למעלה
ט) איך שיהיה, לפי מאי דחזינן דרבותינו הפוסקים נקטו
בפשיטות, דבנילון איכא משום
קורע, בוא נבוא לנידון דידן בענין
חיתוך התבניות הללו של הקרח מהשקית, אי ליכא ביה משום
קורע. והנה הפרי חדש ביו"ד (סי' קיח, סקי"ח) דן בענין תנור של גוי,
שמטמינים בו את החמין לשבת, וכורכים נייר ע"ג המנעול מערב שבת ומדביקים את
קצוות הנייר ביחד ועושים שם חותם באופן שאי אפשר לפתוח התנור בשבת מבלי לקרוע
הנייר. וכתב ע"ז דמילתא דפשיטא
היא, שקלקול וקריעת הנייר בשבת כדי לפתוח את התנור, לא מקרי מקלקל אלא מתקן, ומלאכה
מן התורה היא וכמו שכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות שבת
[הלכה יא], שהמפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוון לקלקל בלבד, הרי זה
תולדת קורע וחייב, וזה מוסכם לכל הדעות, שכל מקלקל שאין כוונתו אלא לתקן וכגון
בנידון דידן שאין כוונתו בקריעת הנייר הדבוק משום קלקול
אלא כדי לפתוח התנור ולהוציא משם החמין, הוה ליה תיקון לדידיה והויא מלאכה האסורה מן
התורה. וא"כ אסור ג"כ לומר לגוי לקרוע הנייר דהוה
ליה שבות שאפילו במקום מצוה אסור, דלא שרי אלא שבות דשבות במקום מצוה וכמו שכתבו הרמב"ם והשו"ע. ואל
תשיבני ממה שיש נוהגים כשמקבלים אגרות חתומות בשבת לפתוח החותמות על ידי גוי, שאין
למדים ממנהג בטעות, דמילתא דפשיטא
דהוי מלאכה מן התורה, לפי שאין כוונתו לקלקל אלא כדי לפתוח האגרת
ולקרותה, ויש למחות ביד הנוהגים כן, שהוא מנהג גרוע ואף הם עתידים ליתן את הדין על
זה, עכת"ד. ע"ש. וא"כ מדבריו אלה של הפר"ח
מתבאר דס"ל, דכל שקורע
נייר וכיוצ"ב וכוונתו לתקן בזה דבר אחר, כי הא
שקורע הנייר כדי להוציא את החמין מתוך התנור, דאע"ג
שאת הנייר הוא מקלקל מ"מ מכיון שמתקן עי"ז דבר אחר חייב עליו, ורק במקום שהוא מקלקל לגמרי
שאין לו שום תועלת כלל בקריעת הנייר ליכא ביה חיובא. וממילא הכ"נ יש לומר בנידון דידן, דאמנם שבקריעת תבנית הנילון להוציא
את הקרח הוא מקלקל את גוף השקית, שעי"ז לא יוצלח
יותר לשימוש. מ"מ מכיון שלצורכו הוי מתקן, שעי"ז יכול להוציא את קובית הקרח ממילא כל כה"ג לא חשיב קורע ע"מ
לקלקל, שבאופן כזה פטור כדאמרינן בשבת (קה, ע"ב).
אמנם לכאורה יש להקשות ע"ז, כי
הנה מרן בשו"ע (סי' שמ,
סי"ד) העתיק את לשון הרמב"ם
שהמפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל
בלבד, חייב משום קורע. אע"פ שמרן גופיה בשו"ע
(סי' שטז, ס"ח) פסק כרוב הפוסקים דמלאכה שאינו צריך לגופה פטור עליה, אולם הביא שם מו"ר
לבאר ע"פ מש"כ בס' מאורי אור (חלק באר שבע, דף קיד,
ע"א) דאה"נ שמרן גופיה ס"ל
דבכה"ג שמפריד ניירות דבוקים הווי מלאכה שאצל"ג דפטור עליה, אולם מה
שנקט בלשונו "חייב" מכיון שהעתיק בזה את לשון
הרמב"ם, וידוע שבכמה מקומות תופס מרן לשון הרמב"ם או שאר פוסקים אף שאין כל הלשון מדוייק להלכה לדעתו. וכמו שכתב כיוצ"ב
הכנה"ג באור"ח (סי'
שיט, בהגב"י אות יב), והמטה
יהונתן ביו"ד (סי' פז, ס"ו) בדין דם שבשלו שאף שמרן ס"ל
דדם שבשלו דרבנן, תפס בשו"ע לשון הרמב"ם וליה לא סבירא ליה. ועוד
הביא שם ליישב את דברי מרן ע"פ דברי הגאון רבי יהודה אשכנזי
בס' קהל יהודה על יו"ד (סי' קיח, סעיף ד) דהכא במפרק ניירות הדבוקים מה שחייב, משום דמיירי שצריך להשתמש בניירות עצמם, והוה
ליה מקלקל על מנת לתקן בגוף הדבר עצמו ובכה"ג
בודאי שחייב, ואה"נ במקום שקורע לא ע"מ לתקן
בגוף הדבר עצמו, אלא בדבר אחר, כהא דקורע את העור מעל
פי החבית של יין וכן הקורע את הנייר מעל פי התנור, כדי שיוכל להוציא את המשקה
והמאכל מתוכם, אה"נ דפטור
אבל אסור, ולכן שרי לקורעו ע"י גוי דהוה ליה שבות דשבות במקום מצוה.
ויתרה מזו הוסיף שם מו"ר
לומר, כי הנה במתניתין דשבת (קמו,
ע"א) אמרינן, שובר אדם את החבית לאכול ממנה
גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ופרש"י, דהיינו טעמא משום
שאין במקלקל שום איסור בשבת. וכתבו הרשב"א והר"ן על זה ואינו מחוור, דאטו
מקלקל לכתחילה מי שרי הא איסורא דרבנן מיהא איכא, אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא
קיי"ל המקלקל פטור אבל אסור, הכא
משום צורך שבת מותר לכתחילה. וכן כתב המאירי בשבת (שם),
והרי שם הווי מקלקל לגבי החבית ומתקן לגבי הגרוגרות ואפילו הכי נידון כמקלקל, והכא נמי שקורע הנייר ומקלקלו אעפ"י
שלגבי החמין שבתנור הוי מתקן, נידון כמקלקל ולצורך שבת יש לומר שאפילו ע"י ישראל
מותר. ואע"ג דבביצה (לג,
ע"ב) מוקי לה במוסתיקי,
אבל בחבית שלימה אסור, וכן כתבו התוספות והרא"ש בערובין (לד, ע"ב) וכן פסקו הטור והשו"ע
(סי' שיד, ס"א) זהו משום שיש לגזור שמא יתכוין
לעשות כלי. וזה לא שייך בנידון הנייר שעל פי התנור שקורעו
לגזרים, ומכל שכן שהרשב"א והר"ן
בשבת (קמו, ע"א) ס"ל שאין האוקימתא (בביצה לג:) אלא לרבי
אליעזר, אבל לרבנן אפילו בחבית שלימה מותר, וכ"כ הראבי"ה
(סי' שלה) והאור זרוע ח"ב (סי' עה), וכ"כ הריטב"א בחי' לערובין (לה, ע"א), וכן היא דעת הרי"ף
והרמב"ם, עכת"ד מו"ר שליט"א, ע"ש
נפלאות מתורתו.
ומעתה הכי נמי
יש לומר בנידון דידן, שהרי הקריעה הזאת שעושים בנילון אינה לצורך תיקון בגופו של הדבר עצמו דהיינו הנילון, אלא לצורך תיקון בדבר אחר כדי שיוכל להוציא את הקרח
מתוכו. וממילא הוי כקורע את העור מעל פי החבית להוציא את היין מתוכה, וכהא דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, וכהקורע
את הנייר מע"פ התנור להוציא החמין מתוכו, דחזינן דחשיב לה כמלאכה שאינה
צריכה לגופה והוי מקלקל, דבעלמא פטור אבל אסור, והכא מכיון שיש בו צורך שבת כדי
שיוכל לצנן את המשקה וכדו', ובפרט בימי הקיץ החמים שרוצה להביא מים קרים על נפש עיפה להשיב נפשו דבודאי צורך שבת חשיב לה, [ועי' בשו"ת מהר"ח
אור זרוע (סי' פג) אשר כתב שם דלהתענג בשבת הוי במקום מצוה, ע"ש. וראה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לד,
אות יא) שכתב לבאר עפ"ז דעונג
שבת חשיב נמי עת הצורך, ע"ש
מש"כ בזה]. מותר אף לכתחילה וכמו שכתבו הרשב"א
והר"ן והמאירי בשבת (קמו,
ע"א) בענין שובר אדם וכו',
דאע"ג דבעלמא מקלקל
פטור אבל אסור, משום צורך שבת התירו אף לכתחילה.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi