למעלה
יא) והלום ראיתי בשו"ת ציץ
אליעזר (חי"א, סי' ל), שהביא שם את דברי המשנ"ב (סי' שמ, סקמ"א) שכתב,
דאם קורע נייר לקרעים כדי לקנח את עצמו או לשאר איזה תשמיש חייב משום קורע, שהוא
קורע ע"מ לתקן. ויש שכתבו על דברי המשנ"ב הללו, דלכאורה מדוע יש לחייבו,
הרי את הנייר הוא מקלקל ע"י שקורעו, ואף שהוא משתמש בו לצורך נקיון גופו לגבי
הנייר עצמו מיהא אינו מתקן שום דבר אלא מקלקל, והר"ז דומה להא דפסק הרמב"ם
(פי"א, דשבת, הי"ז), חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרא הר"ז מקלקל
ופטור, הרי דלא חשיב מקלקל ע"מ לתקן במה שהוא רוצה להשתמש בעפר לצרכו, ודכוותיה
נמי הכא, שהוא קורע את הנייר לצורך עצמו, שלא יתחייב מחמת שהוא מתקן לצורך עצמו
כיון שסו"ס לגבי הנייר הוא מקלקל. וכתב ע"ז הרב המחבר שם, דלא היא ואכן
צדקו דבריו של המשנ"ב, משום דשאני מלאכת קורע משאר מלאכות, ואין להביא עליה
הוכחה מהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, והטעם לזה הוא, שבשאר המלאכות הם באים
לתיקון ולכן צריך שהמלאכה תהיה לגופה. משא"כ בקורע שעיקרה של מלאכה זו הוא
לקלקל, ולכן אין צריך בזה שהתיקון יהיה בגופה וצריכים רק שיצא מזה תיקון במקום אחר,
כקורע ע"מ לתפור. ואדרבה בביאור הלכה (סי' שמ) ד"ה ולא נתכוין, בסופו, ר"ל
אליבא דרש"י דאם ע"י עצם הקריעה יוצא תיקון דמשוי ליה מנא כפותח בית
הצואר, אזי לא חל על זה שם קורע כלל, כי לא שייך שם קורע כ"א כשהוא מקלקל בעת
הפעולה, אלא שהוא מכיון בשביל איזה תיקון, וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפלה בה דרנא
קורעין בה ותופרין אותה, שהקריעה מקלקלת את היריעה ביותר, אלא שעי"ז יוכל אח"כ
לתפרה וכו', ועל רקע זה מוסבים הוכחותיו הרבות של המשנ"ב בדיבורו הארוך שם, מדברי
הש"ס והפוסקים דאפילו קורע שלא ע"מ לתפור חייב, כל שיש איזה תיקון
בקריעתו, ושהסוברים דבעינן קורע ע"מ לתפור דוקא יחידים הם. וא"כ לפ"ז
הדבר ברור דאין להשיב מענין החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, וזה משום דהתם טבעה
של אותה מלאכה - דמלאכת בונה - לתקן, ולכן כל שעצם החפירה קלקול הר"ז פטור. משא"כ
במלאכת קורע דטבעה של מלאכה זאת היא לקלקל במקום זה, ועי"כ לתקן במקום אחר, ולכן
שפיר חייב בזה כל שקורע בשביל איזה תיקון שהוא. וזהו גם היסוד שפוסק המשנ"ב
הנ"ל (בסעיף קטן מא) דאם קורע נייר כדי לקנח א"ע או לשאר תשמיש, חייב
משום קורע שהוא קורע ע"מ לתקן. עכת"ד. ועיין שם עוד בדבריו (אות ג) שהביא
את דברי החיי אדם הנ"ל (בנשמת אדם כלל כט, אות א) דדינא דהמפרק ניירות דחייב
הוא דוקא לדעת הרמב"ם דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב, אבל לרוב הפוסקים דס"ל
מלשאצ"ל פטור, אין בו אלא איסור ולא חיוב. ומתוך כך נשאר בתימא על השו"ע
שסתם כלשון הרמב"ם, והרי מרן ס"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור.
ובאמת דהמשנ"ב בביאור הלכה (סי' שמ) ד"ה ולא נתכוין לקלקל, השיג על הנשמ"א
וכתב דלא נהרין לו דבריו כלל, והסיק דבין לדעת הרמב"ם ובין לפוסקים כר"ש,
חייב בזה, והמשיך הרהמ"ח שם וכתב - ועפ"ז מסתלקת הפליאה שבס' חסדי דוד
על התוספתא פ"ג דביצה, שכתב להתפלאות על הפרי חדש. עכת"ד. ע"ש. ובפשטות
כוונתו לדברי החסדי דוד הנ"ל, אשר כתב שם, דעד כאן לא היה לו לפר"ח
לאסור את קריעת הנייר מע"ג המנעול אלא לדעת הרמב"ם דס"ל מלשאצל"ג
חייב, אבל לדעת רוב הפוסקים ומרן דס"ל כר"ש אין לאסור הקריעה, הואיל
ואין התיקון בגוף הקריעה והווי מלשאצ"ל. וע"ז דוחה הציץ אליעזר דלא היא,
משום דבענין קריעה ליכא לענין מלאשאצ"ל, היות וכל עיקרה של מלאכה זו היא
לקלקל ע"מ לתקן. והן אמת שעצם יסוד דבריו, חילוקו וביאורו הללו של הצ"א
נהיר הוא, אולם יש להתבונן במה שעמד להעיר על הרב חסדי דוד הנ"ל, דסו"ס
יש להשיב ולומר, דאכן באמת כל ענין זה דקורע הוא לקלקל ע"מ לתקן, ולכן חייב
על הקלקול, אולם זה אינו אלא דוקא כשמקלקל ע"מ לתקן בגוף אותו הדבר שקרע בו, דומיא
דענין הקורע שבמקדש, שהיה קורע את מקום הדרנא (התולעת), ע"מ לתפור באותה
היריעה, משא"כ במקום שקורע הנייר, ועי"ז מתקן במקום אחר ולא בגוף אותו
הנייר שקרע, דומיא דנידון הפר"ח שקורע הנייר מע"ג התנור להוציא את החמין
שבתוכו, וכן בענין התוספתא שהביא החסדי דוד שם דקורע את העור מע"ג החבית
להוציא המאכל מתוכו. לא שייך לומר ליסוד זה שהרי לא תיקן בגוף אותו דבר שקלקל בו
אלא רק במקום אחר, וא"כ נמצא שבגוף נייר זה רק קלקל ושפיר חשיב מאלכה שא"צ
לגופה, וגם המשנ"ב שדיבר לא מיירי אלא מענין הקורע את הנייר ע"מ לקנח בו,
דבאמת התם שפיר הוי כקורע שבמקדש, שאחר הקריעה מתקן בגופו של אותו דבר עצמו שהרי
משתמש בו לקינוח, וכן יש לבאר את דבריו במה שדחה את הח"א בענין הקורע עורות
דבוקין וכו' דהתם מיירי שקורע ע"מ להשתמש בגופם של הניירות, הא לאו הכי שאינו
קורע ע"מ לתקן בגוף הדבר עצמו לא מחייב, ועי' היטב בדברי המשנ"ב בביאור
הלכה (שם) ולא נתכוין לקלקל, ע"ש. וכן מורה פשט דבריו של מו"ר בס' לוית
חן הנ"ל (סי' קכב) דכל שהוא מקלקל ביריעה זו ומתקן עי"ז בדבר אחר בכלל, חשיב
מלאכה שא"צ לגופה, וע"ז מיירי בפשטות ג"כ בחסדי דוד ושאר הפוסקים
בנידון הפר"ח. וק"ל.
ובסיום אבוא העיר"ה, דהנה יש
לציין דע"פ מאי דפסק מרן (בסי' שכג, ס"ו) מדיחים כלים לצורך היום כגון
שנשאר לו עדין סעודה לאכול, אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין, וכלי שתיה מדיחין
כל היום, שכל היום ראוי לשתיה. ע"כ. ומדברי מרן מבואר דאין להכין דבר בשבת
כגון האי דהדחת כלים אם לא יצרך לו בשבת, משום דהוי מכין משבת לחול. והוא מהגמ' דשבת
(קיח, ע"א) דאמרינן ת"ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית וכו'
מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח וכו', ופרש"י שוב אינו מדיחן, דאין הדחה זו אלא
לחול. וראה גם במשנ"ב (סי' שב, סקי"ט), ע"ש. וממילא לפ"ז יש
להזהר שלא למלאות מים בשקיות ההקפאה הללו, ולהניחם בתא ההקפאה כדי שיקפאו אם עושה
כן לצורך יום חול, דהיינו שהוא בטוח שלא יצטרך להם בשבת כגון שיש לו בלא"ה
כבר קרח קפוא בתא ההקפאה וכדו'. [ואיסור ההכנה משבת לחול הוא אפילו בדבר שיש בו
טורח מועט, עי' במשנ"ב (סי' תקג, סק"א), ובס' שש"כ (פרק כח, הערה
קנו), יעו"ש. ולכן הכ"נ אע"ג שכל הענין כאן הוא רק מילוי מים בשקית
והנחתו בתא ההקפאה, שאין בזה טורח גדול, ג"כ אסור]. אמנם כל שנראה לו שיצטרך
לכמה קוביות קרח במשך השבת אה"נ דשרי, ובכה"ג נראה דשרי לו למלאות את כל
תבניות השקית במים, כלומר דאע"ג דהשקית מכילה דרך משל 15 תבניות והוא במשך
השבת לא יצטרך אלא ל - 5 בלבד, ונמצא דהעשר קוביות הקרח הנותרים ישארו לחול והוא
מכינם משבת לחול דג"כ יש להתיר, משום די"ל שכל שעושה פעולה אחת שיש בה
לצורך שבת ומוצאי שבת גם יחד והוא בלי כל טורח יתר לית לן בה, וכמו שיש לדייק כן
מדברי המשנ"ב (בסי' שלו, סקל"ג) שעמד שם בדברי מרן שכתב, יש ליזהר
מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים שסופן להצמיח, ואם ישליך לתרנגולים לא ישליך אלא
כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומים. והביא ע"ז המשנ"ב את דברי התוס' שבת
שכ', דהא דבמשליך לתרנגולים שרי להשליך בשיעור יום או יומים משום דאינו משריש עד ג'
ימים, ועכ"פ כל זה מיירי דהשליך את הזרעים בפעם אחת דאל"ה אסור להכין לימי
החול. עכת"ד, ע"ש. הרי מבואר בדבריו דכל אשר הוא משליך בפעם אחת זרעונים
לתרנגולים לצורך שבת ולצורך חול גם יחד ליכא ביה משום מכין משבת לחול, כיון שעושה
זאת בפעולה אחת, ובלא טורח יתר. וכן הביא כיוצ"ב בס' שש"כ (פרק כח, סעיף
ע), ע"ש. וממילא הכ"נ בנידון דידן, אע"ג שכאמור יצטרך רק 5 קוביות
קרח מתוך ה - 15, מ"מ מכיון שבעת מילוי המים בשקית כל מילוי תבניות הקרח
נעשית בפעולה אחת ובחדא מחתא, ובלא טורח מיותר כלל, ממילא שפיר יש להתיר לעשות כן
שימלא את השקית במלואה על כל תבניותיה. ודו"ק. [ובימי הקיץ החמים שנראה לו
שיצטרך להרבה תבניות כאלו של קרח, ולכן רוצה להקפיא כמה שקיות, בפשטות ג"כ יש
להקל בדבר כדקאמר מרן בענין כלי שתיה, וראה גם באורחות חיים (הל' שבת, סי' רצג) שכתב,
אין מדיחין קערות ואין מציעין מטות אם לא לצורך השבת, "אבל כוסות וקיתוניות
וכלי שתיה מותר להדיח בכל עת, מפני שאין קבע לשתיה, ואפשר שיהיו צריכין לו לשבת".
ע"כ. וראה גם בקצות השולחן חלק ח (סי' קמו, סט"ז) שהביא נמי כיוצ"ב,
דכלי שתיה מותר להדיח כל היום, מפני שאין קבע לשתיה, ורק אם יודע בבירור שלא יצטרך
להם עוד אסור, ע"ש. וממילא הכ"נ יש לומר בענין הקרח הזה, דשרי ליה להכין
ככל צורכו ומחסורו אשר יחסר לו לפי ראות עיניו במה שיצטרך לצורך השתיה כי אין לה
קבע, ורק אם ברור לו שלא יצטרך לזה כלל אסור, הא לא"ה שיש לו צד כל שהוא
שיצטרך לזה שרי. וק"ל]. וראה גם היטב בדברי מו"ר בס' לוית חן (סי' ע), ע"ש.
וכן יש לציין, דכל שהוציא מההקפאה
שקית זו של הקרחונים ולקח ממנה כרצונו, ועתה רוצה להחזיר את יתר הקרחונים שנשארו
לתא ההקפאה ג"כ יש להתיר, ואע"ג שלא יצטרך להם בשבת ונמצא שהם ישארו
ליום חול, וליכא למיחש בהכי להאי חששא דמכין משבת לחול, והוא ע"פ מש"כ
בשו"ת מהרש"ג ח"א (סי' סא) והביא דבריו ג"כ בס' שערים המ"ב
ח"ב (סי' פ, סקכ"ז) דכל איסור ההכנה משבת לחול הוא דוקא באם כוונת העושה
להרויח הזמן שלא יצטרך לעשות פעולה זו בימי החול כמו הדחת כלים או הצעת המיטה משבת
לחול וכדומה, אבל במקום שאם לא יעשה פעולה זו יופסד הדבר לא גזרו. וראיה לדבר דהא
דשרינן (בסי' שח) לטלטל בשבת כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל או שלא יגנב ולא ישבר
והרי לא צריך לאותו כלי היום ומה שמכניסו לבית הוא משום שצריך לו למחר והוי כמכין
משבת לחול, אע"כ כיון שאין כוונתו להרויח הזמן של ימות החול, אלא המטרה היא
שלא יופסד ליכא ביה משום איסור הכנה. ועוד ראיה מהא
דפסקינן (בסי' שמב) דהתרת נדר ע"פ חכם מותר דוקא כשהוא לצורך שבת, אבל הפרה
דהויא מאב לבתו ומבעל לאשתו מותר בכל הנדרים, והחילוק בדבר דהתרה עפ"י חכם
יכול גם למחר, משא"כ הפרה דבעי דוקא ביום השמיעה ואם לא יפר בו ביום יופסד כל
ההפרה ע"כ מותר להפר כל הנדרים, והכ"נ כל ענין ההכנה שאסור לעשות בשבת
זהו דוקא אם לא יופסד הדבר. עכת"ד, ע"ש. וממילא הכ"נ הרי אם לא
יחזיר את שקית הקרח בחזרה לתא ההקפאה הרי שיופסד כאן כל הקרח הזה שנקפא, וחם השמש
ונמס, ואע"ג שהוא לכאורה הפסד מועט, נראה דג"כ לא שנא עי' בס' שש"כ
(פרק כח, סעיף פג) דמהאי טעמא דבפסידא ליכא משום מכין משל"ח, העלה להתיר
להכניס לבית בגדים הנמצאים בחצר שלא ירטיבם הגשם, אע"ג שרצונו ללובשם רק
במוצאי שבת, ע"ש. וממילא כאמור הכ"נ שרי להחזיר בחזרה לתא ההקפאה את
שקית הקרח עם הקרחונים שנותרו
בה, אע"ג שלא יצרכם יותר
לשבת זו.
[וגם אציין בזה, כי הן עתה הראוני שיש סוג חדש של שקיות
אלו של הקרח, וחדשים מקרוב באו, אשר הם דומים במתכונתם לשקיות הנ"ל, אלא רק
שדרך סגירתם הוא לא ע"י ב' רצועות שנקשרים בפי השקית, אלא שישנם חוטים דקים
של ברזל ולאחר שממלאים את השקית במים, מלפפים את חוט הברזל בפי השקית, וע"י
כן נסגרת השקית. והנה בענין ליפוף זה של חוטי הברזל שנעשים לסגירת השקיות כתב בס' שמירת
שבת כהלכתה (בפרק ט, סי"ג) לאיסורא, ומציון דבריו נראה דס"ל דהוי כי הא
דכתב הרמב"ם (בפ"י, דשבת, ה"ח) דהפותל חבלים מן ההוצין ומן החטף
וכו' וכיוצא בהן הרי זה תולדת קושר וחייב, והכ"נ מה שמלפף את ב' קצות חוט
הברזל הוי כפותל את החבל. וכן מבואר בדבריו של השש"כ עוד (בפרק טו, הערה קסו),
וכתב שם שכן שמע ג"כ מהגרש"ז אויערבך לאסור, וממילא ה"ה שאסור
לפתוח לחוט הברזל הזה היכא שהוא כרוך על משהו, דהא הרמב"ם שם בענין הפותל את
החבל וכו' כתב, דהמפריד את הפתיל הרי זה תולדת מתיר וחייב, ע"ש. ברם בקושטא
לפום ריהטא, הנה יש להתבונן בעצם דינו של הרמב"ם בענין הפותל את החבל, כי הנה
מרן בסי' שיז לא הביא להאי דינא לא בב"י ולא בשו"ע, וראה בגמ' דשבת (קמו,
ע"א) דאמרינן חותלות של גרוגרות ושל תמרים מתיר ומפקיע וחותך וכו', ובביצה (לא,
ע"ב) איתא חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך, ומפרוש רש"י התם מבואר
דמפקיע היינו סתירת עבותו וגדילתו של החבל, יעו"ש. וממילא מבואר מדברי רש"י
הללו דס"ל דלא כהרמב"ם הנ"ל דאוסר את הפרדת פתילתו של החבל, ובאמת
כ"כ ג"כ מהר"ם בענט בס' מגן אבות (דף ג, ע"ב) ד"ה והקושר,
ורע"א בהגהותיו על השו"ע (סי' שיד, ס"ט), והמשנ"ב בביאוה"ל
(סי' שיד, סעיף ח) ד"ה חותלות וכו', ובשו"ת אבני נזר חאור"ח (סי' קפב,
סק"א), דמדברי רש"י הללו דמבואר דס"ל להתיר את הפרדת החבל, משמע
דלא ס"ל כהרמב"ם. יעו"ש. וראה עוד בשו"ת אבני נזר (שם) שכתב
שם דמהגמ' הנ"ל ל"ק להרמב"ם משום דאפשר לומר דהוא ס"ל כפירוש
הר"ח שפירש דהא דאמרינן מפקיע היינו את החותמות עצמם. ע"ש. [ובאמת קרוב
לומר כן שהרי כידוע הרמב"ם אזיל בגירסאותיו וביאורם כדעת ר"ח, וכמ"ש
המגיד למרן ז"ל עי' בס' מגיד משרים (פרשת ויקהל, מהדורא בתרא, ד"פ ע"ב),
וראה גם בס' ברית יעקב (סי' כח, דף רכט, ע"א), ע"ש]. וראה גם בביאור
הלכה (הנ"ל), ובחזו"א חאור"ח (סי' נא, סקי"ג) ובחזו"א על
הרמב"ם (שם) מש"כ בזה עוד לבאר את הגמ' אליבא דהרמב"ם, ע"ש. וממילא
לפ"ז שפיר י"ל דמרן דהשמיט להאי דינא דהרמב"ם דהפותל את החבל היינו
משום דס"ל כרש"י דפליג על הרמב"ם, והיינו נמי דמרן בשו"ע (סי'
שיד ס"ז, וסעיף ח) פסק להאי דינא דהגמ' דשבת והגמ' דביצה ומתורף דבריו מבואר
כפרש"י דשרי להתיר את קליעת החבל ולסותרו, ע"ש. ונמצא לפ"ז דלדעת
מרן ליכא מקור לאסור את
ליפוף חוט הברזל, וק"ל.
וגם עתה ראיתי בקובץ אחד הנקרא "שערי
ציון" (עמוד 22), וראיתי שם כי אכן הרב הכותב נר"ו עמד להעיר לנכון
בענין זה דשמא מרן שהשמיט להאי דינא דהפותל את החבל היינו משום דס"ל כרש"י
דפליג בהא על הרמב"ם, ובפרט לפי המתבאר מדברי מרן בשו"ע סי' שיד ס"ז
וס"ח, וגם עמד להעיר כי הנה המ"מ (בפ"י, ה"ג) העתיק את דברי
רש"י בענין מפקיע חבל בביאור דברי הרמב"ם והרי לפי המבואר רש"י
פליג עליה, ונשאר בצ"ע. ועוד עמד להעיר שם, כי הנה על אף האמור חזינן
דהאחרונים הביאו את דבריו של הרמב"ם בענין הפותל את החבל להלכה, דכן הביאו
המג"א (סוס"י שיז) והגר"ז (שם, סי"א) והחיי אדם (כלל כז, ס"ז)
והרב בן איש חי ש"ב (פר' כי תשא, ס"ו) ואף המשנ"ב (בסי' שיז, סקל"ד)
העתיק דבריו. ועמד להעיר שם נמי על דברי השש"כ הנ"ל, שכתב לאסור את
ליפוף חוט הברזל הנ"ל לשם סגירה, דלכאורה יש לעיין טובא בדבריו, כי לעולם אף
אי נימא דחיישינן לדעת הרמב"ם בענין הפותל וכו' מ"מ מאחר ולא נמצא לו
מקור ברור בגמ' הבו דלא להוסיף עלה, ואין לנו אלא מה שמפורש בדברי הרמב"ם, ודברי
הרמב"ם אינם אלא בקליעת חבל שהפיתול והקליעה זה בזה היא המחברת את החוטים, דבזה
הווי דומיה דקושר שהקשר הוא מחבר את החוטים, אבל בחוט של ברזל שהוא קשה אין הליפוף
גורם לחיבור החוטים אלא רק נגרם שחוט אחד מתעכב ע"י השני ולא דמי לקושר ששם
הכל מתאחד, ולכן הרמב"ם נקט בדבריו שפותל מן ההוצין ומן החלף וכו' להשמיענו
שחיוב פותל חבלים הוא רק מדברים רכים שרגילים לעשות מהם חבלים, שהפתילה גורמת
לאיחודם, ע"ש עוד בדבריו. (ונראה לומר ג"כ, דמותר ליישר את חוט הברזל
הזה אחר פתיחתו כדי שיוכל שוב לסגור אותו, ולא דמי להא דכתב המג"א (בסי' ש"מ,
סקי"א) בענין מחט שהתעקמה וכו'. ע"ש. כיון שכך הוא דרכו לפתוח ולסגור
אותו, עי' היטב בס' יסודי ישורון על מלאכות (ח"א, עמ' 239), ע"ש היטב). ואיברא
דיש מקום לפלפל עוד טובא בענין זה של ליפוף חוט הברזל הנ"ל שנעשה לשם סגירה, וכעת
עמד קנה במקומו. כי מ"מ אנן בדידן לא נחתינן מעיקרא אלא לעסוק בסוג הנ"ל
של השקיות, שנעשית בהם קשירה בפי השקית].
מסקנא דמילתא: מותר להשתמש בשבת
בשקיות המיוחדים לעשיית קרח, וליכא למיחש לגבי מילואם במים והנחתם בתא ההקפאה
שיקרשו ויהיו קוביות קטנות, לא למתקן מנא ולא למידי. רק שיש להזהר שכשבא לקשור את
הרצועות שבפי השקית, לאחר שמילאם במים, שלא יעשה כדרכו בחול לקשור בב' קשרים אפילו
ע"ד להתירם בו ביום. אלא רק יקשור ע"י עניבה, או בקשר אחד במקום שיכול.
(אבל בקשר ועניבה ע"ג גם אין להתיר כמבואר לעיל בס"ד). וכן בענין הקריעה,
שכשרוצה להוציא את הקרח וצריך לקרוע מתבניות הנילון ג"כ שרי וליכא ביה משום
קורע, ואמנם מהיות טוב, שבעת שקורע את התבנית, לא יקפיד לקורעה במיתון לפי מידתה
כדי שלא לפגוע בזו שלידה, אלא יקרע בלא שום הקפדה ע"ד שיוכל רק להוציא את
הקרח מתוכה.
הנלע"ד כתבתי בס"ד, והשי"ת
יאיר עינינו במאור תורתינו הקדושה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אכי"ר.
מינה ואוקי באתרין.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi