה בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר מדלא קתני איסורא גבי חלב כדקתני קליפה גבי בשר, וריב"א חולק ע"ז ומצריך שישים כדי קליפה (בחלב). ע"כ. וממילא נראה דכוונת המג"א במה שרצה להביא ראיה מדברי השו"ע הללו בסימן צא ס"ד לאו היינו מדברי השו"ע ממש שהרי כאמור אין משם גילוי לענין זה אלא הוא מדעת הריב"א המוזכר בטור בענין זה דחזינן שהוא אוסר גם את החלב כדי קליפה ולכן צריך שיהיה בו שישים כנגד הכ"ק, ושמע מינה דהגוש הזה מבשל את הרוטב כד"ק. (ובפשטות נראה דזהו נמי כוונת המג"א שציין על דברי השו"ע ועל הגמ' בפסחים הנ"ל (דף עו) ששם הביאו תוס' את שיטת ריב"א דאוסר גם את החלב כדי קליפה).

איברא דאם זוהי כוונת המג"א יש להקשות דמאי ראיה מהתם מדברי ריב"א לענין מבשל גבי שבת, די"ל דעד כאן לא קאמר ריב"א התם דהחלב נאסר כד"ק לא משום דהבשר מבשל לחלב אלא הוא משום דנפלט מטעם הבשר לתוך החלב וע"כ צריך שיהיה בו שישים כנגד הכ"ק אבל לעולם אין החלב הצונן מתבשל כלל מהבשר הרותח, וא"כ מאי ראיה מהתם גבי ענין מבשל בשבת. (ובאמת עי' בדברי הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם (בפ"ט הי"ז מהלכות מאכלות אסורות) שעמד שם על דברי הרמב"ם הללו שכתב דקולף את הבשר כולו שנגע בו החלב ואוכל השאר וז"ל: דאמרינן דאדמיקר ליה בלע, ולענין החלב יש מי שכתב שצריך שישים כנגד הקליפה ורבינו לא הזכיר רק תקנת הבשר ומשמע שהחלב כולו מותר והטעם דבדבר דשייך קליפה הצריכו קליפה אבל בחלב דלא שייך קליפה לא הצריכו, וקשיא לי על טעם זה דנהי דלא שייך בחלב קליפה מ"מ ליבעי שישים כנגד הקליפה, לכך נראה לי כי אותה קליפה [מהכשר] היא מעורבת מהבשר והחלב שבלעה ועולה לכאן ולכאן שהרי יש בה בשר וחלב. ע"כ. ופשט דברים אלו מורה שכל ענין איסור החלב הוא משום הבליעה שבלע מהבשר, וראה גם בדרישה ביו"ד שם (סי' צא אות ג) שכתב על דבריו אלו של הטור שהביא את דעת ריב"א דס"ל דהחלב נאסר ג"כ כדי קליפה וצריך שיהיה בו שישים כנגד הכ"ק, דכ"כ כדברים אלו ג"כ מהרא"י בשערים סוף שער י' (הגש"ד סי' כב סק"ו ד"ה בשר רותח) שכתב שם בזה"ל: אף דבשאר דוכתי אין קליפה אוסרת קליפה וכן כל אחת חברתה אפילו הקליפות כולן שומן דאין כח לנאסר לאסור במקום שאין האיסור עצמו הולך לשם, והכ"נ אין טעם הבשר שולט בכל החתיכה אפ"ה צריך שישים כנגד הקליפה של החלב דשאני הכא דדבר לח הוא ומתערב הכל יחד, ויראה דהכי נהוג לחומרא ודלא כהרא"ש. ע"כ. וטעם המתירין דס"ל דהא דאמרינן אדמוקיר לה בלע הוא חומרא דרבנן וכי החמירו בקליפה אבל לאסור את כולה בדליכא שישים כנגד הקליפה לא אמרינן. עכת"ד ע"ש. וגם כל תורף דבריו אלו של הדרישה מורה דכל איסור החלב כדי קליפה הוא רק משום בליעת טעם הבשר אבל לא משום מבשל. (ואגב אורחיה עי' בהגהות יד אברהם בשו"ע שם (סי' צא ס"ד) שעמד לדון באיזה כד"ק מיירי הריב"א שצריך שיהיה בחלב שישים כנגדו דהרי קשה לשער שיהיה שישים כנגד קליפה החלב והעלה דהיינו שישים כנגד קליפת הבשר שנפל לתוכו. ועוד עמד שם בסוף דבריו לחלוק על הטור שכתב דמדברי הרמב"ם נראה דס"ל כתוס' דא"צ שיהיה בחלב שישים כנגד הקליפה מכך שכתב והשאר מותר, דהרי מדברי הרמב"ם בפ"ח דהלכות קרבן פסח משמע דס"ל כדעת ריב"א, והרמב"ם סמך עצמו הכא על מה שכתב בהלכות קורבן פסח. ע"ש). וא"כ שוב יש להתבונן מנין יצא למג"א דין זה מהכא דכל שמניח דבר גוש רותח בתוך רוטב הרי הוא מבשל אותו.

ושו"ר בס"ד בחיי אדם בהל' שבת (כלל כ ס"ה) שכתב שם חתיכת בשר רותח וכן כל דבר גוש כל זמן שהיד סולדת בו ולא הניח בכלי שני, מבשל. ואם כבר הניחו בכלי שני, כתב המג"א דאעפ"כ מבשל ולכן אסור לטוח שום ובצלים על הרגלים שקורין פיס כל זמן שהיד סולדת בו וכן בשר צלי אסור לטוח אותו. וכן אסור ליתן חתיכת בשר רותח ברוטב צונן דכיון שהוא דבר שאינו מתערב מבשל כדי קליפה וצ"ע. ובנשמת אדם (שם סק"ד) פירש את שיחתו במאי דסיים בצ"ע על דברי המג"א הללו שדבר גוש רותח מבשל את הרוטב כד"ק, וכתב: ומה שהביא ראיה מיו"ד סי' צא אדרבה צ"ע שהרי שם מתבאר דחתיכת בשר רותח שנפל לחלב צונן החלב מותר אפילו בלא קליפה והמג"א גופיה בסי' תסז סקל"ג [כצ"ל, ומש"כ שם תמז ט"ס] כתב דהא דתתאה גבר ואדמיקר ליה בלע אינו אלא חומרא כעלמא וא"כ ה"ה לענין שבת, ואף לדעת ריב"א שם דס"ל דבעי שישים בחלב היינו דעכ"פ מבליע כדאמרינן אדמיקר ליה בלע ולא אמר מבשל, אבל לענין שבת דאינו אסור אא"כ מבשל מנין, ולא דמיא כלל וצ"ע. עכ"ד. ע"ש. והרי מבואר מדבריו אלו של החיי אדם שעמד להעיר כאשר אמרנו בס"ד חדא דאין כלל ראיה מדברי השו"ע ביו"ד שם ואדרבה התם מוכח להתירא, ואף לדעת ריב"א י"ל דהחלב נאסר כד"ק משום פליטת הבשר ולא משום בישול. [וגם עי' היטב בדברי החזו"א יו"ד (סי' ט סק"ד) שמבואר מדבריו שם דמהסוגיה דפסחים (עו ע"א) דחזינן דבשר רותח שנפל לחלב דקולף הבשר אין ענין לגבי דיני שבת דדוקא גבי איסור בו"ח נאסר כיון דבלע מהחלב כדאמרינן אדמיקר ליה בלע אבל לענין שבת אין אסור משום בליעה אלא משום בישול ובישול ליכא. עכת"ד. יעו"ש. ודו"ק מינה היטב גם להכא די"ל דאף לדעת ריב"א דאוסר החלב אינו כלל משום מבשל אלא משום בולע. וק"ל. וראה עוד בהמשך דבריו של החזו"א (שם בסק"ז) שהביא נמי את דברי הפרי מגדים ביו"ד סי' סח שתמה על דברי המג"א הללו שכתב דבשר רותח במים צוננים מבשל כדי קליפה, שהרי לא אמרו רק אדמיקר ליה בלע אבל לא מבשל. וכתב ע"ז החזו"א דנראה מדבריו של הפמ"ג דס"ל דהא דכתבו תוס' בפסחים והר"ן (שם) דבלח אינו מבשל היינו כל שהלח צונן אף דהחם גוש וזה אינו דכל שאחד מהם גוש מבשל כדי קליפה ואף אם הצונן דלמטה לח כל שנפל לתוכו חם גוש מבשל כדי קליפה מן הלח, וכן בבשר חם לתוך חלב צונן מבשל כד"ק למאי דקי"ל כר"ת דכד"ק מבשל. עכ"ד. ע"ש. ומדבריו אלו של החזו"א מבואר דיצא לישע המג"א דלעולם כל היכא דנופל גוש רותח בתוך רוטב צונן אין הצונן רק בולע אלא ג"כ מתבשל. וצ"ע].

ולחומר הענין במה שהערנו בדברי המג"א שציין מקור לדבריו על המבואר בשו"ע סי' צא דלכאורה מאי ראיה מהתם, הנה עלה על לב לומר דאולי מקורו באמת הוא מדברי הריב"א הנ"ל דאוסר אף את החלב שהבשר רותח נפל בו כד"ק. והמג"א מבאר דריב"א דאוסר את החלב כדי קליפה היינו משום דס"ל דהאיסור כאן הוא מדאורייתא, וזכר לדבר כעין הא דהביא מהר"י טייב בערך השולחן חיו"ד (סי' פז סק"ה) בשם הרב דרכי נועם (באור"ח סי' ה) שכתב להוכיח דעירוי מבשל כד"ק היינו מדרבנן וראיה מהא דסי' צא דאמרינן חלב רותח שנפל על בשר צונן החלב מותר, ואי קליפה מדאורייתא א"כ צריך שיהיה בחלב שישים כנגד הקליפה. ע"ש. ומזה משמע לכאורה דכל שהוא אסור מדאורייתא בעינן כד"ק מהבשר וכד"ק מהחלב. וראה עוד כיו"ב בדבריו של מהר"י טייב בערך השולחן שם (סי' צא סק"ה) שכתב דאיסור כד"ק בבשר וחלב הוי מדרבנן משום דדרך בישול אסרה תורה בענין זה דבו"ח ולכן יש לומר דלא גזרו בענין החלב שנפל בו בשר רותח כד"ק כיון דהקליפה מדרבנן לא אסרו במקום דלא שייך קליפה, אבל בכל האיסורים דהקליפה מדאורייתא אפי' בדבר לח צריך שישים כנגד הקליפה. ע"ש. ומעתה אחר דחזינן דריב"א ס"ל דצריך שישים כנגד הקליפה גם בחלב א"כ יש לומר דס"ל דהוי איסור דאורייתא, וממילא אם הוי איסור דאורייתא צ"ל דס"ל דאיכא ביה נמי משום בישול דהיינו שהבשר הרותח שנפל בתוך החלב הצונן בישל אותו ונמצא ששניהם נתבשלו ביחד ולהכי נאסר גם החלב כדי קליפה, דהרי לא הוי איסור דאורייתא בענין בשר וחלב אלא אך ורק בדרך בישול וכמתבאר מדברי מהר"י טייב הנ"ל (סי' צא סק"ה) וכמבואר נמי מדברי הפמ"ג (בסי' סח במשב"ז בסוף הדין השני). ע"ש. ודו"ק ונמצא לפ"ז דשפיר ס"ל לריב"א שאוסר את החלב ומצריך שיהיה בו שישים כדי קליפה משום דס"ל דהבשר מבשל את החלב כד"ק וזהו כוונת מקורו של המג"א.

אלא שאם באמת זוהי כוונת הדברים יש להעיר חדא מדוע המג"א יתפוס כאן דעה יחידאה שהוזכרה בטור שהיא דעת הריב"א ויפסוק כמותו בו בזמן שדעת הרמב"ם ור"י ור"ת ועוד ראשונים לא הוי הכי (עי' בערך השלחן שם סי' צא סק"ה יעו"ש), ובפרט שבשו"ע מבואר להדיא כדבריהם ואף הרמ"א לא עמד כלל לחלוק ע"ז וכולם פה אחד ענו ואמרו שהחלב שנפל בו הבשר רותח כולו מותר, (וראה נמי בדברי הרמ"א בדרכי משה יו"ד (סי' קה אות ד) שנראה מדבריו שם שאינו חושש כלל לדבר זה דגוש המונח בכלי שני מבשל כד"ק. יעו"ש היטב). אולם אולי ע"ז יש להשיב ולומר דאה"נ דבענין בשר וחלב דהוי דיעבד שכבר נתערבו נקטינן להקל, אבל לענין איסור מבשל בשבת נקט המג"א לחומרא כדעת ריב"א שלא יעשה כן להכניס בשר רותח בתוך רוטב משום איסור מבשל דאורייתא. ברם לקושטא דמילתא קשה מאוד לבאר את הביאור הזה שרצינו להעמיס בכוונת דבריו של המג"א שכוונתו לריב"א, והריב"א ס"ל דהוי הכא איסור דאורייתא ומשו"ה י"ל דס"ל דאית ביה משום מבשל, דהנה פשט רוב ככל דברי המפרשים מורה דאף לריב"א דס"ל שהחלב נאסר כד"ק ובעינן שיהיה בחלב שישים כנגד כד"ק אין זה אלא מדרבנן, דכן מתבאר מדברי החזו"א ביו"ד (סי' ט סק"ז) שעמד לבאר שם פלוגתא זו דר"ת והריב"א וכתב, ומיהו צריך טעם למה א"צ שישים בחלב כנגד הקליפה לר"ת, ונראה דהא דאמרינן אי אפשר דלא בלע פורתא הוא מועט מאוד ולעולם יש שישים כנגדו אלא בבשר אנו קובעים קליפה שאין לנו שיעור אחר אבל בדבר לח לא החמירו למחשב כל הקליפה איסור מדרבנן ולהצריך ס' נגד הקליפה, ולדעת ריב"א לא חלקו חכמים בדבר וגזרו איסור על שיעור קליפה והצריכו שישים כנגד הקליפה, ולדעת ר"ת לא החמירו בחלב. ע"ש. ומבואר להדיא מדבריו אלו של החזו"א דאף לדעת ריב"א אין זה אלא רק גזירה דרבנן בלבד. הן אמת דיש להתבונן בדברי הדרישה הנ"ל (סי' צא סק"ג) שכתב, וטעם המתירין דס"ל דהא דאמרינן אדמוקיר ליה בלע הוא חומרא דרבנן וכי החמירו בקליפה אבל לאסור את כולה בדליכא שישים לא אמרינן. ע"כ. ולכאורה יוצא מכוונת דבריו דהמקילין דהיינו ר"ת ור"י ודעימיהו ס"ל דהא דאמרינן אדמיקר ליה בלע הוא חומרא דרבנן ולהכי א"צ בחלב שישים כנגד כד"ק, והמחמירים דהיינו ריב"א ס"ל דהוא דאורייתא. וק"ל. ויש להשיב.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi