למעלה
ב ולענין הלכה כתב מרן בבית יוסף (ברס"י שיח) כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעה אחת לפסוק כרבי יהודה וגם הגאונים והרמב"ן סוברים כן, הכי נקטינן. [ולדברינו הנ"ל חזינן דכן היא ג"כ דעת הרשב"א, הר"ן, רבי משולם מבדריש בספר ההשלמה, והמאירי, והרשב"ץ, והריב"ש, והאשכול, ורש"י, ואבי העזרי], וכ"פ מרן בשו"ע (סי' שיח, ס"א) שכתב שם, המבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו מיד, ע"כ. וגם הרמ"א במקום, לא העיר כלום לחלוק בזה, ומדשתיק נראה דאודויי אודיי ליה, וגם איהו ס"ל הכי, וכ"כ הרב"ז בשו"ת אז נדברו (ח"ו, סי' עז) דנראה שהרמ"א מסכים עם מרן בדין זה. ע"ש. וכיוצ"ב מתבאר ביד מלאכי (בכללי השו"ע, אות כא), ע"ש. אולם כנגד זה עי' בביאור הגר"א בשו"ע שם (סי' שיח, סק"א) שהאריך בראיות לפסוק כדעת ר"מ, ובסוף דבריו שם כתב: ומש"כ הגאונים וכן הר"ן והרמב"ן דהכי יש לפסוק כר"י משום דנפישי ע"ה גבן וכו' וכ"כ הרא"ש בספ"ק דחולין, ליתא, דכבר כתבו תוס' בפ"ק דביצה, וש"מ דאנן חשיבי בני תורה. ע"ש. וראה גם בשו"ת בנימין זאב (ח"ב, סס"י רטו) דג"כ מתבאר מדבריו שדעתו נוטה לפסוק כר"מ, שכתב שם, וא"כ לפ"ז מסתברא כר"מ דמיקל במבשל בשבת וכו'. ע"ש. וכ"כ הכנה"ג (בסי' שיח, בהגהות הב"י) דהבנימין זאב ס"ל דמסתברא דהלכתא כר"מ. יעו"ש.

ונפקא מינה בזה כמו שכתב בס' בני ציון (סי' שיח, סק"א) שלאחר שהביא שם את שיטות הראשונים דס"ל כר"מ, כתב, ונראה דבשעת הדחק יש לסמוך על דעה זו, ולהתיר בשוגג לו ולאחרים אפילו בו ביום. ע"כ. דהיינו שאפשר לסמוך על דעת הפוסקים כר"מ בשעת הדחק, וכעין זה כתב ג"כ בשו"ת אז נדברו (ח"ו, סי' עז) שלדעת המשנ"ב בסי' שיח ובכ"ד יש לסמוך בשעת הצורך על דעת הגר"א דפסק כר"מ. ע"ש. אולם האמת היא דלעיקר דינא נראה שבענין זה אין להקל אף במקום הצורך, דאנו אין לנו אלא דברי מרן שפסק כר"י בכל ענין, וכעין שמצינו לפאר הדור החזון איש ז"ל בספרו בהל' שבת (סי' לז, סקכ"ט), שעמד שם על דברי הגר"א הנ"ל, ויישב את ראיותיו שהביא להוכיח דהלכה כר"מ, ומתבאר מדבריו שם דדעתו לפסוק כרבי יהודה בכל גווני. ע"ש. וע"ע שם (בסקכ"ז) שהביא את דברי המשנ"ב הנ"ל, והעיר על דבריו שהרי מרן בשו"ע פסק כר"י, ומדבריו שם מתבאר דדעתו נוטה שאין לסמוך להקל כדעת הגר"א דפסיק כר"מ, אף במקום הצורך, ע"ש היטב. וכעין זה כתב ג"כ בס' ברורי הלכה (ברס"י שיח). ע"ש. וראה גם בשו"ת אז נדברו (ח"ב, סי' לו, בהערה), יעו"ש. וכיוצ"ב מתבאר ג"כ מדברי הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קכח, אות ב) שכתב שם, וז"ל: ועפר אני תחת כפות רגלי הגר"א ז"ל, אבל האיך אפשר לדחות פסקי הראשונים ז"ל בזה, ובאמת בענין שהחמירו במקומות מיוחדים שאינן בני תורה, שפיר יש לנו לומר דאנן בכל מקום יש יודעי דת ודין והלכות פסוקות יותר מאותם המקומות, אבל בהא מילתא דרב באתריה דנפישי בני תורה כידוע מגדולת ישיבות מתא מחסיא, ומ"מ חייש לע"ה, מכ"ש דנפישי טובא השתא ע"ה בכל אתר וכו' וזה ברור, ופסק הגאונים והשו"ע תורה. ע"ש. וכעין זה כתב בשו"ת אז נדברו (ח"ו, סי' יז) דאם רב בדורו חייש לע"ה בודאי דאנן ליחוש. ע"ש. הא קמן דאף במקום הצורך לא סמכינן להקל כדעת רבי מאיר.

אמנם לעומת זה מצינו בפרי מגדים (בסי' שכג, סקי"א - באשל אברהם) שכתב שם, שבכל גוונא שיש ספק פלוגתא במלאכה הזאת שעשה בשבת, כגון במבשל אם הוא בכלל בישול או לא, וכדומה בשאר מלאכות, אין לאסור בדיעבד, מכיון דכל האיסור הזה של מעשה שבת הווי רק קנסא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. ע"ש. וכיוצ"ב כתב ג"כ המג"א שם (בסי' שכג, סקי"א) בענין הטבלת כלים חדשים בשבת, שהביא שם מרן דיש אוסרים להטבילם. וכתב המג"א שאף לדעה זו אם עבר והטבילם, יש להתיר להשתמש בהם בדיעבד בשבת, דהיות ואיכא בזה דעת דהיש מתירים דס"ל דשרי להטבילם אף לכתחילה, בדיעבד יש לסמוך עליהם, ע"ש.

והביא דבריהם ג"כ המשנ"ב (בסי' שיח, סק"ב), ומש"כ שם בפרמ"ג ס"ק יו"ד הוא ט"ס, וצ"ל ס"ק יא, ע"ש. [ויש לציין דהא דנקט הפרמ"ג להקל בדיעבד דוקא היכא דהספק הוא ספיקא דדינא, שיש פלוגתא באותו מעשה המלאכה אם הוא אסור, אולם היכא דהספק הוא במציאות, כגון היכא דמסופק אם מלאכה זו נעשתה בשבת יש לאסור, מכיון שדבר זה הוא בגדר דבר שיש לו מתירים, שהרי הוא יכול להמתין עד מוצא"ש ואז יוכל לאוכלו בהיתר וכמש"כ המשנ"ב (בסי' שיח, סק"ה) ולכן אע"פ שמעשה שבת אינו אסור אלא מדרבנן אסור, דהא קיי"ל שבדבר שיש לו מתירים אף ספיקא דרבנן לחומרא, כמתבאר מהגמ' דביצה (ד, ע"א) וכ"פ בשו"ע בהל' יו"ט (סי' תקיג, ס"ב), ע"ש. ומה שאנו מתירים בספיקא דדינא, זה ע"פ מש"כ הפר"ח באור"ח (סי' תצז, ס"ג) שכתב שם, דהא דאמרינן בדשיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא, היינו דוקא בספק במציאות, אבל בספיקא דדינא בספיקא דרבנן אף בדשיל"מ אזלינן לקולא. ע"ש. והביא דבריו גם הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (סי' סה) והשאגת אריה (בסי' סה) ובשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קנו) ועוד. ולכן הפרמ"ג שנקט דבספיקא דדינא אזלינן לקולא בדיעבד, בדוקא נקט, אבל לעולם בספק במציאות אין להקל. וכ"כ לבאר בדברי הפרי מגדים בשו"ת אז נדברו ח"א (סי' נב). ע"ש. והן עתה נדפ"מ ס' לוית חן למרן הראש"ל, ואף איהו נקט הכי (בעמ' נז, סי' מג) לבאר כך בדברי הפרמ"ג דדוקא בספיקא דדינא אזלינן לקולא, אבל בספק במציאות אסור אף בדיעבד דהווי דשיל"מ, ע"ש. ולכן נוראות נפלאתי על הגר"ד אליעזרוב בשו"ת שאלי ציון ח"א (סי' יט, אות א) שכתב שם בפשיטות בענין השימוש בחשמל בזמנו במחנה העצורים בלטרון, שהיו עובדים בהפעלתו יהודי וב' נוכרים, וכתב שם, שיש סניף להקל בשימושו היות ומעשה שבת לא הווי אלא מדרבנן, ויש ספק עתה מיהו המפעיל את המכונה אם הוא יהודי או נכרי לכן יש להקל בזה, דהווי ספיקא דרבנן ולקולא. ע"ש. (וכן מצאתי באצק"ת (כרך יח, עמ' תשמא) שהובא כעין זה בשם הס' מאורות נתן (פ"ג, אות א) דבספק אם נעשה מלאכה מותר להשתמש בו משום דאיסור מעשה שבת הווי מדרבנן. ע"ש). ולהנ"ל מתבאר דלא היא, דרק בספיקא של איסור מלאכה דהוי ספיקא דדינא אזלינן לקולא בענין מעשה שבת, אבל לא בספק במציאות משום דהווי דשיל"מ, דספיקו אסור. (ועי' בדבריו שם (באות ד) שבאמת הוקשה לו על עצמו, דהרי בספק במציאות הווי דשיל"מ וכיצד אמרינן דשרי, ותירץ שם מה שתירץ, ע"ש. ויש לפלפל בדבריו, ואכ"מ). ואיברא דהרה"מ שם כתב סברא זו להקל מדנפשיה, ולא הזכיר כלום מדברי הפרמ"ג, ואילמלי היה רואה את דבריו בודאי שרוח אחרת היתה עימו, ולא היה נוטה קו מדברי הפוסקים הנ"ל שחילקו בין ספק בדין לספק במציאות].

והנה מש"כ הפרמ"ג דמעשה שבת הווי מדרבנן, הכי הווי דעת טובא מהפוסקים שכ"כ הגאון מהר"י עייאש בספרו מטה יהודה (בסי' שיח, סק"א), וכ"כ בס' אמרי דוד על אור"ח (סי' שיח), שלפי מאי דקיי"ל כר"י, מעשה שבת אינם אסורים אלא מדרבנן. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב, סי' כא) דמעשה שבת אינו אסור אלא מדרבנן. ע"ש. [וראה גם בס' לוית חן הנדפ"מ (סי' מב). ע"ש]. וכן מתבאר בשו"ת מהר"ם שיק (חאור"ח, סי' שכד) דלדידן מעשה שבת הווי איסורא דרבנן, וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב, סי' קו) דלהלכה פשוט הוא דמעשה שבת הווי מדרבנן. ובאגרות משה (חאור"ח, סי' קכג) כתב דאיסור מעשה שבת לדעת רבי יהודה, לכו"ע הוא רק מדרבנן. ע"ש. וכן מתבאר בדברי מהר"י טייב בערך השולחן (סי' שיח, סק"א), והגר"ז בשו"ע שלו (סי' שיח, אות א) דאיסור מעשה שבת הווי רק קנסא דרבנן. ע"ש. וראה עוד בשד"ח (בכללים מער' מ, כלל צה) שהביא שם דגם הרב המבי"ט בקרית ספר כתב דמעשה שבת אינו אסור אלא מדרבנן, וכן הוא דעת שאר רבני האחרונים, ע"ש. וע"ע בס' גור אריה למהרא"ל צינץ עמ"ס חולין (דט"ו, ע"א) בד"ה אלא דתמוה וכו'. ע"ש. [וע"ע בגליון מהרש"א להג"ר שלמה איגר בחי' לכתובות (לד, ע"א) בד"ה מעשה, ובשו"ת מנחת שלמה הנדפ"מ (סי' ה, אות ג), ובשו"ת בית אבי (ח"א, סי' לח), ובשו"ת שאלי ציון ח"א (סי' יט, אות א) ע"ש. וראה גם בשו"ת הר צבי חאור"ח, ח"א (סי' קפג) ובשו"ת תורת חסד מלובלין (סי' לא, אות ה) ע"ש היטב, ויש לפלפל בדבריהם טובא, ואכמ"ל].

ואיברא שכן יש לדייק מדברי הראשונים, דאין איסור מעוטה שבת אלא מדרבנן דהא חזינן בגמ' דכתובות (לד, ע"א) דפליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דא ריתא, וחד אמר מעשה שבת דרבנן וכלל גדול בידנו דרב אחא הוא דאמר לחומרא, ורבינא לקולא, והלכתא כרבינא לקולא, כ"כ הכנה"ג ביו"ד (סי' י, סקי"ז - בהגהות הטור) וכתב שם, דאפילו דקיימי אחרים כסברת המחמיר, ואפילו יהיו מאותם הרגילים להיות הלכתא כוותיהו, אפ"ה פסקינן כדברי המיקל, ע"ש. והביא דבריו ג"כ ביד מלאכי (בכללי הריש, אות תקס"ב) וכתב שם, שכן מצא שכתב הרמב"ן בחי' לפרק החולץ (לט, ע"א), וכ"כ הריטב"א בחי' לכתובות (לד, ע"א) והאמת היא שכן גורסים טובא מהראשונים כדברים אלו, בתוך גירסת הגמ', עי' ברי"ף רש"י והרא"ש בגמ' דפסחים (עד, ע"ב) והתוס' בבבא קמא (עט, ע"א), ובתרומת הדשן (סי' יא), ובריב"ש (סי' תלו) ועוד, והביא דבריהם ג"כ ביד מלאכי באות הקודם שם (אות תקסא). ע"ש. ואע"פ שהביא שם ביד מלאכי שמצא למרדכי בפרק השואל דהוא גורס, רב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. הוסיף וכתב דאולי הוא ט"ס. ע"ש. עכ"פ חזינן דלכו"ע בכל פלוגתא דרב אחא ורבינא אזילנן לקולא, וממילא ה"ה לנידון דידן, היות ובענין זה של מעשה שבת פליגי רב אחא ורבינא, אי הווי איסורא דאוריתא או דרבנן, אזלינן בתר דעת המיקל, והלכתא הווי דאינו אסור אלא מדרבנן. ושו"ר במאירי בחי' לכתובות (לד, ע"א) שכתב שם להדיא דמעשה שבת אינם אסורים מן התורה, וחזר על דבריו אלו ג"כ בחי' למס' בבא קמא (עא, ע"א). ע"ש. וגם מצאתי בפתח הדביר (בסי' שיח, סק"א) שג"כ כתב לדייק מהכלל הנ"ל שהזכירו הראשונים, דבפלוגתא דר"א ורבינא אזלינן בתר המיקל, משמע דס"ל דאיסור מעשה שבת הווי רק מדרבנן. ע"ש בדבריו. ולכן דברי הפרמ"ג והמג"א שכתבו דבפלוגתא באיסור המלאכה שרי בדיעבד משום דהווי ספיקא דרבנן לקולא, שרירין וקיימין אף לדידן דנקטינן כדעת מרן דפסק כר"י.

כל קבל דנא שמצינו להלבוש (בסי' שיח, סעיף א) שפסק כדעת רבי יהודה, אולם כתב שם בזה הלשון: והמבשל במזיד, וה"ה כל דבר משאר מלאכות הנעשה בשבת ע"י ישראל ע"י מלאכת איסור, במזיד אסור לו עולמית "מן התורה", דכתיב גבי שבת קודש היא לכם, מה קודש אסור (מן התורה) אף מעשה שבת אסור (מן התורה). ולאחרים אסור בו ביום מדרבנן, ולמו"ש מותר לאחרים מיד, ע"כ. ולפי המתבאר דברים אלו קשים, שהרי ראינו דדעת רוב ככל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, דאין מעשה שבת אסור אלא מדרבנן, (ואפילו לדעת רי"ו הסנדלר דמחמיר טובא בענין מעשה שבת, יוצא דאין איסור זה אלא מדרבנן, דהא ר"א ורבינא איפלגו בפשטות בדעת רי"ו הסנדלר, והלכה כדברי המיקל דמע"ש הווי דרבנן. וכ"ש לדעת ר"י דמיקל דלא הווי אלא איסורא דרבנן). וכיצד כתב הלבוש דאסור מדאוריתא. ובאמת כבר עמד עליו בהערה זו האליה רבה (בסי' שיח, סק"ב) וכתב שם, דלדידן דפסקינן כר"י נראה שאף במזיד אין בו איסור אלא מדרבנן. ומהרא"ש בפרק מרובה והר"ן בפרק כירה מבואר דאף לרי"ו הסנדלר הוא איסור דרבנן, דהא רב אחא ורבינא פליגי אליביה והלכה כדברי המיקל, וכעין זה מובא להעיר ג"כ באליה זוטא (שם, אות א) בשולי גליון הלבוש, דאנן קיי"ל דמעשה שבת אינו אסור אלא מדרבנן ודלא כמש"כ הלבוש, ע"ש. וראה גם בחי' ראש יוסף עמ"ס חולין לבעל הפרמ"ג (דט"ו, ע"א) בד"ה וראיתי להלבוש וכו', מש"כ בזה. וע"ע בשו"ת זית רענן ח"ב, חאור"ח (סי' ה), ע"ש. ועכ"פ אנן בדידן דמעשה שבת אינו אסור אלא מדרבנן, ונקטינן בכל ספק פלוגתא לקולא, וכמש"כ הפרי מגדים הנ"ל. אמנם יש לעיין לפ"ז, דהכא דאיכא פלוגתא דר"מ ור"י בענין מעשה שבת היכא דהווי בשוגג, דלר"מ מותר לבו ביום, האם נימא כהפוסקים הנ"ל דאיכא לסמוך על ר"מ בשעת הדחק. וצ"ע.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi