שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, מילואים סוף סימן י עמוד שכה
במה שהבאנו בס"ד במסקנא בענין אדם
שחשב במחשבתו ליתן סכום לצדקה דמעיקר דינא אין
מחשבה זו מחייבתו ויכול שלא לתת סכום
זה לצדקה, אלא דטוב ונכון הוא שיקיים
מחשבתו. ראיתי הלום לג"ר דוד שפרבר
בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי צז) שעמד לדון
שם ג"כ בענין זה של צדקה במחשבה,
ובסוף דבריו הביא את דברי המדרש ב"ר (פ"כ יז)
דאיתא התם, בשעה שהאשה יושבת על המשבר
היא אומרת עוד איני נזקקת לבעלי מעתה וכו'
ר"ב ור"ס בשם רשב"י אמרו
לפי שרפרפה בליבה לפיכך תביא קרבן מרופרף ב' תורים ב'
בני יונה, ופי' המת"כ בשם רש"י
ז"ל: רפרפה, הרהרה הנדר בליבה ולא הוציאתו בפיה.
קרבן מרופרף, קל וקטן. ע"כ. וסיים
ע"ז שם, דשמעינן מדברים אלה תרתי, חדא דחייב
לקיים מחשבתו, ושנית דיוצא בדבר קל שיהיה
כעין שחשב. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מדבריו
אלה דדעתו היא דהנודר במחשבה חייב לקיים
מחשבתו אולם יוצא יד"ח אף בדבר קל. אמנם
לפי דברינו הנ"ל מבואר דלעולם לדעת
מרן ז"ל אין אדם מתחייב כלל לצדקה ע"י מה
שחשב בליבו, אלא רק מהיות טוב נכון שיקיים
מחשבתו, וממילא במקום שאינו יכול
לקיימה מאיזה סיבה נכונה אה"נ דאינו
חייב. ומה גם דיש לחלק עוד דהתם גבי יולדת
הוי ענין דקרבן שהוא ענין הקדש, ולהכי
יש בו חיוב במחשבה. וק"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi