למעלה
י) אמנם יש לציין, דבנידון דידן בעת שקורע את הנילון, טוב שלא יקפיד לחתוך לפי מידה דוקא
את אותה תבנית שרוצה להוציא ממנה את הקרח עתה, ושלא לפגוע בתבנית שלידה. דאיכא למיחש בהא לאיסור מחתך וכעין
המתבאר מדברי הרמב"ם (פי"א,
דשבת, ה"ז) ע"פ הגמ' דשבת (עה,
ע"ב) דכל דבר שאדם מקפיד לחותכו לפי מידה, איכא ביה משום מחתך, ולכן יתלוש את תבנית הקרח שלא בהקפדה
שתיתלש דוקא תבנית זאת, ולא יקרע כלום מהתבנית שלידה. ועי'
בס' מגן אבות (מלאכת טוחן, ד"ה קפיד אמשחתא. דף ח, ע"ב) שכתב שם, דדוקא
בכלי מקרי מחתך, אבל ביד לא מקרי מחתך, וכן מבואר כיוצ"ב
בשו"ת צור יעקב (סי' קנב) שכתב שם בפשיטות דמחתך לא הווי ביד אלא רק בסכין. אולם כבר העיר עליהם בס' יסודי
ישורון ח"ב (מער' טל מלאכות, עמוד 16) דהוא פלא שהרי בירושלמי חשב הרבה דברים שיש בהם משום מחתך, וה"ה
ביד. ע"ש. ועי' במשנ"ב (סי' שכב, סקי"ח - אות ג) ובביאור הלכה (שם) ד"ה אחד קשים
ואחד רכים, שעמד לבאר שם, דהכל תלוי בדבר לפי ענינו דדבר שדרכו לחתכו בכלי אין חייב כ"א בכלי, ודבר שדרכו
להפרידו ולחתכו ביד חייב ג"כ אפילו ביד, ומסתברא דאיסור דרבנן יש בכל גווני, ע"ש. וראה גם בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב (סי' פח,
בקונטרס אחרון, סקכ"ב), ובס' שמירת שבת כהלכתה (פכ"ג, הערה נה), ובשו"ת
ציץ אליעזר (חי"א, סי' ל, אות ז) אשר כתבו שם מענין חיתוך נייר טואלט בשבת, שאם מכוין
לקורעו לפי מידה, כגון במקום שהוא מנוקב, איכא ביה משום
מחתך, ואע"ג שחותכו ביד. ע"ש. וראה גם בתפארת ישראל בכלכלת השבת (אות לא),
שהביא שם דהקורע נייר לקנח בו חייב משום מחתך, ע"ש.
אמנם עדין יש להתבונן כאן, אם
שפיר איכא למיחש הכא לאיסורא דמחתך,
שהרי מה שמקפיד כאן לחתוך רק את הנילון של אותה תבנית, אינו
משום שרוצה וצריך את מידתה של תבנית זאת שחתך, דממנה לא
איכפת לו כלל, שהרי עומד להוציא הקרח ממנה ולהשליכה לאשפה מיד. אלא שעיקר קפידתו
כאן היא שלא לפגוע בתבנית הסמוכה לה, שרצונו שהיא תשאר
בשלמותה וישמר בה הקרח הנותר, א"כ דילמא בכה"ג ליכא משום מחתך, דמחתך הווי דוקא כשנצרך למידתו של
הגוף הנחתך ולא לשל הנשאר. ולכאורה י"ל בס"ד
לפי דברי הירושלמי שהבאנו לעיל (פ"ז, דשבת, סוף
הלכה ב) דאמרינן התם, קריעה בבגדים באמצע, וחיתוך
בעורות מן הצד. וא"כ משמע דאיכא מחתך אף בכה"ג, שהרי מה שחותך שם את העורות מן הצד ומקפיד על
המידה, אינו לצורך העור הנחתך, שאותן הרי זורק, אלא הוא לצורך העור הנשאר שיהיה עם
שוליים ישרים ולפי מידה. וק"ל, וגם ראיתי הלום בס"ד בס' טל אורות למהר"י בן ג'וייא (במלאכת
מחתך) אשר עמד לדון שם בכיוצ"ב היכא דחותך ואין רצונו בדבר הנחתך,
אלא כוונתו בחיתוך זה שהדבר הנשאר יהיה מתוקן במידה, אם חייב גם בכה"ג משום מחתך, והביא שיש בזה לכאורה מחלוקת בין הרב
דרכי נועם, לכפות תמרים, ע"ש בדב"ק המתוקים
מדבש. אולם עדין אין מזה ראיה גמורה וברורה לנידון דידן,
דיד הנטויה לדחות דעד כאן לא
מחיבינן ליה בירושלמי משום מחתך, משום שכל עיקר מחשבת
חיתוכו מעיקרא אינו אלא לצורך העור הנשאר, ולכן שפיר איכא
לחיובי משום מחתך, אע"ג שזורק את העור הנחתך. משא"כ
בנידון דידן הרי עיקר חיתוכו עתה אינו לצורך התבנית
הנשארת, אלא שעיקר רצונו הוא לתבנית הנחתכת ועליה הוא אינו מקפיד כלל שתחתך במידה,
אלא רק אגב אורחיה שכשחותך את התבנית הזאת הנצרכת נזהר שלא לפגוע בתבנית הנשארת, וא"כ
י"ל שמכיון שאת מה
שחותך עתה ועליה עיקר מחשבת חיתוכו, הוא לא מקפיד עליה, הווי מלאכה
שא"צ לגופה. וכשם שלגבי קורע אמרינן לעיל דלצורך שבת שרי במלשא"צ לגופה
הכ"נ לגבי מחתך י"ל
הכי. וצ"ע.
ולכן מהיות טוב, שכשחותך את תבנית
הקרח לא יקרענה במיתון ובהקפדה שלא יפגע בתבנית שלידה, אלא
יקרענה בלא הקפדה ככל שיעלה בידו. [ועל קוביות הקרח
עצמם ליכא למיחש אם מקפיד
לחתכם לפי מידה, דבמידי דמאכל
ליכא ביה משום מחתך, וכמו שביאר המשנ"ב
(סי' שכב, סקי"ב) בהא דכתב
שם מרן דאוכלי בהמה אין בהם משום מתקן כלי, ולפיכך מותר
לקטום אפילו בסכין קש ותבן לחצות בו שיניו. דכל כה"ג אפילו אם מקפיד על המידה אין בזה שום חשש לאיסור
מחתך כיון דדבר אוכל הוא, וכמו שכתב החיי אדם, ע"ש.
וראה גם בס' יסודי ישורון (שם) מש"כ בזה עוד דבאוכלין
ליכא משום מחתך. ע"ש].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi