למעלה
ב) אמנם מאי דאיכא לדון הכא, בנידון דידן הוא מהאי דחזינן בגמ' שבת (מח, ע"ב), רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא (להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן - רש"י), איתביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא, מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין, ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביו"ט, ואין צריך לומר בשבת. לא קשיא, הא בחדתי הא בעתיקי, תניא נמי הכי אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביו"ט ואין צריך לומר בשבת, נשרו מחזירין אותן בשבת ואין צריך לומר ביו"ט, ופרש"י - מתירין בית הצואר, שדרך הכובסין לקושרן. אבל לא פותחין, לכתחילה דהשתא עביד ליה מנא. בחדתי, שלא היו מעולם לתוכו אסור "דהשתא עביד ליה מנא". בעתיקי, להחזירו לכר זה שנפלו ממנו, ע"כ. א"כ מדברי רש"י הללו מתבאר, דהא דאסרינן למלאות את הכר מוכין בחדתי היינו משום דהוי מתקן מנא דמעיקרא לא הוי כלי, וע"י המילוי נעשה כלי. ובאמת כן מבואר ג"כ מדברי הר"ן והריטב"א והמאירי בשבת (שם) דהאי דאסרינן להאדורי אודרא לבי סדיא בחדתי, משום דהשתא עביד ליה מנא. וכן מבואר ג"כ מדברי האור זרוע (בהל' שבת, סי' סז), ע"ש. [אבל מדברי הרמב"ם (פכ"ב, דשבת, הכ"ג) מבואר, דאיסור החזרת המוכין לכר בשבת הוא משום גזירה שמא יתפור. שכתב שם, והתופר מאבות מלאכות לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין, גזירה שמא יתפור. אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת מחזירין אותן בשבת, ע"ש. אולם כאמור מדברי רוב הראשונים מבואר, שעיקר איסורא דאיכא הכא הוא משום מתקן מנא. ובאמת יש להתבונן בדברי הרמב"ם הללו משום דמעיקר הסוגיא התם בגמ' דשבת משמע, דמיירי בענין מתקן מנא, דהרי נקטינן בחדא מחתא להאי דינא את דין הפותח בית הצואר שהוא ענין של מתקן מנא. ועי' במשנ"ב בשער הציון (סי' שמ, ס"ק סח) ע"ש. אמנם יש ליישב מעט, כי הן אמת דמדברי רש"י בשבת (שם) מבואר דהפותח בית הצואר בשבת חייב משום מתקן מנא, אולם מדברי הרמב"ם (בפרק י, דשבת, הלכה י) מבואר דחיובו הוא משום קורע, וכן עמדו לבאר את דבריו המעשה רוקח (שם), והגאון רבי יוסף בן ג'וייא בס' טל אורות (בסוף מלאכת קורע) בד"ה ומן האמור, שהרמב"ם ס"ל דהפותח בית הצואר בשבת חייב משום קורע. וראה גם בס' מעשה רוקח (ריש חלק א) בתשובות שהביא מר"א בן הרמב"ם שכתב שם, וז"ל: כתב רבינו אברהם בנו של רבינו המחבר האי מילתא פירשה הרב אבא מארי ז"ל פירוש דמסתבר והדין הוא פירושא דשמעית מיניה, מסתברא דהאי פותח בית הצואר אינו שיחתוך מן הבגד מקום שיכנס בו הצואר במספריים או בסכין כדרך שעושים החייטים וכו' אלא שדרך החייטין כשגומרין הבגד ומתקנין בית הצואר שלו עד שיהא ראוי ללבישה, משיב המטלית שחתכה ממקום בית הצואר על בית הצואר ותופרה תפירת עראי כדי שיהא ניכר שזה הבגד חדש, ובעת שירצה בעל הבגד ללבוש אותו מסיר אותם החוטין שתפר בהם אותה המטלית ולובשו וכו'. ע"ש. הרי מבואר לפ"ז דהרמב"ם ס"ל דהאי דאמרינן בגמ' דשבת (שם) דהפותח בית הצואר חייב, אינו משום מכה בפטיש כפרוש רש"י, אלא היינו משום קורע. ועי' עוד בזה במש"כ בשו"ת דברות אליהו (ח"א, סי' כ), ובקונטרס "אור השבת" (סי' ח, אשר הוא בסוף ס' שבת כהלכה) בביאור מחלוקת רש"י והרמב"ם בזה דמדוע הרמב"ם מחייבו משום קורע, ע"ש. וראה גם בביאוה"ל (בסי' שמ) ד"ה ולא נתכוין, ע"ש. ומעתה תכלה תלונתינו על רבינו הרמב"ם, דאה"נ הרמב"ם פשט אחרת לו בסוגיא דהאי דאסור לאהדורי אודרי לבי סדיא הוא משום תופר, וסמיך ליה האי דהפותח בית הצואר חייב, דהוא משום קורע. וחוברים מלאכות אלו אשה אל אחותה, ואה"נ היא גופא דרש"י ז"ל לשיטתיה אזיל דהוא מבאר בענין הפותח בית הצואר דחייב משום מכה בפטיש, וגם בהלכה הסמוכה לה דאסור לאהדורי אודרי וכו' פירש משום מכה בפטיש, וק"ל. איברא דהלום ראיתי בחזון איש חאור"ח (סי' נא, סק"ד) שכתב שם, דאין הכרע לבאר את דברי הרמב"ם דמכך שהביא את דין הפותח בית הצואר במלאכת קורע, דס"ל שחיובו משום קורע, דלעולם אפשר דס"ל נמי שהוא משום מכה בפטיש. ע"ש. וראה גם במש"כ בזה לבאר בהרמב"ם אם חייב משום קורע או מכה בפטיש המנחת חינוך (במוסך השבת, אות כד), והאמרי בינה (בדיני שבת, סי' לב) ד"ה גם, ובאפיקי ים ח"ב (סי' ד, ענף ו), ובתועפות ראם (סי' רעד, אות קעט). ועכ"פ מתשובתו הנ"ל של ר"א בנו של הרמב"ם מבואר דשפיר ס"ל להרמב"ם דחיובו משום קורע. ואכמ"ל, יוסף חכם ויבין לקח].

והנה במאי דאמרינן בגמ' הא בחדתי הא בעתיקי, יש לעמוד מהי כוונת הגמ'. האם הכוונה היא על הכר, כלומר שכל שהכר הוא חדש שלא היה בו מוכין מעולם, אסור להכניס בו מוכין אע"פ שהם ישנים שהיו בכר אחר, משום דעביד ליה מנא שקודם לא היה ראוי לשכב עליו ועתה ראוי. או אפשר לפרש דהכוונה על המוכין, שאם המוכין הללו לא היו אף פעם בכר לא היה עליהם שם כלי, ועתה ע"י שנותנם בתוך הכר נעשו ראויים לשכיבה יורד עליהם שם כלי, וא"כ יצא דכל שהמוכין הללו היו כבר בכר אחר והיה עליהם שם כלי, אם נפלו ממנו מותר להכניסם אפילו לתוך כר חדש שלא היו בו מוכין מעולם. ובאמת הגר"ח נאה בס' קצות השולחן (בבדי השולחן חלק ח, סי' קמו. אות ב) עמד להסתפק בזה, וכתב, דמפרוש רש"י שכתב "בעתיקי, להחזירו לכר זה שנפלו ממנו". והיינו שלא מותר להחזיר המוכין אלא דוקא לתוך הכר שנפלו ממנו, משמע דתרתי בעינן, א) שגם המוכין יהיו ישנים שכבר השתמשו בהם וירד עליהם שם כלי. ב) וגם הכר בעינן שכבר ישן על כר זה וכבר היה ראוי לשכיבה. ולכן לפ"ז כתב, דיש מקום לומר שאין זה דצריך שכבר השתמש מקודם במוכין אלו, דוקא שהם פחותים מג' על ג' שאין תורת כלי עליהם, ובזה שנותנם לתוך הכר עביד להו מנא. אבל מוכין שיש בהם ג' על ג' שתורת בגד עליהם, יהא רשאי לתנם לתוך כר ישן שהיו בו מוכין אחרים מקודם, אפילו שבמוכין אלו לא השתמש מקודם משום דלא עביד להו מנא, שהרי בלא"ה תורת כלי עליהן. אלא שקשה להחליט הלכה שלא נזכרה בפוסקים ולא מצינו שהזכירו חילוק בין מוכין פחותים מג' על ג' ליש בהם ג' על ג', והטעם יש לומר דסו"ס עביד להו תיקון חדש שלא היה להם מקודם, שמתקנם בכר לשכב עליהן. ומיהו נראה קצת שמוכין שהיו פעם בכר מותר להחזירם לכר אחר שהוא מלא מוכין דסו"ס היה על שניהם תורת כלי. עכת"ד. ע"ש.

ואיברא שכדבריו של הגר"ח נאה דתרתי בעינן שגם המוכין וגם הכר יהיו בעתיקי, משמע גם מהא"ר (סי' שיז, סק"ז) שכתב שם, דמדברי התוס' בשבת (מח, ע"א) שכתבו אומר ר"י שאם נתקו חוטי הסרבל אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח שרי, כיון דעתיקי. ובלבד שיתנם בענין זה שלא יהא לחוש שמא יתקע. וכתב ע"ז האליה רבה, דהמג"א דקדק מדברים אלו דאסור לתת במנעל חדש רצועות בשבת דהוה ליה מתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסים ודוקא משיחה דמבטל ליה התם, אבל דבר העשוי להכניס ולהוציא תדיר אף בחדש מותר. והוסיף ע"ז הא"ר "ומשמע לי דה"ה שאסור להכניס משיחה חדשה במנעל ישן". ע"ש. הרי מבואר בדבריו דאע"ג דהמנעל ישן שהשתמשו בו בכ"ז אסור להכניס בו משיחה חדשה, דתרתי בעינן משיחה ישנה במנעל ישן, ורק בכה"ג מותר. ודו"ק, ועי' בס' שמירת שבת כהלכתה (פרק טו, סעיף ס) ע"ש. אמנם הנה בשו"ת תפילה למשה לידידנו הגר"מ הלוי יצ"ו ח"א (סי' נח) מצאתי שעלה ונסתפ"ק שם, אם מותר להשחיל בשבת שרוך חדש בנעל ישנה, שהיו בה שרוכים ונקרעו. ועמד לפלפל בדברי רש"י הנ"ל ודייק דמכך שכתב "בחדתי, שלא היו מעולם בתוכו דהשתא הוא דעביד ליה מנא". דמזה משמע דעיקר הקפידא היא על הכר שלא יהיה חדש, ולעולם כל שהכר הוא ישן שהיה בו מקודם מוכין ונפלו מכיון שהיה שם כלי עליו מותר ליתן לתוכו אפילו מוכין חדשים. כיון שע"י נתינתם לתוכו לא עביד כלי חדש. וכן יש לדייק מלשון רש"י שכתב, דהשתא עביד "ליה" מנא, ולא כתב דעביד "להו" מנא, משמע שהקפידא שלא יעביד לכר מנא, ולעולם אם היו בו מקודם מוכין, שע"י נתינת מוכין אלו אין הכר נעשה כלי חדש שרי אע"ג שהם חדשים. ועמד להוכיח הדיוק דהרי הר"ן נקט בלשונו דהשתא עביד "להו", משמע דרש"י שנקט בלשון דעביד "ליה" על הכר מיירי, ומה שכתב רש"י "בעתיקי, להחזירן לכר זה שנפלו ממנו" לאו דוקא לאותו כר שנפלו ממנו, אלא שכך הדרך שלמה יחזירם לכר אחר שנפלו ממנו מוכין ודרך הוא להחזיר כל המוכין לאותו כר שנפלו ממנו. ולא בא לאסור אלא להחזיר לכר אחר שלא היו בה מעולם מוכין. עכת"ד. ולכן העלה שם, דלעולם שרי להשחיל שרוכים חדשים בנעל ישנה שהיו בו מקודם שרוכים ונקרעו. ע"ש. איברא דמדברי מו"ר בשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' נו - בהערה) לא מבואר הכי, שהביא שם את דברי רש"י הנ"ל. וכתב ע"ז, ודע שאין לפרש מה שאמרו כאן בחדשים כאן בישנים, שאם הכר והכסת ישנים שהיו בהם מוכין מלפני כן מותר לתת לתוכם אפילו מוכין חדשים בשבת, שהכל תלוי בכר והכסת, ולא במוכין. זה אינו, שמפורש בחידושי הריטב"א שבת (מח, ע"א) בזו הלשון: וכי מפרקינן הא בחדתי, לאו חדתי ממש קאמר, אלא שלא עמדו המוכין בתוך כר זה, אבל עמדו בתוך כר אחר יש בחזרתם משום עושה כלי. תדע, דאי חדתי ממש מאי איריא לתת לתוך הכר דאסור, תיפוק ליה דאפילו בטילטול נמי אסירי, אלא ודאי כדאמרן. עכ"ל, ומבואר מזה שיש הכרח בדבר שהיו המוכין בתוך הכר והכסת הללו, וכו', ועי' בשו"ת לחם שלמה (חאור"ח, סי' נה) שנראה שהבין שאם הכר והכסת ישנים מותר לתת בהם מוכין אפילו לא עמדו בתוכו. ע"ש. וזה אינו, וכאמור. עכ"ל. וע"פ דברים אלו כתב מו"ר שם, דהיה מקום לאסור להרכיב בשבת מחט חדשה שלא השתמשו בה במזרק לצורך זריקה. אולם לדינא העלה להקל שם מטעמים אחרים. ע"ש. עכ"פ מבואר מדברים אלו דפשיטא ליה למו"ר דתרתי בעינן שגם המוכין וגם הכר יהיו ישנים שכבר השתמשו בהם. ובדברי מו"ר הללו אשר עמד להעיר מדברי הריטב"א בשבת, יש לציין כי הלא ידוע דחידושי הריטב"א עמ"ס שבת - שלפנינו הם חידושי הר"ן (עי' בס' ברית יעקב (סי' ב, דף מז, ע"א), ע"ש). ונמצא לפ"ז דהדברים מכוונים למבואר לעיל, שהרי הר"ן באמת נקט בלשונו דעביד "להו" מנא, דמזה משמע דמיירי על המוכין, ואילו רש"י נקט "ליה", ודו"ק היטב. ועכ"פ מדברי מו"ר מבואר דנקט לה כדברי הריטב"א עיקר. (ועי' בשו"ת תפילה למשה הנ"ל (שם, אות ה), מש"כ ע"ז, יעו"ש).

והנפקא מינה בביאור דברי הגמ' הללו, הוי טובא לגבי ניפוח כריות ומזרונים של אויר בשבת, שאם נאמר דהאיסור הוי שלא למלאות דוקא כר חדש שלא השתמשו בו מעולם, אפילו במוכין ישנים, משום שמוריד שם כלי על הכר שקודם לא היה ראוי לשכיבה ועכשיו ראוי, א"כ בכריות ומזרונים אלו אם כבר ניפח אותם מקודם, אע"ג דהאויר שינפח בהם עתה בשבת הוא אויר חדש וחשיב כמוכין חדשים, מ"מ מכיון שכבר ניפחו אותו פעם אחת וחל עליו שם כלי מותר לנפחו גם עתה דלא חשיב ליה כמתקן מנא בשבת. אולם אם נאמר דהאיסור הוי שלא למלאות מוכין חדשים אפילו בכר ישן, א"כ אויר זה שמנפחים בו עתה הרי הוא כמוכין חדשים, וממילא יהיה אסור לנפחו אע"ג שכבר השתמשו בו מקודם. וק"ל. וראה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו, סי' ל) שהביא שם משם ספר אחד שכתב, דמותר לנפח אויר בכריות אלו בשבת, ואפילו במשאבה המיוחדת לכך בתנאי שכבר השתמשו בו פעם, וציין על דברי מרן בשו"ע סי' שמ, סעיף ח (ובפשטות כוונתו לס' שמירת שבת כהלכתה פל"ד, סכ"ד אשר כתב שם כדברים אלו, ע"ש). ועמד להעיר ע"ז דהרי אדרבה משם יש לאסור. שהרי מדברי רש"י הנ"ל (בשבת מח, ע"א) מבואר, דלעולם תרתי בעינן שהמוכין היו כבר בכר ודוקא לאותו כר מותר להחזיר, אבל לכר אחר אסור. ושכן מבואר מהריטב"א (שם) שכתב, וכי מפרקינן הא בחדתי וכו'. דבעינן שיחזיר את המוכין הללו לאותו כר שנפלו ממנו. וממילא במילוי אויר שזה לא שייך, שהרי בכל פעם הוי חדתי לכן אסור למלאותו בשבת, אפילו שכבר מילאו בו פעם ונשתמשו בו, ע"ש. וראה גם בשו"ת חלקת יעקב ברייש (ח"ג, סי' קנט) שג"כ מבואר כיוצ"ב בדבריו שם, שדן התם בענין זה של מילוי אויר בכריות ובמזרונים של אויר והעלה לאיסורא, ע"פ דברי רש"י והריטב"א הנ"ל דמבואר מדבריהם שרק מוכין שהיו בכר זה ונפלו ממנו מותר להחזירם, אבל לעולם כל שלא היו המוכין בכר זה אפילו שהשתמשו בהם לכר אחר, והכר הזה הוא ישן ג"כ אסור להחזירם. ועכ"פ בכר חדש או במוכין חדשים בודאי אסור, ע"ש.

א"כ דברים אלו עולים בקנה אחד, עם אשר כתב מו"ר בשו"ת יחוה דעת הנ"ל, דלעולם מדברי רש"י והריטב"א מבואר שאפילו בכר וכסת ישנים שהשתמשו בהם כבר, אסור ליתן בהם מוכין חדשים. (ועי' להגר"ח נאה בדבריו שבבדי השולחן (סי' קי, ס"ק טז) שדיבר שם מענין משחק כדור רגל בשבת, באופן שהכדור עשוי מכיס של גומי הנתון בכיס של עור, אשר מנפחים את הכיס של הגומי, וקושרים עליו ברצועות את הכיס של העור, וכתב דיש לומר שאסור לכו"ע בטילטול בשבת שמא יכלה הרוח ויחזרו וימלאו אותו ברוח, ועבדי בהכי תרי איסורי. חדא, שהוא מתקן כלי בשבת. ועוד, משום שהקשרים הם קשרים של קימא ויש בזה חיוב חטאת, ודמי למנורה של פרקים שאסורה בטלטול שמא תיפול מידו ותתפרק ויבוא להחזיר הפרקים. ע"ש, ודבריו אלו שכתב, דבניפוח הכדור איכא משום מתקן מנא, ומסתימת דבריו משמע דזהו אפילו בכדור ישן שכבר ניפחו אותו והשתמשו בו פעם, עולים בקנה אחד באר היטב לפי דבריו הנ"ל (בחלק ח, סי' קמו, אות ב) שכתב, דהאי דאמרינן דשרי לאהדורי אודרי לבי סדיא בעתיקי, היינו שגם הכר וגם המוכין היו עתיקי, אבל בחדא מינהו דהוה עתיקי לא סגי, וממילא הכ"נ אע"ג דהכדור הזה כבר ניפחו אותו והוה עתיקי, מ"מ מכיון שהאויר שממלאים בו בכל פעם הוא חדש, לא שרי לנפחו דהוי ככר ישן, ואודרא חדתי דלדעתו אסור. וק"ל).
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi