The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ז והנה כאמור, על דברי הגמ' דגיטין הנ"ל (עו, ע"ב) דרבנן הוו מפטרי בעכו, שהביא מזה הרב הנ"ל שבדעת המיעוט ראיה דש"מ שאסור לצאת מא"י לדבר הרשות אפילו ע"מ לחזור, דאל"כ מדוע הוו מפטרי בעכו. כבר אמרנו בס"ד דעלה במחשבה לומר, כי לעולם הא דלא הוו נפקי רבנן משום דהוו מחמירי אנפשיהו, שהרי כבר הבאנו דשרי לצאת לחו"ל כדי לקבל פני חבירו כמתבאר מדברי המאירי בקידושין (לא, ע"ב), וראה גם בדברי הרמ"א או"ח (סי' רמח, ס"ד), ובמג"א (סי' תקלא, סק"ז). וממילא ה"ה נמי כדי ללוותו דהכ"נ אית ביה ענין של מצוה וכבוד, וא"כ הא דלא יצאו משום דהחמירו על נפשיהו. אולם אמרתי כי לכאורה יש לדחות, משום דאינו דומה לראיית פני חבירו בחו"ל, דהרי התם כדי לראותו חייב לצאת לחו"ל, אבל הכא לצורך ליווי סגי ליה במה שליווהו מיציאתו מהבית עד סוף שערי א"י (עי' גמ' סוטה מו, ע"ב), וראה גם בחזקוני שפירש בפסוק (פר' שופטים, כא, ז) ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, ועינינו לא ראו מכאן למלוה את חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו. ע"ש. אמנם הלום ראיתי בס"ד בחי' המהרי"ט לקידושין (לא, ע"ב) אשר עמד שם ג"כ על דברי הגמ' דגיטין הנ"ל, וכתב דרבנן הוו מפטרי בעכו כדי שלא לצאת לחו"ל, דמחמירים היו על עצמם לצאת ללא דבר, תדע, דהיכי נפקי הנך דאזלי אינהו ללוותן אטו הני רבנן והני לאו רבנן, אלא אותם היו יוצאים לצורך אבל שלא לצורך, היו מחמירים על עצמם, ע"ש. והרי מבואר בדבריו של מהרי"ט להדיא כדברינו הנ"ל, דמשנת חסידים שנו כאן במאי דהוו רבנן מפטרי מהדדי בעכו. אבל לעולם מעיקר דינא י"ל, דשרי לצאת לחו"ל אפילו לדבר הרשות כל שבדעתו לחזור. הן אמת דשו"ר להגר"ש ישראלי, אשר הובאו דבריו בס' ולא נעזבנה (עמ' 99) שעמד להעיר על דברי מהרי"ט הללו, במש"כ להוכיח מהאי דיצאו הני רבנן מא"י ש"מ דאף לדבר הרשות שרי לצאת והאי דלא יצאו המלוים משום שהיו מחמירים על עצמם לצאת בלא שום סיבה, כי הרי לכאורה יש לומר דלעולם לדבר הרשות אסור לצאת, והאי דיצאו הני רבנן מא"י, היינו משום דהני רבנן היו מבבל שבאו לא"י ע"מ לחזור, ולא יכלו להשתקע מאיזה סיבה בא"י כגון מחמת פרנסת בני ביתם שבחו"ל כמו שכתב מהרי"ט גופיה בתשובותיו (ח"ב, חיו"ד, סי' כח), ולכן יכלו לצאת מא"י, ובחזרתם ליוום הני רבנן שהם היו קבועים בא"י והיה אסור להם לצאת מעיקר דינא. ע"ש. וממילא צריך לבאר לפי דבריו אלה, דהאי דלא חשיב הכא הלויה כדבר מצוה, דלא דמי למקבל פני חבירו בחו"ל שחייב לצאת בעבור זה מאר"י משא"כ הכא סגי ליה במה שליוהו מעט כנ"ל. והנה לגבי יסוד דבריו של הרב הנזכר, דכל שעלה מחו"ל לא"י והיה דעתו לחזור שוב לחו"ל, ליכא בהכי איסורא מצאתי מבואר בס' ארץ חמדה לתלמיד החת"ס (אשר נדפ"מ ירושלים תשכ"ט - עמ' כו), שכתב כדברים אלו, דבן חו"ל שעלה לא"י ע"מ לחזור למקומו, שרי ליה לחזור שוב לחו"ל דלא גרע מעולי רגלים שהתורה מברכת אותם על חזרתם, ופנית בבוקר והלכת לאהלך, ודרשו חז"ל (פסחים ח, ע"ב) מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. ע"ש. וכן מצאתי שכת' הר"ר משה ולנר מח' שו"ת שאילת חמדת צבי, אשר הובאו דבריו בס' ולא נעזבנה (עמ' 230), שכתב שם מדנפשיה כיסוד דברים אלו, וביאר שם בפשיטות את דברי הגמ' דגיטין הנ"ל (עו, ע"ב) בהא דהווי מפטרי רבנן מהדדי בעכו, דהא דהיו יוצאים הני רבנן מא"י משום דבאו מחו"ל כמפורש בדברי רש"י שם, שאלו רבנן באו מחו"ל לא"י ללמוד תורה. וממילא מעיקרא היה בדעתם לחזור לחו"ל ומכיון שכן אין להם איסור ביציאה, יעו"ש. אולם כאמור איך שיהיה חזינן דהמהרי"ט גופיה ס"ל דלעולם שרי לצאת מא"י לדבר הרשות, והא דלא היו יוצאים רבנן המלוים מא"י לחו"ל, משום דהוו מחמירי על נפשיהו.

ואגב אורחיה עלה במחשבה, לפי מה שעמדנו לבאר את דעת הרמב"ן והשלטי גיבורים [ושכן מתבאר שהוא דעת מהרי"ט], דכל שיצא מא"י בהיתר, יכול להתעכב שם לדבר הרשות. שלכאורה יש לבאר עפ"ז הא דחזינן בגמ' דמגילה (יז, ע"א), דאמרינן התם שיעקב אע"ה נענש עשרים ושתים שנה שפירש ממנו יוסף על כך שביטל מצות כיבוד אב ואם עשרים ושתים שנה, עשרים שנה שהיה בבית לבן ושתי שנים שהיה בדרך, ע"ש. ולכאורה יש לשאול דמדוע באמת לא נענש על עשרים ושנים שנה הללו, מצד שביטל את מצות ישוב ארץ ישראל, (וכעין הא דאיתא במדרש רבה פר' וישלח (פרשה עו, ב) וירא יעקב מאוד ויצר לו, אמר, כל השנים הללו היה עשו בא"י, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת א"י, כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם. ע"ש, הרי דתרתי הוו כיבוד או"א וישוב א"י). אולם לפי הנ"ל יש ליישב ולומר, כיון שמעיקרא כשיצא מא"י בהיתר יצא, כדי לישא אשה וכמבואר בגמ' ע"ז (יג, ע"א) דשרי בכה"ג לצאת מא"י, והיה דעתו לחזור, כדאמרה ליה רבקה (בראשית כז, מד - מה) וישבת עמו ימים אחדים וגו' ושלחתי ולקחתיך משם. ומכיון שכן משום דמעיקרא יצא מא"י בהיתר אע"ג דאח"כ המשיך להתמהמה לדבר הרשות ליכא ביה איסורה. וק"ל. הן אמת דיש להשיב, כי לעולם מה שהמשיך יעקב להשאר שם חשיב נמי דבר הצורך, שהרי נשאר שם בפשטות לצורך פרנסתו בעבודתו אצל לבן, ובכה"ג נמי שרי לצאת מא"י כמבואר בגמ' דמועד קטן הנ"ל (יד, ע"א) דלצורך פרנסה מותר לצאת מא"י. אולם לפ"ז קשה דא"כ מדוע נענש על כיבוד או"א הרי אם מעיקרא יצא כדי לישא אשה, ובפרט שהיה ע"פ ציווי אביו ואימו, ואח"כ השתהה לצורך פרנסתו א"כ מדוע נענש על כיבוד או"א. ואולי יש לומר, כי לעולם מה שנשתהה לצורך פרנסתו אצל לבן, היה לצורך הרוחה בעלמא וממילא לגבי א"י שרי, כמבואר בגמ' דמועד קטן (שם) שאף לצורך הרוחה בעלמא שרי לצאת לחו"ל, למאן דאמר. משא"כ לענין כיבוד או"א, לא שרי לבטל מצוה זו לצורך הרוחה בעלמא. (ולכאורה יש להתבונן בזה מדברי הגמ' בקידושין (לא, ע"א) דאמרינן התם, אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בשישים ריבוא שכר ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו, לשנה אחרת נתן הקב"ה שכרו וכו', נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, ע"ש. ולכאורה מהא דאמרינן עד היכן כיבוד אב ואם, והביא להם ר' אליעזר מהא דדמא בן נתינה, משמע דכן יש לנהוג. ובפשטות התם היה ענין של הפסד רווח, שהרי בערכו האמיתי של האבן הזאת יכל למכור גם לאחרים, ומסתמא הוסיפו לו חכמים, ובאמת כן הוא בירושלמי דקידושין (פרק א, הלכה ז) דמובא התם נמי האי מעשה ואמרינן להדיא הכי, דמעיקרא רצו חכמי ישראל לתת לו בעבור האבן מאה דינרין, ואח"כ כשבא ואמר שאביו ישן וכו' אמרו דילמא הוא רוצה יותר כסף ולכן אומר כך והעלו לו למאתיים דנרין וכו' עד שהגיעו לאלף. ע"ש. וממילא מהא דאמרינן על האי עובדא בבלי ובירושלמי, עד היכן הוא כיבוד או"א ואמרינן צאו וראו וכו', כן יש לנהוג כאמור, דכיבוד אב ואם דוחה מניעת ריוח. ועכ"פ יעקב אע"ה בחיר שבאבות כך יש לו לנהוג, לגודל ועוצם חסידותו. וה"ה בכל ענין של מניעת רוח, כהא דהכא דיש לו ממון למחיה ורוצה להרוחה. וצ"ע).

א"נ יש לומר דמה שנענש על כיבוד או"א של עשרים ושתים שנה, באמת על העשרים שנה לא היה לו להענש שהרי כאמור היה עסוק בהם לישא אשה ולפרנסתו ופרנסת בני ביתו, אלא אותם שנתים שהתעכב בדרך ללא שום סיבה, כדאמרינן בגמ' דמגילה (שם) תניא יצא מארם נהרים ובא לו לסוכות ועשה שם שמונה עשר חודש, שנאמר ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות, ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים. ע"כ. וממילא בגלל אותם שתי שנים שהיו ללא סיבה נענש גם על העשרים שנה, דלפי דרגתו דהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, הוברר מזה דכל אותם עשרים שנה היה בהם שמץ של חוסר הקפדה במצות כיבוד או"א. וא"כ הרי באותם שתי שנים אין להעניש אותו על מצות ישוב אר"י שהרי כבר היה בארץ ישראל, דסוכות בארץ ישראל הוה, (עי' היטב ברש"י פר' ויצא (לב, ג), ע"ש). וממילא גם לא נענש על העשרים שנה, משא"כ לגבי כיבוד או"א הרי באותם שתי שנים ביטל את מצות כיבוד או"א ללא סיבה, ולכן נענש גם על כל העשרים שנה הקודמים לזה. וקצת דוחק. איברא, דיש ליישב בכתב יושר דברי אמת, ע"פ המבואר בס' פרשת דרכים לגאון בעל המשנה למלך שעמד שם (בדרך האתרים, חלק ראשון) לדון במעמדם של אבותינו קודם מתן תורה. האם היה להם דין בן נח, או משנבדל אע"ה במילה יצאו מכלל בני נח. והביא בזה מערכה לקראת מערכה, ומהם דהרא"ם ס"ל דדין בן נח היה להם, והרמב"ן ס"ל דיצאו מכלל בני נח. וממילא לפ"ז י"ל לדעת הרא"ם ודעימיה דדין בן נח היה להם, דמשום הכי נענש יעקב אע"ה על מצות כיבוד או"א, ועל ישוב א"י לא נענש. דהנה כבר עמדו המפרשים בענין בן נח דאע"ג דבעיקר נצטווה על ז' מצוות מ"מ חייב גם בכל המצוות השכליות, ולכן חייב אף במצות כיבוד או"א. עי' בס' הרוקח (סי' שסו), וראה גם להגר"ח מוולוזין בס' רוח חיים אבות (פ"ה. מ"ה), ובס' יד אפרים (סי' ד), וראה גם בס' זרע חיים (סי' יז, עמוד קה. ובמילואים לשם) מש"כ בענין זה עוד. ע"ש. ומכיון שכן שפיר יש לומר דמשו"ה נענש על מצוה זו של כיבוד או"א כי הרי חייב בה, משא"כ במצות ישוב אר"י אף דאבותינו קיימו את כל התורה, ובכלל זה מצות ישוב אר"י מ"מ לא נתחייבו בה, ולהכי לא נענש עליה. וק"ל.
למטה