The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יג הערה ב

ועי' בנשמת אדם (שם, אות ט) שכתב דכחילוק הזה בין מבשל למוציא מרשות לרשות ס"ל גם להרמב"ם, הרשב"א והריטב"א, וכן מתבאר מדברי השו"ע בסי' תה, דס"ל כחילוק הזה. ע"ש. והן אמת כי דבר זה מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ו, מהל' שבת, הכ"ד), ובריטב"א בערובין (מא, ע"ב) שהביא שם חילוק זה בשם רבינו יונה, והסכים עימו. (אולם יש הבדל בין הרמב"ם לרי"ו, דהרמב"ם מחלק חילוק זה רק לגבי עושה בשוגג, ורבינו יונה ס"ל לחילוק זה אף בעושה במזיד). אולם מש"כ הח"א דכן הוא ג"כ דעת הרשב"א בר"פ רבי אליעזר דמילה (שבת קל:), איברא דהרשב"א התם הביא את חילוקו של רבינו יונה הנ"ל, אולם המעיין שם יראה דאפשר שאין דעתו של הרשב"א מסכמת עם חילוקו של רבינו יונה, ובאמת כן מתבאר מדברי הרשב"א בספרו עבודת הקודש (בבית נתיבות, שער ה, סעיף כד) שכתב שם בזה הלשון: פירות שיצאו מתחומם, בין שהוציאום הבעלים בין שהוציאום אחרים וכו' בד"א ביום טוב, אבל בשבת אפילו העבירן ישראל ארבע אמות ברשות הרבים, או שהחזירן מרשות הרבים לרשות היחיד לא יאכלו. ע"כ. הרי שסתם כאן הרשב"א את דבריו וס"ל דהמעביר פירות ד' אמות ברה"ר בשבת אע"ג שלא השתנה גוף הדבר ע"י האיסור דינו כהמבשל בשבת. ולא ס"ל כחילוקו של רבינו יונה.

ושוב ראיתי ברב המגיד (פ"ו, דשבת, הכ"ד) שלאחר שעמד שם לבאר את דברי הרמב"ם, דס"ל כהחילוק בין נשתנה גופו של דבר ע"י האיסור ללא נשתנה. סיים וכתב: והרשב"א ז"ל כתב בהיפך מכולם, והעמיד דבריהם דוקא ביו"ט, אבל בשבת כיון שהעבירן ישראל ד"א ברה"ר. או שהחזירן מרה"ר לרה"י לא יאכלו. ע"כ. (ונראה שדברים אלו הם דברי הרשב"א בעבודת הקודש הנ"ל). הרי שגם הרב המגיד ס"ל בדעת הרשב"א דלית ליה להאי חילוקא. ומה שכתב הרשב"א בחי' לשבת אין זה אלא לדעת רבו הר"ר יונה, אולם הוא לא ס"ל הכי. וכן ראיתי באמרי בינה להגאון מקאליש (בהל' שבת, סי' כ) שעמד שם בביאור דעת הרשב"א, והעלה כדברינו הנ"ל דכל מה שכתב הרשב"א בחי' לשבת לא כתב אלא לדעת רבו הר"ר יונה, אולם איהו גופיה לא ס"ל לחילוק זה. ע"ש. ולפ"ז צ"ל דהח"א שכתב דדעת הרשב"א כדעת הרמב"ם לא דק.

שבתי וראיתי באגרות משה בחאור"ח - ח"ב (סי' עז), שגם הוא עמד להעיר על החיי אדם דהרי מפורש ברב המגיד שאין דעת הרשב"א כדעת הרמב"ם, ולכן צ"ל שמש"כ הרשב"א בר"פ ר"א דמילה לחלק בין נעשה מעשה בגופו של דבר ללא נעשה, לא כתב כן אלא לדעת רי"ו הסנדלר ללישנא דאמרינן שמעשה שבת דאוריתא. אבל לדידן דקיי"ל שמעשה שבת הווי קנסא בעלמא, אוסר הרשב"א בכל גוונא כמכואר ברב המגיד. ע"ש. וגם הלום ראיתי בשו"ת אז נדברו (ח"ב, סי' לו, בהערה שם) שג"כ עמד שם להעיר מדנפשיה על החיי אדם כהערה זו של האגרות משה, דאדרבא מדברי הרשב"א בחידושיו יש להוכיח איפכא, דעד כאן לא חילק אלא לדעת רי"ו הסנדלר למ"ד שמבאר בדבריו דמעשה שבת הווי מדאוריתא כמכואר בדבריו שם, אולם לדידן דקיי"ל דהווי קנס בעלמא אין הבדל בניהם, ע"ש. [וראה גם בהגהות "עבודת עבודה" על עבודת הקודש להרשב"א (שם, אות ד) שכתב דלכאורה יש להעיר על הרשב"א שבחידושיו בשבת משמע דמחלק כרבינו יונה והרמב"ם, ואילו בעבודת הקודש משמע דלא ס"ל לחילוק זה, ע"ש. ולדברינו הנ"ל הדברים מיושבים ולאו סיתראי נינהו, דדברי הרשב"א בעבודת הקודש עיקר, ומש"כ בחידושיו זה לדעת רבינו יונה ואיהו לא ס"ל, או כמו שביאר הגר"מ פנשטיין דהתם לדעת רי"ו הסנדלר קאמר. וק"ל].

ובהיותי בזה ראיתי להגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (חאור"ח, ח"א, סי' קפד) שכתב שם בפשיטות דדעת הרשב"א היא, דכל שלא נעשתה המלאכה בגופו של דבר ליכא בזה איסור מלאכת שבת. ולהנ"ל מתבאר דלא היא שאין זו שיטת הרשב"א גופיה, כנ"ל. (וראה בשו"ת מנחת שלמה אויערבך הנדפ"מ (סי' ה, אות כ) שג"כ כתב שם בפשיטות דהרמב"ן והרשב"א בערובין (מא, ע"ב) עומדים בשיטת התוס', דפליגי על מש"כ הריטב"א בשם רבינו יונה לחלק בין נעשה מעשה בגופו של דבר ללא נעשה, ע"ש).

אמנם כנגד חילוק זה של הרמב"ם ודעימיה, מצינו להתוס' בערובין (מא, ע"ב) בד"ה לא, דמתבאר מדבריהם שאינם סומכים על חילוק זה. שכתבו שם על מאי דאמרינן בגמ' התם אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן, דלא דמי למבשל בשבת דבמזיד לא יאכל, דהתם הווי איסור דאוריתא, ע"כ. ומכך שהתוס' לא כתבו לתרץ כחילוקו של רבינו יונה דמבשל השתנה גופו של דבר, אבל במוציא פירות לא השתנה. אלא חילקו בין דאוריתא לדרבנן, משמע דפליגי על רבינו יונה. [וראה במאירי בחי' לערובין (שם) שג"כ כתב לתרץ כדברי התוס', ומסתימת דבריו שם נראה דס"ל חילוק זה להלכה. ע"ש. וראה גם בפסקי הריא"ז עמ"ס ערובין (פ"ד, הלכה ו) דמשמע מדבריו ג"כ דס"ל לחלק כהתוס', ולעולם בעשה מלאכה דאוריתא בשבת, אע"ג שלא השתנה גופו של דבר כגון המוציא פירות ד"א ברשות הרבים דינו כשאר מעשה שבת. ע"ש. וכן יש לדייק מדברי רש"י בספר הפרדס בהל' יין נסך (סי' רסא) דס"ל חילוק זה. ע"ש].

והנה מרן (בסי' תה, סעיף ט) כתב: פירות שהוציאו חוץ לתחום והחזירום, אפילו במזיד לא הפסידו מקומם שכל העיר להם כד' אמות וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח כבתחילה אם הוא יו"ט, ואם הוא שבת מותרין באכילה במקומם ואפילו לאותו ישראל שהחזירם במזיד מאי טעמא אנוסים הם. וכתב המגן אברהם שם (בס"ק יד) דלא דמיא למבשל בשבת דבמזיד אסור, והכא אמרינן דאם הוחזרו הפירות לעיר אפילו במזיד מותרים, דהתם איסור דאוריתא הוא. אלא דצ"ע שהרי המטביל כליו והמעשר דאיסורא דרבנן נינהו וקנסינן כדאיתא בפ"ב דתרומות, וצ"ל דדוקא בדאית ליה פירי אחריני. ע"כ. הרי שהמג"א מסתמך על החילוק של התוס' בערובין ומבאר הכי בדברי מרן, דהכא מקילים היות והווי איסורא דרבנן, ולעולם היכא דעביד איסורא דאוריתא, אע"פ שלא השתנה גופו של דבר דינו כדין המבשל בשבת. אולם האחרונים לא הסכימו עם המג"א וכמו שהעיר עליו הביאור להלכה (שם, ד"ה מאי טעמא אנוסים) דקשה לפרש הכי את דברי השו"ע שהרי מרן מדבר גם לגבי הוצאת שבת דהווי איסורא דאוריתא, אלא צריך לתרץ את קושית המג"א בתרוצים אחרים שהביאו האחרונים. ע"ש. וגם בס' נתיב חיים (סי' תה, סקי"ד) הקשה על המג"א דלא נהירא, דא"כ הו"ל להרי"ף והרא"ש לפרש דבאית ליה פירי אחריני אסור, אלא דהתרוץ על קושית המג"א הוא דבמבשל נעשה תיקון בגוף הדבר, אבל הכא לא נעשה כלום בגוף הפירות. ע"ש. וכעין זה כתב ג"כ האליה רבה (בסי' תה, סקי"ב) לתרץ את קושית המג"א, ע"ש. והוא אשר כתב נמי החיי אדם הנ"ל בנשמת אדם דמדברי מרן בסי' תה מבואר דס"ל כחילוקו של הרמב"ם, ובפשטות היינו מסעיף זה, וק"ל. וע"ע מש"כ בזה המאמר מרדכי (שם, סק"ה), והגר"ח נאה בהערות בדי השולחן, שבספרו קצות השולחן (סי' קכד, אות ה), ובחק יעקב (סי' תנד, סק"ה) ובפרמ"ג (שם, במשב"ז - סק"ד), ובכף החיים סופר (סי' תה, סקנ"ד), ובדעת תורה למהרש"ם (שם, בסעיף ט) ובתשובותיו (ח"ג, סי' שלד), ע"ש. וראה גם בשו"ת אוהל יוסף [פריד] (סי' ז) שג"כ דיבר מענין זה בין נעשה מעשה בגופו של דבר ללא נעשה, וראה גם בס' גאון יעקב עמ"ס ערובין (סח, ע"א) מש"כ להעיר על חידושו של הריטב"א, ע"ש.

ומהר"י טייב בערך השולחן (בסי' שיט, סק"ג) העלה בענין זה להלכה, שכתב שם, דאם סינן יין או מים בשבת אע"ג דעבר באיסור בורר נראה דמותר לשתותו, ע"פ חילוקו של רבינו יונה דלא אסרו אלא בבישול ודכוותיה דנעשה מעשה בגופו של דבר, אבל היכא דלא נעשה מעשה בגופו של דבר, כגון הוצאה מרה"י לרשות הרבים מותר. אולם החק יעקב (בסי' תנד) כתב, שאם הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים, הו"ל כדין המבשל, ומשמע דלא ס"ל לסמוך על חילוק זה. וכן משמע בבית יוסף בסס"י רנט שמביא שם בשם המרדכי דבמלאכה דאוריתא אף שלא נעשה מעשה בגופו של דבר אסור, וגם הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת כתב, דבפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה. ומשמע דבמזיד אפילו איסור דרבנן שלא נעשה מעשה בגופו לא יאכלו. אמנם להלכה נראה דבשוגג אם לא נעשה מעשה בגופו של דבר אף במלאכה דאוריתא שרי. ובמזיד אם הוא איסור דרבנן שלא נעשה בו מעשה יש לסמוך על רבינו יונה להקל, אבל באיסור דאוריתא אין להקל. עכת"ד. ע"ש. וראה גם בדבריו בסי' שלט, סק"ב, יעו"ש. ויש לפלפל בדב"ק של מהר"י טייב, ואכמ"ל יותר