*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד, מילואים סימן ז אות ב עמוד רי
אשר הבאנו להעיר בדברי האגרות משה
(חיו"ד סי' סט) שכתב דהשתי וערב [של הנוצרים]
אינו אלא לזכרון בעלמא ואין לו
דין ע"ז כלל, מדברי מרן בשו"ע או"ח (סי' קיג ס"ח)
דאיתא התם דהמתפלל ובא כנגדו אדם
ובידו צורת שו"ע והגיע למקום ששוחין דלא ישחה
אע"פ שליבו לשמים, דמשמע
מהכי דדין ע"ז יש לו. ושכן עמד להעיר על האג"מ גם בס'
שערים המצויינים בהלכה ח"ד (בקונטרס
אחרון סי' קסז סק"א) מדברי מרן בשו"ע או"ח
(הנ"ל), וכתב על דברי האג"מ דהם תמוהים. ע"כ.
ובפרט תתחזק ההערה מהמבואר בדברי
הפרי חדש שם (או"ח סי' קיג
סק"ה) שעמד להעיר על דברי מרן הנ"ל וז"ל: ואם תאמר
והא אמרינן (בפ"ב דמס' ר"ה)
ההוא בי כנישתא דשף ויתיב בנרדעא דהוו ביה אנדרטוי
הוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל
ולוי ומצלי התם ולא חיישינן לחשדא, ומשמע שאין
בזה חשש. וי"ל דשאני התם דלא
הוה אלא דמות המלך ולא הוה צלם ממש דאי הוה צלם ממש
אסור אע"פ שליבו לשמים, וכ"כ
התוס' בסנהדרין גבי ההיא דאמר רבא העובד ע"ז מאהבה
ומיראה פטור דלא השתחוה מרדכי להמן
לפי שהיו צלמים על ליבו וכו'. יעו"ש. והרי
מבואר מפשט דברי הפר"ח הללו
דביאור דברי מרן הוא דאסור להשתחות כנגד צורת השו"ע
הזאת אע"פ שליבו לשמים כיון
שהוא צלם ממש, כלומר דהוי ע"ז ממש, דאם הוי לסימן
וזכרון בעלמא היה מותר בליבו
לשמים. ודו"ק. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ
עפשטיין שם (חאו"ח סי' קיג ס"ז),
ובמשנ"ב (שם סקט"ו). יעו"ש. וק"ל.
והנה הלום ראיתי בשו"ת מים
חיים להגר"י משאש חלק שני הנדפ"מ (חיו"ד סי' עד) שכתב
שם להשיב אודות שאלה שנשאל בענין
לוחות עץ שיש בהם ציורים של שו"ע וכו' ובין
היתר כתב בזה"ל: ומה גם עוד
שהאידנא נתברר הדבר מפי נוצרים ומפי כתבם שהשו"ע
אצלם בכל אופן שיהיה אינו אלא
לזכרון בעלמא וכמ"ש מור"ם ז"ל ביו"ד (סי' קמא ס"א)
בהגה יעו"ש והאידנא כל מין
שו"ע שרי. עכ"ד. ע"ש. ומבואר מפשט דבריו אלה דג"כ ס"ל
דכל צורות השו"ע איזה שתהיה
אין לה דין ע"ז, וממילא א"כ הוא הדרא קושיא לדוכתא
ותהוי קשיא נמי על מר הקושיא הנ"ל
מדברי מרן בשו"ע או"ח (סי' קיג ס"ח) דמבואר
מהתם דשו"ע דין ע"ז
גמור יש לה. ואע"פ שאפשר לדחוק בכוונת דבריו של הרב מים חיים
דמש"כ דהשו"ע אצלם אינו
אלא לזכרון בעלמא דמיירי בשו"ע הקטנים וכיו"ב, שכן מורה
הציון בדבריו שציין לעיין בדברי
הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' קמא ס"א) ושם כתב הרמ"א
בזה"ל: צורה שמשתחוים לו
דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל אותן שתולין בצואר
לזכרון לא מקרי צלם ומותר. ע"כ.
והרי שעל אותן הקטנים שתולין על הצואר כתב דהם
אינם אלא לזכרון. וק"ל.
אולם מאידך גיסא תורף לשון דבריו
של המים חיים לא מורה כן שהרי תפס בלשונו בלשון
כולל: שהשו"ע אצלם בכל אופן
שיהיה אינו אלא לזכרון בעלמא וכו', ומשמע מזה שהוא
בכל אופן בין הקטנים שתולים בצואר
וכיו"ב ובין הגדולים הנמצאים בבית תיפלתם
וכיו"ב דכולם הם רק לזכרון, וזכרון
אחד עולה לכאן ולכאן. וממילא קשיא מדברי מרן
הנ"ל בשו"ע או"ח.
ובאמת לפי הדברים הללו אייתי שפיר
לשון מרן באו"ח (שם) שכתב דאם בא כנגדו אדם
ובידו צורת שו"ע וכו' דתפס "בידו"
להורות שדוקא כל כה"ג דהוא מצורות שו"ע
הגדולים שסוחב ומטלטל אותם ביד
וכיו"ב דהם נעשים לשם ע"ז אסור, אבל לעולם אלו
התלויים ונסחבים על הצואר אין להם
דין ע"ז כיון דנעשים לזכרון בעלמא וליכא בהו
האי דינא. וק"ל. [ואולי באמת
עפ"ז יהיה אפשר ליישב ולבאר את דברי המגן אברהם (שם
באו"ח סק"ו) שכתב על
האי דינא דאם בא כנגדו השו"ע דלא ישתחוה וז"ל: נ"ל דאם הוא
שר שרי כמ"ש ביו"ד סי' קנ.
וצ"ע. עכ"ל. ע"ש. והנה האחרונים עמדו להקשות ולהעיר
על המג"א שם, עי' במשנ"ב
(שם סקי"ד). ע"ש. אולם לפי דברינו הנ"ל יש לפרש בס"ד
כוונת דברי המג"א דר"ל
כנ"ל דדוקא כל כה"ג שהוא שו"ע גדול שנושאו בידו אסור, אבל
אם הוא שר שהשו"ע תלוי בבגדו
דאינו אלא לזכרון בעלמא שרי, והוא שציין על שו"ע
יו"ד סי' קנ דאיתא התם ברמ"א
(סעיף ג): שרים או כהנים שיש להם צורת עבודת כוכבים
בבגדיהם אסור להשתחוות להם וכו' ויש
מקילין וכו'. יעו"ש. והרי שהשרים נושאים
צורה זו על בגדיהם ומיירי בשו"ע
הקטנים, ומשו"ה כתב המג"א דשרי כל כה"ג להשתחות
להם וכנ"ל כיון דאינו אלא
לזכרון בעלמא שרי. וק"ל. ועדיין צ"ע אם אפשר לדחוק
ולהעמיס זאת בכוונת המג"א].
ומכל מקום כיון שהרב מים חיים (הנ"ל)
כתב שדבר זה נתברר לו מפיהם ומפי כתבם של
הנוצרים עצמם שהשו"ע הזה בכל
אופן שיהיה אינו אלא לזכרון בעלמא, ממילא אולי י"ל
דאיכא שינוי הזמנים, כי באמת
מעיקרא בזמן קודם היה אצלם השו"ע הגדולים ע"ז, אבל
אח"כ השתנו אצלם הדעות משנה
עיתים ומחליף את הזמנים ואינו אצלם אלא לזכרון
בעלמא, כי זה דרכם כסל למו שמשנים
דעותיהם בעניני דתותיהם הכוזבות השונות
והמשונות. וממילא לפ"ז יהיו
מיושבים נמי דברי האגרות משה הנ"ל שכתב דאפשר שכל
ענין השו"ע אין לו כלל דין ע"ז
כי אינו אלא לזכרון בעלמא וכו', ולא קשיא מדברי
מרן הנ"ל באו"ח סי' קיג
דמבואר מהתם דהוי ע"ז, כי באמת זה היה בזמן קדמון אבל
עתה השתנה הדבר ואינו אצלם אלא
לזכרון בעלמא. וזכר לדבר עי' בבן איש חי ש"ב (פר'
מטות סעיף ב) שכתב שם: וכן צורת
שתי וערב שמעמידין בבית כנסיה שלהם בפניה דינו
כע"ז ממש שהרי מכבדין אותם
וכן כל שתי וערב שמניחין בכל מקום אם מכבדין אותם
שלוקחין הכובע ומשתחוים להם דינם
כע"ז ממש, אבל צורת שו"ע שתולין על הצואר
וכיוצא אלו נעשין לזכרון לא נקראו
צלם ואין להם דין ע"ז. ע"כ. ואח"כ המשיך
(בסעיף ג) וכתב, בזמן הקודם היו אדוקים בע"ז והיו
חוקקים צורת ע"ז על כלי תשמישם
והיו עובדים לאותם הצורות ולכן
כלים המכובדים של זמן הקודם כגון מיני תכשיטין
וכו' שנמצא עליהם צורות סתמן נעשו
לשם ע"ז ואסורין בהנאה וכו', וכל זה על הנמצא
מימים קדמונים שהיו אדוקים בע"ז,
אבל בזמה"ז אין אדוקים בע"ז ולכן צורת שו"ע שיש
להם בזה"ז אע"פ דכתבנו
לעיל דאותם צורות שו"ע שמניחים אותם בפנים דמכבדין אותם
ומשתחוים להם דדינם כע"ז ממש,
מ"מ צורות שו"ע שעושים על כלים מכובדים כגון
תכשיטים וכיוצא אין עושין אותם
אלא לנוי ולזכרון ואין משתחוים להם ולכן מותרים
בהנאה. עכ"ד. ע"ש. הרי
שמאז ימים קדמונים ועד היום השתנו דרכי העבודה שהיו
עובדים ועוסקים לע"ז שלהם, ואע"פ
שאין מדברי הבא"ח ראיה גמורה לנידון דידן בענין
השו"ע עצמו שהשתנה הדרך בו
דמקדם היה לו דין ע"ז ועתה לא, ואדרבה מדברי הרב בן
איש חי מבואר דלעולם אף בעת הזאת
אותם שו"ע הגדולים המונחים בבית תיפלתם דין ע"ז
יש להם, מ"מ כאמור יש זכר
לדבר שמצוי הוא השינוי בענינים אלו לפי סדר הזמנים,
וממילא אולי יש לדחוק ולבאר ג"כ
כאשר אמרנו לעיל ליישב את דברי הרב מים חיים
והאגרות משה דבזמנינו אנו אף שו"ע
הגדולים הם לזכרון בעלמא. וק"ל. [אלא שלפי כל
זה ישתנה גם הדין בדברי מרן בשו"ע
או"ח (הנ"ל) שכתב דנכרי שעובר עם השו"ע וכו'
דאין להשתחוות וכו', דבזמן הזה
שרי להשתחוות כיון שאינו צלם של ע"ז, והוי
כאנדרטה בעלמא שהזכיר הפרי חדש. וק"ל].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi