למעלה
ה) איברא דעדין איכא לעיוני
בנידון דידן, דאף אם נימא דקיי"ל להקל בב' קשרים כל שדעתו להתירן בו ביום
דחשיב לה כקשר של הדיוט ואינו של קימא. כי הנה האורחות חיים (הל' שבת, סי' קו) כתב,
ויש מי שכותב כלל אחר, דכל קשר שלפעמים נמלך עליו ומבטלו לעולם, אע"פ שבשעת
עשייתו לא היתה דעתו ע"מ לקיימו לעולם, נחשב כאילו הוא קשר של קיימא ואסור
לקשרו בשבת, הלכך הקשר שעושין בקרדליא"ש היכא דאינו יכול לפשוט את הבגד בלא
היתר הקשר מותר, אבל אם יכול לפשוט הבגד בלא היתר הקשר אסור לקשור, כי הקשר של
קימא הוא. ע"ש, וכן הביא הב"י (סי' שיז) כדברים אלו בשם הכלבו [והוא בסי'
לא, דף כו, ע"ב. שהביא להאי דינא]. וכ"פ המג"א (שם, סק"כ) דכל
קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם, אע"פ שתחילת עשייתו לא היתה ע"מ להניחו
שם אסור, והלכך אסור לקשור רצועות המכנסים שלפעמים נמלך ומניחו שם עד שיהיו בלויים.
ע"ש. וכן הסכים
להאי דינא בשו"ע הגר"ז (שם,
אות י), ע"ש, נמצא דלדעתיהו כל קשר שדרכו בעלמא לעשותו לקימא, לא סגי בהכי
שכשיקשרנו בשבת יעשהו ע"ד שיתירו ולא ישאירו לקימא. א"כ לפ"ז יש
לחלק ולומר דעד כאן לא מיירי רבינו החיד"א בברכ"י אלא דוקא בקשר החגורה
שכן הדרך להתירו תמיד, ולהכי לא הוי של קיימא. משא"כ בנידון דידן דאין הדרך
תמיד להתיר את הקשר שבראש השקית, ממילא אף שיהיה עתה דעתו להתירו לא סגי בהכי. אמנם
הנה הט"ז (שם, סק"א) כתב, שהכל תלוי בדעתו של הקושר, שאם דעתו שישאר כך
הקשר לעולם חשיב קשר של קימא. ואם דעתו להתירו ביומו מותר לקושרו לכתחילה, ע"ש.
א"כ נמצא דלפי דעת הט"ז אפילו בקשר שרגיל לקושרו ולבטלו לעולם, כל שבעת
עשייתו בשבת היתה דעתו להתירו בו ביום אה"נ דלא חשיב קשר של קימא. ומעתה הכ"נ
בנידון דידן, הרי מעשים בכל יום שכשקושרים את רצועות השקית בב' קשרים, הוא ע"ד
שלא להתירם בו ביום
ולא להתירם לעולם, שהרי הדרך הוא
שלאחר שממלאים את השקית במים, וקושרים אותה להניחה בהקפאה, קשר זה אינו ניתר לעולם,
דאין צורך להתירו, מפני שאת קוביות הקרח מוציאים מתחתית השקית ע"י קריעתה
פסקי פסקי, וא"כ נמצא דתליא בפלוגתא הנ"ל, דלדעת האורחות חיים והכלבו
ודעימהו, דס"ל דכל קשר שאין דרכו להתירו מצד עצמו, אף שיקשור אותו על דעת
להתירו לא יעלה לו ארוכה למחשבי כאינו של קימא, א"כ הכ"נ בנידון דידן
הרי כאמור אין דרכו של הקשר הזה שבפי השקית להתירו מצד עצמו, וממילא לא מהני מה
שיחשוב להתירו בו ביום. ונמצא דחשיב כקושר ב' קשרים לקימא, דבכה"ג אפילו נימא
דרבינו החיד"א פליג אל הש"ג, מ"מ הרי ס"ל לאסור ב' קשרים שהם
לקימא. אבל לדעת הט"ז דהכל תלוי בדעתו וברצונו ואף קשר שאינו עשוי להתירו מצד
עצמו (כהקושר את נעליו וכדו', שעומד להתירו בסוף היום מחמת עצמו), נמי שרי. א"כ
הכ"נ יש להתיר בנידון דידן דאע"ג שביום חול רגיל לקשור ולהניח קשירה זו,
מ"מ כשקושרו בשבת ועושהו ע"ד להתיר הא לא חשיב כשל קימא, והוי כקושר ב' קשרים
שלא לקימא דשרינן לקשור כה"ג כמבואר לעיל.
ומכיון שמדברי האחרונים נראה, דדעתם
מצדדת להסכים עם האורחות חיים והכלבו ודעימיהו, ופליגי על הט"ז בסברתו זו
דבדעתיה תליא מילתא, וכמו שהביא מו"ר בס' קול סיני (הל' קושר ומתיר, הערה 11)
את דברי התורת שבת (סי' שיז, סק"א), שעמד לתמוה על הט"ז, דהרי אין מחשבה
מוציאה מידי מעשה, והכל תלוי במהותו ודרכו של הקשר ולא בדעת הקושר, וכמתבאר מדברי
המג"א בשם הכלבו. והביא שם מו"ר את דברי הגאון רע"א בחי' לאור"ח
(סי' שיז) שהקשה, לפי מאי דקיי"ל שקשר שאינו של קימא מותר לדבר מצוה א"כ
הא דגרסינן בערובין (קג, ע"א) בן לוי שנפסקה לו נימא בכינור במקדש קושרה ר"ש
אומר עונבה וכו', ואמאי אסור לקשור לר"ש, יחשוב עליה להתירה ביומו אחר השיר
כיון דהוי קשר שאינו ש"ק ושרי לדבר מצוה, ע"כ. דנראה דרע"א אזיל
בשיטת הט"ז דהכל תלוי בדעתו, אכן לדברי האחרונים הנ"ל לק"מ, דיש
לומר שהכל תלוי בדרך העולם באותה קשירה, דכל שדרכו לקשור בכיוצ"ב לעולם, חשיב
קשר ש"ק אפילו היתה דעתו להתירו ביומו, וממילא לא מהניא מחשבתו להתיר. ושגם
החקרי לב בחאור"ח (רס"י ס) עמד לדחות את דברי הט"ז מהגמ' דערובין
הנ"ל, והוכיח במישור שכל שדרך הקשר עשוי להתקיים לעולם אפילו יהיה בדעתו
להתירו בו ביום אינו כלום. וגם הבית מאיר (בסס"י ריז) עמד לחלוק על הט"ז,
דלעולם כל קשר שאינו עשוי להיות ניתר מעצמו או ע"פ הכרח הלובש, כ"א בזמן
ארוך חשיב קש"ק אפילו אם הוא מתכוון להתירו בו ביום בלי הכרח, דזה אינו מעלה
ומוריד, וגם המשנ"ב בביאור הלכה (רס"י שיז) עמד לדחות את דברי הט"ז,
ויישב את קושית רע"א כנ"ל. דכל קשר שדרכו לקיימו לא סגי בכך שיחשוב עליו
להתירו, ועפ"ז כתב לתרץ ג"כ את קושיית הפרמ"ג (שם, בא"א סק"ה)
למה אין עושין ציצית בשבת ויחשוב עליו להתירו במוצ"ש, דלפי המבואר כיון שדרכו
להיות קשר של קיימא, הו"ל איסור תורה. ושגם הישועות
יעקב (שם, סק"ה) הסכים עם הכלבו דלעולם לא סגי במחשבה בלבד, וראיה מהגמ' דערובין
הנ"ל בבן לוי וכו', ושכן הסכים ג"כ בשו"ת בית אב חאור"ח (סי' ס,
אות ב), שכל דבר שאינו עומד להתירו מצד עצמו, רק בשביל שלא יעבור על האיסור לא
מהני מידי לחשובו קשר שאינו של קימא, ושכן הסכימו עוד אחרונים עם דברי הכלבו והמג"א
ודלא כהט"ז, ע"ש, וממילא לפ"ז שוב נפל פיתא בבירא, דלעולם לא יהיה
כאן מקום להתיר את קשירת הרצועות בב' קשרים זע"ז, אף שיהיה דעתו להתירם בו
ביום דאין זה מעלה ומוריד מאחר ועדין חשיב קשר ש"ק, משום דבסתם ימים דרכו של
קשר זה להניחו ולא להתירו כמבואר, ומחשבתו אשר יחשוב עליו בראש"ו כשיקשרנו בשבת
להתירו בו ביום, לא יגהה לו מזור.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi