למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח סימן יא

עוד בענין הנ"ל.

ולחיבת הקודש, חביבותא דארעא דישראל, אמרתי אציגה נא בזה עוד בענין הנ"ל דישוב אר"י, אשר השבתי בקצירת האומ"ר.

לכבוד ידידינו האהוב המזכה את הרבים וכו', בדבר שאלת כת"ר אשר רצונכם לשלוח את הנער א. ש. הי"ו, לתקופת זמן מה, ללמוד בישיבה קדושה בחו"ל במטרה לקדמו בתורה ויר"ש טהורה, ועיקר כוונתכם בטהרה כדי להרחיקו ממכריו, ומהחברה הסובבת אותו כאן בארץ אשר אינם שומרים תו"מ, ולהרחיקו מהשפעתם הרעה עליו, ונפש כת"ר לשאול הגיעה, אם אין איסור כל שהוא בכך שמוציאים אותו מן הארץ.

והנני להשיבו בזה כמסת הפנאי, דברים לעיקר דינא.

איתא בספרי (פר' ראה, אות נג. על פסוק יב, כט) מעשה בר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה, וירשת אותם וישבת בארצם חזרו ובאו להם למקומם. אמרו, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה. ע"כ. (וכן הוא כיוצ"ב בילקוט שמעוני (פרשת ראה, סי' תתפה), ע"ש). ולכאורה איכא למידק הכא, מהא דחזינן בגמ' דעבודה זרה (יג, ע"ב) דכהן אסור לו לצאת לחו"ל שלא יטמא בטומאת ארץ העמים, אולם נטמא הוא ללמוד תורה לישא אשה וכו', ואמרינן בגמ' אמר רב יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל שמוצא ללמוד אינו נטמא, רבי יוסי אומר אפילו בזמן שמוצא ללמוד יטמא לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל. א"ר יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לציידן (לחוצה לארץ - רש"י) ללמוד תורה, ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי. ע"כ. ומדברי הגמ' הללו פסק הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ה, הלכה ט) דאסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה וכו', ויחזור לארץ מיד. וכמו שביאר הכסף משנה, והרדב"ז בביאורו להרמב"ם (שם), דמקורו של הרמב"ם בדבריו אלה הוא מהגמ' דע"ז הנ"ל. [והנה אע"ג דהגמ' בעבודה זרה מיירי לגבי טומאת כהן, הרמב"ם ס"ל לפי ביאור הכ"מ דה"ה נמי לגבי איסור היציאה מא"י, ועי' בחי' מהרי"ט לקידושין (לא, ע"ב), ובשו"ת משפט כהן (סי' קמז) ובמה שכתבנו ע"ז בס"ד בסי' הקודם]. ועי' בכסף משנה שם שהוסיף, דבגמ' דע"ז שם נתבאר שאפילו יש לו מי שילמדהו בא"י, יוצא הוא אחר רבו בחו"ל, שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, ע"כ. וצ"ל כי אע"ג שהרמב"ם לא פירש כן בדבריו להדיא, דהא דשרי לצאת לחו"ל ללמוד תורה הוא אפילו ביש לו רב שילמדנו בא"י. מ"מ ס"ל הכי דהלכה כרבי יוסי. דילמד סתום מן המפורש שהרי בדבריו בהל' אבל (פרק ג, הלכה יד) שהביא שם הרמב"ם את דברי הסוגיא דע"ז הנ"ל, כתב, מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחו"ל לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהולך לישא אשה או ללמוד תורה, אעפ"י שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל, לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, ע"כ. ומכיון שבדבריו לגבי טומאת כהן מבואר דהוא אפילו בדאית ליה מי שילמדנו בא"י, ה"ה נמי לגבי איסור היציאה מן הארץ, י"ל דשרי בכה"ג, שהרי הרמב"ם עשה את שניהם לאחד, שהרי כאמור דמקור דבריו בהל' מלכים הוא מהגמ' דע"ז לגבי טומאת ארץ העמים, וממילא כשם שמפרש לגבי טומאת כהן דהוא אפילו בדאית ליה מי שילמדנו, ה"ה לגבי יציאה מן הארץ. וק"ל. [ובאמת מצינו כן שהרמב"ם סותם את דבריו במקום אחד, וסומך על מה שכתב במקום אחר. כמו שהביא הרב יד מלאכי (בכללי הרמב"ם, אות ו) כדברים אלו בשם הרב יד אהרון. ואולם הוסיף שם הרב יד מלאכי, דאף גם זאת לא שייך לומר אלא כשסומך כאן על מ"ש כבר במקום אחר הקודם לזה, אבל שנאמר שסומך כאן על מה שיבא לפנינו היא סמיכה שאין בה עמידה. ע"ש. וראה גם בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' ה, אות י) מש"כ בזה, ע"ש. ובנידון דידן הכי הווי, דאמרינן דהרמב"ם סמך בהל' מלכים על מש"כ קודם לכן בהל' אבל. וק"ל]. וכ"פ ג"כ בשו"ת תרומת הדשן (סי' מ) דהלכה כר' יוסי דשרי לצאת לחו"ל ללמוד תורה, אף ביש לו מי שילמדנו בא"י, דלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, ע"ש. ואמנם מצינו שהתשב"ץ בתשובותיו (ח"ג, סי' רפח) כתב בזה"ל: ואין מותר לצאת מארץ ישראל לחו"ל אלא ללמוד תורה, "אם אינו מוצא בארץ ישראל מי שילמדנו", או מפני כיבוד אב ואם, ע"כ. ומדבריו אלו מתבאר לכאורה כי לעולם במקום דאית ליה מי שילמדנו בא"י אסור לו לצאת לחו"ל, ופליג על הראשונים הנ"ל. אמנם הנה ראיתי בפאת השולחן (סי' ב, סקכ"ח) שהאריך בסוגיות הש"ס והפוסקים, וכתב שיש להגיה בתשב"ץ "אלא ללמוד תורה אף במוצא ללמוד", ע"ש.

ומכיון שכן דחזינן דלעולם שרי לצאת לחו"ל כדי ללמוד תורה, אפילו במקום דאית ליה מי שילמדנו כאן בא"י. א"כ לכאורה קשה ממאי דחזינן בספרי הנ"ל במעשה דר"א בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים ללמוד תורה אצל ר"י בן בתירא, דלכאורה מדוע חזרו בהם ולא רצו לצאת מארץ ישראל, הרי מדברי הגמ' דע"ז חזינן דכל ההולך ללמוד תורה שרי ליה לצאת מא"י. ואולי יש לתרץ דר"א בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר הוו סברי כדעת ר' יהודה, בגמ' דע"ז דכל אשר מוצא מי שילמדנו בא"י אסור לו לצאת לחו"ל ללמדו תורה, ורק בשאין מוצא מי שילמדנו שרי לצאת, ולהכי מעיקרא היה דעתם לצאת לחו"ל כי חשבו שאין להם מי שילמדם כאן בא"י, אולם בהגיעם לציידן העלו בדעתם שאכן יש להם מי שילמדם כאן בא"י, ולכן חזרו על עקבותיהם. אלא דקשה מאוד לבאר כן, כי מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סברי, וגם מלשון דברי הספרי לא נראה כ"כ כדברים אלו, שהרי אמרינן, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וכו', ואם הענין הוא שבדעת קודשם עלה שיש להם עתה רב שילמדם בארץ ישראל, מאי זכרו את א"י איכא הכא. ובאמת ראיתי בשו"ת משנת יוסף (סי' נו, אות ד) שעמד בהערה זו, דמדוע חזרו ר' אליעזר בן שמוע ורי"ו הסנדלר, הרי יצאו ללמוד תורה ובכה"ג שרי לצאת מא"י, כמבואר מהגמ' דע"ז הנ"ל, וכתב, דאין לומר דסברי כר' יהודא דרק בשאינו מוצא ללמוד בא"י, דא"כ כי היכי דר' יוסי בגמ' דע"ז הוכיח דינו, דשרי לצאת מא"י אף במוצא ממי ללמוד תורה ממעשה דיוסף כהן, יוכיח ר' יהודה ממעשיהם של תנאים אלה דאם מוצא ללמוד אינו יוצא, ולכן כתב לבאר, דמעובדא דתנאים אלה אין ללמוד הלכה שהרי אמרו רק מעשה שהיה אצלם, ושאני הני מלאכי אלוקים שהשיגו בא"י השגות עליונות, והיתה נפשם קשורה אל אדמת הקודש, מקדש שלמטה מול מקדש שלמעלה, והרגישו שלא יוכלו להשיג אצל רבם מה שישיגו בזמן זה בארץ ישראל, עכת"ד. ע"ש. ויש להביא סמך לדבריו אלה קצת מסדר המעשה שם, דהא אמרינן והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וכו', וציידן הרי חו"ל הוה כמבואר מדברי רש"י בעבודה זרה (יג, ע"א) ד"ה ציידן, ומדוע דוקא שם זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם, אלא כנראה שמיד כשדרכה כף רגליהם הקדושה הצג על אדמת חו"ל הרגישו מיד את הירידה הרוחנית בנפשם, והתעוררו בבכיה על מה שעומדים להפסיד בעוזבם את א"י, ומיד הר"ה נסו לחזור לארץ ישראל הר הקודש.

[וראיתי עתה בס' ולא נעזבנה (עמוד 233, אות ט) שהביא שם את תשובתו של הג"ר משה ולנר מח' שו"ת שאילת חמדת צבי שכתב, דבש"ס דילן לא מובא המעשה הזה דהספרי משמע דתלמוד דידן סובר דתלמוד תורה חשיב טפי, ויש לעזוב לזמן מה את ישוב א"י לקיים מצוות חשובות אלו, ע"ש. ולפי דבריו אלה עולה ומתבאר לכאורה כי איכא פלוגתא בין הספרי לגמ' דידן, אי שרי לצאת מא"י ללמוד תורה, דלדעת הספרי ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, ולכן אין לעזוב אותה כלל עבור שום מצוה, וזהו אשר התחדש להנהו רבנן דמעיקרא סבור דא"י הווי כשאר מצוות, וממילא תלמוד תורה שהוא כנגד כולם, שרי ג"כ בעבור זה לצאת מא"י, ואח"כ דרשו דא"י שקולה כנגד כל מצוות שבתורה ואין לצאת מא"י אף ללמוד תורה, אולם לפי דברי ש"ס דידן שפיר שרי לצאת מא"י כדי ללמוד תורה, יעו"ש. וזהו דבר חידוש שלא נזכר בפוסקים דאיכא בהא פלוגתא אם מותר לצאת מא"י כדי ללמוד תורה, דבפשט הדברים משמע דכו"ע מודו דשרי. ומ"מ אף אם נימא דאיכא בהא פלוגתא דש"ס דידן והספרי, להלכה נקטינן כתלמודא דידן. דכלל גדול בידינו (ירושלמי פאה פ"ב, ה"ד) דאין למדין מן האגדות, ומבואר בדברי רבינו תם בשו"ת ספר הישר (סי' מו) דנקטינן להאי כללא בכל מקום אשר מכחישים האגדות לתלמוד שלנו, דאין למדין מהן ונקטינן כדברי התלמוד, ע"ש. וראה גם בפרי חדש חאור"ח (סי' קכח), ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב, סי' קעח), ובבאר יעקב (חאבהע"ז, סי' קיט), ע"ש. מש"כ בזה, וכבר כתבנו מזה בס"ד בכמה מקומות, וא"צ לכפול הדברים. ובכלל הרי כלל בידינו הוא, דכל כה"ג נקטינן כדברי גמ' דילן ודלא כהספרי. עי' בכסף משנה (פ"א, דציצית, ה"י) לענין מ"ש הרמב"ם שא"צ לעשות חוטי הציצית שזורין, והשיגוהו חכמי לוניל מהספרי דמפורש דבעינן שזורין. והשיב הרמב"ם בתשובה, דסתם ספרי ר"ש ולפי שלא מצאתי מי שיאמר ד"ז לא כ' כמותו, וראה גם בהרמב"ם (ר"פ יב דנדרים) שכתב דהאב מפר לבתו כל הנדרים והשבועות, והקשו עליו מהספרי דמבואר דאינו מפר אלא נדרי עינוי נפש. והשיב הרמב"ם דליתא לההיא דספרי מדלא הוזכרה בב' תלמודים, ולא בתוספתא, אלא ודאי ר"ש קאמר לה ולא קיי"ל הכי. ע"ש. וראה גם בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' ה, אות ב) במש"כ בענין זה דהרמב"ם דרכו לפסוק כש"ס דילן נגד הספרי. ע"ש. וראה עוד בדברי מו"ר בשו"ת יביע אומר ח"א (חאור"ח, סי' ח, אות ג), ע"ש. וממילא הכ"נ י"ל הכא דאף אם נימא דהספרי פליג על ש"ס דילן, הא פשיטא דנקטינן כש"ס דילן מדלא הביא כלל לדברי הספרי].

ומכל מקום חזינן, דלעיקר דינא כל אשר יוצא מא"י לחו"ל כדי ללמוד תורה שרי ואפילו בדאית ליה מי שילמדנו בא"י. (ועי' היטב בשו"ת חתם סופר חיו"ד סוף סי' רנד, יעו"ש), ומכיון שכן יש להתיר בנידון דידן את יציאתו של הנער הנ"ל לחו"ל כדי ללמוד שם, בהיות ודעתו ג"כ לחזור לא"י, כמבואר בתוס' דעבודה זרה (יג, ע"א) ד"ה ללמוד תורה, ובהרמב"ם הנ"ל (פ"ה, דמלכים, ה"ט) דאף כשיוצא לחו"ל ללמוד תורה דשרי, היינו דוקא כשדעתו לחזור. ובפרט כל כהאי גוונא כנידון דידן, שאם ישאר כאן בארץ ישראל יכול שיפול וירד בקיום התורה והמצוות וימשך אחר חברה רעה רח"ל, בודאי דמשרא שרי. עי' בשו"ת חתם סופר (חלק חושן משפט, רסי' ט) שכתב שם, שבימי התנאים אע"ג שהיו ישיבות בא"י, נדדו מא"י לחו"ל, כמש"כ התוס' בשבת (ט, ע"א) ד"ה לן, שדרכם היה להתרחק מא"י לבבל ומבבל לא"י, שלא היו יכולים לעסוק בתורה כ"כ בביתם, יעו"ש עוד בדבריו הנפלאים. והכא נמי לא גרע, בפרט שבאים להרחיקו מהשפעה שאינה רצויה אשר גובלת בחטא, דבודאי יש להתיר. וראה גם בס' אוצרות חיים להגר"ח פלאג'י (שער ח, אות ד) שג"כ הביא כיוצ"ב בשם ראשונים ואחרונים, יעו"ש. וראה גם בדברי המאירי בחי' לכתובות (קיא, ע"א) ד"ה וכשם, שכתב שם וז"ל: שכל מה שאמרו [שאסור לצאת מאר"י לחוצה לארץ] לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם, אלא אם כן ע"י עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר ה' קורא. וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים להנות מזיו השכינה, ועל זו אמרו אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא, ע"כ. וראה גם בדברי הרמב"ן בפירושו על התורה פר' אחרי (יח, כה), מש"כ בענין זה של ישיבת ארץ ישראל, שעיקרו הוא לקיום המצוות, יעו"ש. וגם כבר אמר המשורר האהוב לאלוקיו רבינו סעדיא גאון (בס' האמונות והדעות מאמר ג, ז) "אין אומתינו אומה אלא בתורה", ע"ש. ומה ישוה ומה יש ערך בישוב ארץ ישראל, בלא קיום תורתינו הקדושה ומצוותיה, ואדרבה החוטא בא"י עונשו כפול ומכופל מהחוטא בחו"ל, כי הוא חוטא בפלטין של מלך, כמו שכתב הכלבו בדין ההולך לארץ ישראל (סי' קכז), דהא דאמרינן בכתובות (קיא, ע"ב) כל השוכן בא"י עוונותיו נמחלים, דזהו בלבד שיהיה פרוש מכאן ואילך, ויזהר מכל מיני עוון ויקיים כל המצוות הנהוגות בארץ, שאם יחטא יענש יותר מאם חטא בחו"ל כי ה' דורש אותה תמיד, ועיני ה' אלוקיך בה ובהשגחתו תמיד, ואינו דומה מורד במלכות בתוך פלטין חוץ לפלטין וכו', ע"ש. וכ"כ כיוצ"ב בתשב"ץ קטן (סי' תקנט) דהחוטא בא"י גדול עוונו מנשוא כי אינו דומה מי שחוטא בפלטין של מלך למורד חוץ לפלטין. ע"ש. וכן מבואר כיוצ"ב ס' חרדים (דף ס, ע"ב), ובפלא יועץ (ערך ארץ ישראל), דהשוכן בא"י עליו להזהר במשנה זהירות בדקדוק המצוות עשה ולא תעשה, כיון שנמצא בהיכלו של מלך. ע"ש. וראה גם בדברי הגר"ח פלאג'י בס' אוצרות ירושלים (שער ג, אות כג), ובשו"ת מנחת אלעזר ממונקטש (ח"ה, סי' יב), ד"ה והנה נבוא, ע"ש, (וראה עוד בדברי הרשב"ש בתשובותיו (סי' ב) ד"ה אין ספק, אשר כתב שם דאם יש לו בנים ויודע שלא ימצא להם מקום ראוי ללמוד תורה בא"י, ובחו"ל מוצא להם, אז אין שום מצוה לעלות לא"י. ע"ש. וראה גם בס' פסקי תשובה (ח"ב, סי' רמח) בהערה ד"ה יעי' בתשובת, ע"ש).

ובמה שראינו במדרש רבה פר' וישלח (פרשה עו, ב) וירא יעקב מאור ויצר לו, אמר כל השנים הללו עשו יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל וכו', ע"ש. וחזינן דיעקב חשש מכח ישיבתו של עשו בארץ ישראל, וזה על אף דעשו היה עובר עבירות בזמן ישיבתו בא"י, (עי' פרש"י פר' תולדות כח, לד), וחייב במצוות היה עשו כי דין ישראל היה לו (עי' קידושין יח, ע"ב). צ"ל דחששו של יעקב אע"ה היה, שאמנם החוטא בא"י גדול עוונו מנשוא ויענש ע"כ בכפלים כחוטא בפלטין של מלך, מ"מ בההוא פחדא הוה יתיב דשמא כשבאים הדברים להיות שקולים כלפי דידיה, מכח הזכיות עשו שקיים מצוה זו דישוב א"י והוא לא קיים, יכול הכף להכריע מכיון שהמצוה זו גדולה ועצומה וזכותה תגן עליו שינצח ח"ו את יעקב, וכהא דאמרו חז"ל (סוטה כא, ע"א) אין עבירה מכבה תורה, דחושבנא דהעבירה בלחוד וחושבנא דהתורה בלחוד, אולם כשהדבר כשלעצמו בלא ענין של שיקול כנגד אחרים, בודאי דהחוטא בא"י עונשו חמור מאוד. [ועי' בספר המקנה קידושין (לא, ע"ב), דמבואר בדבריו דיציאתו של יעקב אע"ה מא"י היתה בהיתר שזה היה ע"פ ציוויו של יצחק שיצא לחו"ל, ואיכא בהכי כיבוד או"א, ע"ש, ומה גם די"ל דעיקר יציאתו לחו"ל היתה לישא אשה כדכתיב בקרא (בראשית כח, ב) קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן, וגם היה ע"ד לחזור כדכתיב (שם, כז, מד - מה) וישבת עמו ימים אחדים, ושלחתי ולקחתיך משם. וממילא שרי כמבואר בתוס' דע"ז (יג, ע"א). ע"ש. וא"כ לא היה ליעקב שום איסור במה שיצא מא"י, וע"כ צריך לומר כי פחדו היה כאמור ביחס למצוה שיש לעשו, ולו אין זכות זו ובהיות וכח מצוה זאת גדול מאוד, שמא ח"ו בעבורה ינצח אותו. וק"ל].

וגם הא דאיתא בילקוט שמעוני (איכא פרק ג, אות תתרלח), אמר הקב"ה הלואי ויהיו בני עמי בארץ ישראל אע"פ שמטמאין אותה, ע"ש. י"ל דהיינו בגוונא דאדם זה יחטא בא"י וג"כ יחטא בתו"ל, לכן עדיף כלפי שמים שישאר בא"י דהמאור שבה וזכות ישיבתה, אולי יחזירוהו למוטב, כעין הא דאמרינן בירושלמי (חגיגה פ"א, ה"ז), הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה יחזירוהו למוטב, ע"ש. אבל בודאי כגון דא דנידון דידן, שאם ישאר כאן בא"י בודאי יחטא ח"ו ויכול לרדת לבאר שחת רח"ל, ובחו"ל יש רובא דמנכר שינצל, בודאי דעדיף שיצא לחו"ל, כמבואר מדברי התוס' דשבת הנ"ל (ט, ע"ב) שהביא החת"ס, שהיו יוצאים מא"י לחו"ל, ללמוד תורה יותר בישוב הדעת וכו', על אחת כו"כ להנצל מהחטא הרודפו כאן בארץ.

ומכל הלין עלה בידינו, דשפיר שרי לשלוח את הנער הנז' לישיבה הנ"ל בחו"ל, בהיות ועיקר המטרה היא כדי לאלפו בינה, ולחזקו בתורה וירא"ש טהורה, לשמור על הגחלת שלא תכוה ח"ו. ובעה"י בעוד מספר שנים יחזור שוב לארצינו הקדושה, מעוצב בדמותו הרוחנית, חי הנושא את עצמו, ויוכל לעמוד איתן נגד הסחף הגואה בעוה"ר. ובנתיים יעמוד עימו כת"ר בקשר של חליפת מכתבים וכדו', לפקח עליו שאכן הוא מתמיד בלימודיו ולא מש מאהלה של תורה, ולעודדו למען עול יסבול ואל יבול, ובעה"י הכל יבוא על מקומו בשלום. ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, אכי"ר  . מילויאם

ואחתום בזה בכל חותמי הברכות באהבה רבה ובאהבת עולם, ובברכת חג פסח כשר ושמח. פ. זביחי.

ודפח"ח.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi