שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן ד הערה ב
ובדרך אגב אמרתי דיש להעיר בקצרה על מאי
דחזינן התם בדברי הר"ן, דלאחר שדחה את
ראיתו של ר"ת, הוסיף, דאיכא פלוגתא
בענין זה דכ"ר בין הירושלמי לבבלי, וז"ל:
אלמא לא ס"ל לבני מערבא דעירוי דכ"ר
מבשל, אדרבה מקילי טפי מגמרא דילן דלדידהו
לית להו בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו.
ע"ש. ומתבאר מדברי הר"ן הללו דלדעת
הירושלמי אין בישול בכלי ראשון אלא א"כ
אש מהלכת מתחתיו כלומר שהוא נמצא ע"ג האש
ממש, אולם הבבלי פליג וס"ל דיש בישול
כ"ר אפילו כשהורידוהו מהאש ואין אש מהלכת
מתחתיו. והן אמת שכדברי הר"ן מבואר
להדיא בירושלמי דשבת (פ"ג ה"ה) דאמרינן התם,
איזהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו.
וכן הוא נמי בירושלמי דמעשרות (פ"א ה"ד).
ע"ש. ולפ"ז יש להעיר אמאי דחזינן
בגמ' חולין (קד ע"ב) גבי הא דאמרינן התם
במתניתין דאין להעלות בשר וגבינה על השולחן,
וז"ל הגמרא: אבל הכא אי שרית ליה
לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה
ומיכל בשר וחלב דאורייתא, מתקיף לה רב
ששת סוף סוף צונן בצונן הוא, אמר אביי
גזירה שמא יעלה באלפס רותח, סוף סוף כלי
שני הוא וכלי שני אינו מבשל, אלא גזירה
שמא יעלה באלפס ראשון. ופירש רש"י: בשר
בהמה עם הגבינה בתוך אילפס רותח דהוה
ליה בישול. ע"כ. וחזינן מדברי הגמ' הללו
דהא דאסור להעלות בשר וגבינה יחד על השולחן
דחיישינן שמא יעלם באלפס ראשון ואז
יעבור על איסור דאורייתא של מבשל בו"ח,
וא"כ בשלמא לדעת הבבלי דבישול הוי ככ"ר
אפילו שלא על האש שפיר יש לחשוש שיגיע
לאיסור דאורייתא ע"י שיעלם באלפס ראשון,
אלא לדעת הירושלמי דס"ל דאין בישול
בכ"ר רק שעומד ע"ג האש, הדרא קושיא לדוכתא
דהרי אפילו באלפס ראשון אינו מבשל וליכא
איסורא דאורייתא, ומהו חשש הגזירה.
(ורחוק לומר דלהירושלמי הגזירה שמא יעלם
באלפס ראשון שמונח ע"ג האש, דהרי "אסור
להעלותם על השולחן" קאמר, דאז יש
חשש שמא יגיע לאיסור דאורייתא, ומי הוא זה אשר
מניח את האש לבשל תבשילו ע"ג השולחן
שאוכל עליו, ולו יהיה במקרים רחוקים כדבר
הזה, לחששא רחוקה כזו דחוק לומר דחכמים
חשו וגזרו עי' היטב למהר"י חאגיז בס'
ארעא דרבנן (מער' מ סי' תיב) ובשו"ת
חכם צבי (סי' סח) וביד מלאכי (אות תלה).
וק"ל).
ואם לחשך אדם לומר מי יימר לן כלל דהירושלמי
ס"ל כדברי הבבלי הנ"ל במסכת חולין
דאין להעלות בו"ח ע"ג שולחן
אחד משום האי חששא דיעלם באלפס ראשון ויבוא לאיסור
דאורייתא, אה"נ נימא דהירושלמי פליג
בדין זה על הבבלי. אף אתה אמור לו שאין הדבר
כן כי מהירושלמי דפסחים (פ"ו ה"ד)
משמע הכי דאמרינן התם, א"ר יוסה הדא אמרה ההין
דאוכל חובץ ובדעתיה מיכול קופד צריך מבער
פיסת. וביאר הפני משה (שם) בד"ה הדא
אמרה וכו', דכוונת הירושלמי לומר שאם
אכל גבינה ורוצה לאכול אח"כ בשר צריך לבער
הגבינה, שמא יבוא לאכול ממנה לאחר הבשר.
ואולם בביאור "עמודי ירושלים" על
הירושלמי (שם), העיר על הפ"מ דלפירושו
מאי קמ"ל הירושלמי הלא דין זה מפורש
במתניתין דחולין שצריך לבער הגבינה אם
רוצה לאכול על אותו שולחן בשר, אלא
דהירושלמי קמ"ל חידוש יותר גדול
שאם אכל פת עם הגבינה ורוצה לאכול עכשיו בשר
צריך לבער גם את שיירי הפת שאכל עם הגבינה
שמא נשאר בה מפירורי הגבינה. ובאמת
כפירוש הזה ביאר שם ג"כ בקרבן העדה.
ע"ש. ועי' בטור יו"ד (סי' צא) דגם מדבריו
משמע דביאר את דברי הירושלמי הכי. ע"ש.
ובביאור מראה הפנים בירושלמי (שם) כתב על
דברי הירושלמי הללו, וא"ת הא מתניתין
היא בפרק כל הבשר "ואסור להעלותו עם הגבינה
על השולחן", וא"כ מה מחדש הירושלמי
בזה, אלא די"ל דאתא לאשמועינן דאפי' בבשר עוף
קאמר דאסור, וכהאי דרבי יוסי דקאמר התם
זו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה דס"ל דאף בשר
עוף אסור להעלות עם הגבינה על השולחן.
ע"כ. והנה עד כאן לא אפליגו הני רבנן אלא
בביאור דברי הירושלמי כאן, אבל בהא כו"ע
מודו דהירושלמי אית ליה האי דינא
דמתניתין דחולין (קג ע"ב) דאסור
להעלות בשר עם גבינה על השולחן והוא אבוהון דכל
הני גזירות שלא להעלות בשר עוף עם גבינה
וכן לנקות השולחן מפרורי הגבינה או הלחם
שאכל עימו גבינה ועתה רוצה לאכול בשר,
ובפשטות יש לבאר דג"כ הירושלמי מבאר את
הגזירה דאין להעלות בשר בהמה עם גבינה
על השולחן שלא יגיע לאיסור דאורייתא
כדביארה הגמ' בחולין (קד ע"ב) הנ"ל,
וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי דעת הירושלמי
איך יגיע לאיסור דאורייתא כשמעלה בשר
וגבינה על שולחן אחד. (ואע"ג דהיה אפשר קצת
לדחוק ולפרש, דאמנם הירושלמי ס"ל
כהבבלי אולם זה כוותי' ולא מטעמיה דלהבבלי
האיסור הוא שלא יגיע לאיסור דאורייתא,
אולם לירושלמי זה גזירה להרחקה משום איסור
בו"ח ואע"ג דאין חשש שמא יבוא
לאיסור דאורייתא, וכהא דחזינן בגמ' דחולין (קה
ע"ב) אכל בשר אסור לאכול אחריו גבינה,
ואע"ג שאין בזה חשש איסור דאורייתא, אלא
משום הרחקה. ע"ש בראשונים. אולם
זה קצת דחוק לומר כן, ובפרט מדוע נעמיד דפליגי
הבבלי והירושלמי בענין הגזירה, וכבר ידוע
שזהו כלל גדול בידינו דכל טצדקי דאפשר
למעבד דלא לשווי פלוגתא בין גמ' דידן
לירושלמי עבדינן וכמו שכתב מרן ז"ל בב"י
יו"ד (סי' רא וסי' ריז) ובכסף משנה
(פ"ט מהל' נדרים ה"ח) וכן כתב עוד שם (בפי"ג
מהל' גרושין הי"ח) ושם סיים דכל
מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא לפלוג עדיף טפי
ואע"פ שהפרוש יהיה דחוק קצת. ע"ש.
וכן הביא לכלל זה ג"כ הכהן הגדול מוהר"ר מלאכי
הכהן בס' יד מלאכי (בכללי שני התלמודים
אות י) וציין שם שכ"כ ג"כ מהרי"ו (בסי'
פח) ומהרש"ל ביש"ש (יבמות פי"ב
סי' כ) ותוס' ישנים ביומא (ר"פ יוה"כ) ד"ה המלך
והכלה וכ"כ ג"כ תוס' דידן שם
ביומא (פז ע"ב) ד"ה והאמר, ועוד טובא מרבותינו
הזכרו לכלל זה. ע"ש. וראה גם בשד"ח
(בכללי הפוסקים סי' ב אות א) ד"ה וכתב, שג"כ
ציין לכלל זה והביא שם משם האחרונים שכ"כ
ג"כ הרא"ש בערובין ובכתובות. וראה גם
בדברינו בס' מזהב ומפז (עמוד רט) מש"כ
גם בענין זה. ע"ש. ועי' בכו"פ (סי' פח
סק"א) במש"כ דכל זה ברישא דגזרינן
שמא יעלה באלפס רותח וכו' אבל במסקנא אף
לאיסור דרבנן חששו וגזרו רחקה טפי. ע"ש.
ויש להשיב בדבריו, ועי' במלאכת שלמה
חולין (פ"ח מ"א). וק"ל.
ואכמ"ל).
וחזיתיה להגאון הרוגצ'ובר בשו"ת
צפנת פענח (סי' קצח) דהתם נשאל על דברי הכסף
משנה בהל' טומאת מת (פ"א הלכה ב)
שכתב לבאר דלא אסרה התורה לבשל בו"ח אלא כדי
שלא יבוא לאוכלם, וקשה על זה מהגמ' דחולין
(דף קיג) דאמרינן התם דמהתיבה "גדי"
המיותרת לומדים שמותר לבשל בשר טמאה עם
חלב (החי"ת בקמץ) וכן להיפך חלב טמאה עם
בשר, ולדברי הכ"מ מדוע צריך לזה
לימוד מיתור תיבה תיפוק ליה דהרי כל איסור בישול
בו"ח שלא יבוא לאוכלם יחד, וכאן
בלאו הכי אין את החשש הזה משום דאחד מהם טמא.
והשיב על זה הגאון הרוגצ'ובר דבאמת יש
לנו ב' גדרים של בישול בו"ח, האחד לגבי
עצם איסור בו"ח שאסרה התורה אפילו
לבשלם יחד, ובזה אינו עובר אלא א"כ בשלם בכ"ר
שהוא מונח ע"ג האש, אולם לגבי אכילת
בשר וחלב שמדאורייתא אינו חייב על אכילתם
אלא בדרך בישול, זה הוא אפילו בגוונא
שנתבשל בכ"ר שאין אש מהלכת מתחתיו, וע"ש
שמבאר דחילוק זה הוא בין להבבלי ובין
להירושלמי, וע"פ זה ביאר את דברי הבבלי
הנ"ל בחולין (קד ע"כ) שהגמ'
אמרה דאין להעלות בו"ח יחד על השולחן משום "דאתי
לאסוקי בשר וגבינה, ומיכל בשר וגבינה
דאורייתא" דלכן הגמ' תפסה "ומיכל" דכל
האיסורא הוא אך ורק דווקא כשיאכל אותם,
דהיות וכאן זה כ"ר שאינו ע"ג האש אין כח
בבישול זה לחייב אלא באופן שאוכל את הבו"ח
וכנ"ל. ע"ש.
[והן אמת דיש להעיר במקצת על המתבאר מדבריו
אלו של "הצפנת פענח" דחזינן דס"ל דאף
לפי דעת הבבלי כלי ראשון שהעבירוהו מעל
האש דאינו מבשל וכן מבואר ג"כ בחידושיו
של הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות
אסורות ה"א). ע"ש. הרי לפי מאי דחזינן מדברי הר"ן
הנ"ל לא כן הוא אלא דפליגי בהכי
הבבלי והירושלמי, ורק הירושלמי ס"ל הכי דכ"ר
שאינו על האש דאינו מבשל אבל הבבלי לא
ס"ל הכי. ומה שדייק הגאון הרוגצ'ובי ז"ל
מהגמ' דחולין דנקטה דהאיסור שמא יבוא
לאכול, אין מזה ראיה כ"כ די"ל שהגמ' נקטה
הכי בתחילת דבריה שאמרה "אי שרית
ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה,
ומיכל בשר וגבינה דאורייתא". אבל
לבסוף דהתקיף לה רב אשי סוף סוף צונן בצונן הוא
וכו', ואסקינן, אלא גזירה שמא "יעלה"
כאלפס ראשון, ולא נקטה הגמ' שמא "יעלה
ויאכל", יש לבאר דכוונת הגמ' לומר
דאפילו יעלה באלפס לבד איכא איסור דאורייתא
משום בישול ואפילו שלא יאכל, דהבבלי לשיטתיה
דאיסור בישול בכ"ר גם באין אש מהלכת
מתחתיו, ואולי היה אפשר לדייק הכי גם
מדברי רש"י (שם) בד"ה גזירה שמא יעלה,
שכתב: "בשר בהמה עם הגבינה בתוך
אלפס רותח דה"ל בישול" ובפשטות יש לבאר דכוונת
רש"י לומר דבכה"ג דיעלם לאלפס
רותח מתחייב מיד על עצם הבישול. אבל אין זה ראיה
גמורה, דיש לבאר לפי הרוגוצ'ובר דכוונת
רש"י לומר דבכה"ג ה"ל בישול לענין שאם
יאכלם אח"כ מתחייב על האכילה מדאורייתא.
וה' האיר עיני ומצאתי אח"כ להרא"ם ז"ל
בספר "היראים" (סי' שיב דפוס
ווילנא) דמבאר שם להדיא דהחשש של הגמ' שמא יעלם
וכו' היינו דשמא יעבור על עצם איסור מבשל,
שכתב שם, גזירה שמא יעלה באילפס ראשון
פי' ועובר משום לא תבשל גדי. ע"ש.
ופשט תורף דבריו אלו מורה כאמור שמיד כשמעלה
הבשר וגבינה באילפס עובר באיסור לא תבשל
וגו' דהוא איסור בישול בו"ח. ועתה ראיתי
ג"כ בחידושי הריטב"א החדשים
עמ"ס חולין (הוצאת מוסד הר"ק) בסוגיה דחולין שם (קד
ע"ב) שכתב, אלא אמר אביי גזירה שמא
יעלה באילפס ראשון פי' שזה יעלה אילפס של בשר
כמו שהעבירו מעל האש והלה אילפס של גבינה
דה"ל כלי ראשון ויטביל זה בזה דאיכא
איסורא מדאורייתא. ע"כ. וכתב הרב
המגיה (שם בהערה 37) דמכך שלא הזכיר הריטב"א
"ויבוא לאוכלם", משמע דהאיסור
הוא משום בישול בשר בחלב בלבד, ובאמת גם קודם לכן
(בד"ה א"ל אביי גזירה שמא יעלה
באילפס רותח) כתב הריטב"א "ויבוא חבירו ויטבול שם
שלא דאיכא בישול ואסור מן התורה"
ומזה משמע בפשטות שכל עצם האיסור הוא משום
בישול ולא אכילה, וכתב שם שכן מתבאר ג"כ
מדברי הרשב"א והמאירי בחי' לחולין (שם)
דהאיסור הכא משום בישול דוקא, ועמד לדייק
כן גם מדברי הכו"פ (סי' פז סקי"ג
בפלתי) שכתב להוכיח מדברי הגמ' הללו דיש
בישול אחר בישול בבו"ח דהרי כאן הבשר
כבר מבושל ומכניס לתוך האלפס את הגבינה,
ומשמע מדבריו דהפי' בדברי הגמ' שמא יעלה
באילפס רותח ויעבור בכך משום איסור בישול
גם ללא אכילה, דאל"ה מה ראיה דיש בישול
אחר בישול, הרי גם אם אין בישול אחר בישול
יעבור כשיאכלם בב"א באיסור אכילה.
עכת"ד. ע"ש. וראה עוד במה שעמד
לפלפל שם אח"כ דדילמא לעולם י"ל דלהריטב"א נמי
האיסור הוא משום אכילה, אולם למסקנא העלה
דלעולם י"ל דהאיסור הוא משום בישול
הבשר וחלב. ע"ש. ושוב מצאתי דכן
ביאר להדיא ג"כ הפר"ח ביו"ד (סי' סח סקי"ח) ד"ה
והנה בש"ס דילן וכו' דהחשש הוא משום
עצם איסור בישול בשו"ח. ע"ש. וכן מבואר ג"כ
בדברי הברטנורא בפירושו למשניות בחולין
(שם) דהחשש הוא משום איסור מבשל, וכן
ביאר ג"כ המלאכת שלמה במשניות (שם)
דהחשש הוא משום מבשל. ע"ש. וע"ע ביד אברהם