The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יב הערה ב

והנה זה ברור דלדעת הרא"ש ורש"י, כל שאינו קשר של קימא והוא של הדיוט דמותר לכתחילה, אולם מאי הוי דינא אם אינו של קימא, והוא מעשה אומן, האם גם בכה"ג שרי אף לכתחילה לדעת הרא"ש. דהעולת שבת (בסי' שיז, סק"ד) כתב, דיש לדקדק מדברי הרא"ש דאפילו בקשר שאינו של קימא אם הוא מעשה אומן דחייב ע"ז. דתרויהו בעינן לפטור, שאינו ש"ק ולא מעשה אומן. אולם הא"ר (שם, סק"א) פליג על העו"ש וכתב, דלעולם כל שאינו של קימא, אף בקשר של אומן מותר לכתחילה לדעת הרא"ש. ושכן משמע מדברי רש"י והטור וסמ"ג ורבינו ירוחם והשלטי גבורים. ע"ש. וראה גם במג"א (שם, סק"ה) שכתב ג"כ דלהרא"ש כל שאינו קשר של קימא, אפילו הוא מעשה אומן שרי לכתחילה, ואין בו איסור. ע"ש.

ואין להקשות ע"ז, מדברי רש"י בשבת (קנז, ע"א) דאמרינן התם במשנה ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, ומתבאר בגמ' דהוא דוקא לדבר מצוה. ופרש"י וקושרין, קשר שאינו של קימא אפילו לכתחילה. ע"כ. והרמב"ם (בפ"י, דשבת, הלכה ו) כתב, מותר לקשור קשר שאינו של קימא לדבר מצוה וכו'. וכתב ע"ז הרב המגיד, מותר לקשור וכו', במשנה פרק מי שהחשיך (שבת קנז, ע"א) מדבריהם למדנו וכו', ופרש"י קושרין קשר שאינו של קימא וכדעת רבינו. ומוכרח הוא שלא התירו אלא מה שהוא פטור אבל אסור. ע"כ. ומעתה בשלמא אם נימא כהעו"ש דלעולם לדעת רש"י בקשר שאינו של קימא והוא מעשה אומן, איכא מיהא איסורא דרבנן, איתי שפיר דברי רש"י בשבת הנ"ל דהא דקאמר דשרי לקשור קשר שאינו של קימא לצורך מצוה, היינו בקשר של אומן. דאע"ג דבעלמא אסור לקשור קשר כזה דאית ביה איסורא דרבנן, הכא במקום מצוה התירו. אבל אם נימא כהא"ר ודעימיה, דלעולם דעת רש"י והרא"ש להתיר בקשר שאינו של קיימא אפילו הוא מעשה אומן לכתחילה, א"כ קשיא מאי קאמר רש"י דהא דשרי לקשור לצורך מצוה, בקשר שאינו של קיימא מיירי, דמאי רבותא איכא הרי אפילו שלא לצורך מצוה נמי שרי לקשור קשר זה.

דיש ליישב ולומר, דאה"נ דלדעת רש"י כל שאינו של קיימא גם שהוא קשר של אומן שרי לקושרו אפילו בלא צורך מצוה. ולדעתו הא דאמרינן התם בגמ' דהיינו לצורך מצוה אפוקקין ומודדין קאי, אבל אקושרין לא קאי, כי לעולם בקשירה זו שאינה של קימא אף בלא צורך מצוה נמי שרי. [ובאמת לפ"ז אולי יש ליישב האי דחזינן שהרי"ף והרא"ש (שם) העתיקו המשנה כצורתה, אולם הטור בפסקי הרא"ש (וכבר הארכנו בזה במקום אחר מיהו בעל הדברים בפסקי הרא"ש), שם (בפרק כד, אות ו) השמיט להאי דינא דקשר, והביא רק דינא דפוקקין ומודדין, יעו"ש, והוא פלא לכאורה, וראיתי בקובץ שערי ציון שהרב הכותב שם (עמוד 86, הערה נט) עורר בזה, יעו"ש. אולם לדברינו איתי שפיר באופן נפלא, די"ל דהטור ראה דאין כאן שום חידוש דין בענין קשר לדעת הרא"ש, שהרי כאמור הרא"ש אזיל הכא בשיטת רש"י ומכיון דחזי דלדעת רש"י לא היה כאן חידוש ה"ה לרא"ש, ולכן לא ציין בזה כלום, וק"ל, ודו"ק]. ושו"ר בס"ד שרמז לזה מו"ר בענין אחר בס' קול סיני (הל' קושר ומתיר, הערה 11) שעמד להעיר שם עמש"כ בשו"ת בית אב (חאור"ח, סי' ס), דלדעת רש"י והרא"ש הא דקושרין בשבת לדבר מצוה בקשר של קימא מיירי, דאי באינו של קימא אף בלא דבר מצוה נמי שרי. דהא ליתא, שהרי ברש"י בשבת שם מבואר להדיא דבקשר שאינו של קימא מיירי, ואה"נ י"ל דמתני' דשבת שהצריך דבר מצוה לא קאי על קשירה, אלא משום מדידה של מצוה. א"נ מיירי בקשר שאינו של קימא ועומד לזמן דהוי פטור אבל אסור. ע"ש. וא"כ לפי דב"ק אלו יש להוסיף וליישב עוד, דאה"נ בסתם קשר שאינו של קימא אף שהוא מעשה אומן שרי, אפילו שלא לצורך מצוה וכדביאר הא"ר. והתם בגמ' דשבת הא דמוסיפינן לשיטת רש"י בקושר לצורך מצוה, הוא בקשר שאינו של קימא כשעומד לזמן, דבלא מצוה אסור אף לדעת רש"י, כמבואר ברש"י והרא"ש הנ"ל להדיא. וק"ל. וע"ע בס' בית מאיר (סס"י שיז), שעמד לבאר שם, דרש"י והרמב"ם פליגי בענין קשר של מצוה, דהרמב"ם ס"ל להתיר לצורך מצוה אף קשר שהוא אסור מדרבנן, אבל רש"י ס"ל לאסור קשר שאסור מדרבנן, אף לצורך מצוה. ואה"נ דלדידיה ליכא נ"מ בין מצוה ללא מצוה. ע"ש. וא"כ לפ"ז ג"כ מיושב שפיר, ודו"ק.

ולעומת שיטת רש"י והרא"ש, לפי דעת הרי"ף והרמב"ם קשר של אומן ואינו של קימא, איכא ביה עכ"פ איסורא דרבנן. כמבואר בעולת שבת (שם, סק"ב) שכתב שם, דלדעת הרי"ף והרמב"ם תרוויהו בעינן מעשה אומן וקשר של קימא ואז הוי דאוריתא, ובאחד מהם הוי איסור דרבנן, ע"ש. ובאמת כן מצאתי למו"ר בחו' קול סיני (הל' קושר ומתיר, ניסן תשכ"ז, הערה 4), דנקט לה הכי בפשטות מדנפשיה, דלשיטת הרי"ף והרמב"ם תרתי בעינן לחיובא מעשה אומן וקשר של קימא. ובאחד מהם פטור אבל אסור. וציין שם שכן הוא באורחות חיים הל' שבת (סי' קה) ובריב"ש תשובה (סי' קכב), ואיברא, דהתם לא מבואר במילתיהו אלא דבתרוויהו של אומן ושל קימא דהוי דאוריתא, ובשאינו מעשה אומן ושל קימא דהוי דרבנן. ובאיפכא, שאינו של קימא והוי מעשה אומן לא מבואר כלל. אמנם נראה דס"ל למר דסתימת הדברים דנקטו לה ברישא, דקשר של קימא והוא של אומן חייב מדאוריתא, הוא העיקר דרק בכה"ג הוי דאוריתא ותו לא מידי, והאי דסיימו דבשאינו של אומן ושל קימא דהוי דרבנן לאו דוקא דה"ה איפכא. ועכ"פ כאמור, דהעולת שבת נקיט לה להדיא הכי בביאור דבריהם של הרי"ף והרמב"ם דתרוויהו בעינן ובחדא מינהו הוי דרבנן, וכנראה שג"כ הבין דהא דנקטו ברישא דמלתיהו, דבתרוויהו הוי דאוריתא הוא בדוקא. והא דנקטו בסיפא דדבריהם בשאינו מעשה אומן ושל קיימא דהווי דרבנן לאו דוקא. ולחידוש נקטו הכי דאע"ג דהוא של קימא אפ"ה שרי מדאוריתא, כיון שהוא של הדיוט, וכ"ש איפכא. וק"ל.

וע"ע במג"א (סי' שיז, סק"ג) שג"כ מבואר בדבריו הכי להדיא, דס"ל דכל שהוא מעשה אומן ואינו של קימא הוי דרבנן. שהרי על דברי מרן שם (בסעיף א) שכתב, דלצורך מצוה כגון שקושר למדוד אחד משיעורי התורה מותר לקשור קשר שאינו של קימא. כתב המג"א בסתמא, ולצורך מצוה וכו', אפילו מעשה אומן דאל"כ אפילו בלא מצוה שרי. ע"כ. ומדנקט לה בסתמא משמע דמבאר הכי ג"כ לדעת הרמב"ם, שהרי מרן דנקט לה להאי דינא דלצורך מצוה שרי וכו' אף לדעת הרמב"ם נקט לה. ושכן מפורש להלכה זו בדברי הרמב"ם בפרק י' דשבת (הלכה ו) דמותר לקשור קשר שאינו של קימא לדבר מצוה, כגון שיקשור למדוד שיעור משיעורי התורה וכו', וע"ז כתב המג"א, דאפילו שהוא קשר של אומן שרי היות ואינו של קימא והוי במקום מצוה, והיינו דאינו אסור לקשר זה אלא מדרבנן, ובמקום מצוה לא גזרו. הא משמע דס"ל נמי להמג"א דאף באינו של קימא והוא מעשה אומן, אסור לרי"ף והרמב"ם רק מדרבנן. וע"ע בשו"ת אבני נזר חאור"ח (סי' רכה), דמבואר נמי בדבריו כיוצ"ב, דהא דנקט הרמב"ם דבאינו של קימא שרי במקום מצוה היינו אף במעשה אומן, ע"ש. [וע"ע היטב בדבריו שבחאור"ח (סי' קפב, אות ב), יעו"ש]. ועתה ראיתי בספר בגדי ישע על השו"ע (ברס"י שיז) דנקט לה נמי הכי בפשטות דלדעת הרי"ף והרמב"ם אם הוא קש"ק ואינו מעשה אומן, או מעשה אומן ואינו של קיימא, הוי מדרבנן, ופטור אבל אסור הוא. ע"ש. אולם אחר ההתבוננות מצאתי שדבר זה מפורש בהרמב"ם שם (פרק י, ה"ב) שכתב, כל קשר שאינו של קיימא אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור. ע"ש. וראה נמי בב"י (סי' שיז, סוף דף עט, ע"ב) שג"כ הביא כן דכל קשר של אומן ואינו ש"ק, פטור אבל אסור הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם ע"ש. ונמצא שדבר זה הוא מפורש. ועתה ראיתי ג"כ בקובץ "שערי ציון" (עמוד 77) ומצאתי שם בהערות (הערה ח) שהביא את דברי הדרכי משה הארוך (באמצע סק"א) וכן הוא נמי בדרכ"מ בטור (סק"א) שדן שם בזה מאי הוי דינא בקשר שאינו של קימא והוא מעשה אומן, ונתן בזה טעם ומקור לאיסור. ולכאורה צע"ק מדוע דן מסברת עצמו ולא ציין לדברי הרמב"ם המפורשים. ע"ש. וראה עוד בשו"ע (שם, ס"א) ובביאור הגר"א (שם) ד"ה וכל קשר, וראה נמי בשו"ת מהר"י קורקוס (הנדפס בסוף הרמב"ם הוצ' פרדס) בסי' ו, יעו"ש היטב. וראה גם בס' מעשה רוקח (פ"י, דשבת, ה"ו) שהביא את גירסת הרמ"ע מפאנו ככת"י, שכתב, דמצא בנ"א בכת"י הגורסים בדברי הרמב"ם, מותר לקשור "קשר של קימא" לדבר מצוה וכו', (ולא כהגירסאות שלפנינו קשר שאינו של קימא). וכתב המעש"ר, דלפי אותה נוסחא צ"ל דקאי לפמ"ש הרמב"ם שם (בהלכה א) דהקושר קשר של קימא ואינו מעשה אומן פטור. והכא דהוי לדבר מצוה, שרי אפילו לכתחילה. ולגירסאות שלפנינו צריך לומר דהא דשרינן באינו של קימא הוא אף כמעשה אומן, דאם אינו מעשה אומן בלא"ה התירו רבינו אפילו לדבר הרשות. ע"ש. א"כ באמת לפי אותה גירסא של הרמ"ע מפאנו, אין הוכחה נחרצת מדברי הרמב"ם דס"ל נמי בקשר שאינו של קימא והוא מעשה אומן דהוי רק מדרבנן. דהרי הרמב"ם ס"ל להתיר כאן במצוה רק קש"ק ואינו מעשה אומן. וק"ל. אמנם עי' במעשה רוקח (שם) שעמד לקיים את הגירסא שלפנינו שכן היא הנוסחא הנמצאת בשישה נוסחאות, ושנים מהם כ"י משנת הקס"ב, ושנת הקי"א, ושכן הוא בפרוש המשנה להרמב"ם במשנה דשבת (שם), יעו"ש. וע"ע בערוך לנר בחי' לסוכה (לג, ע"ב) ד"ה אוגדו, ע"ש. וע"ע היטב להגאון הנצי"ב במרומי שדה עמ"ס ערובין (קב, ע"ב) ד"ה במשנה קושרין, וראה גם בחזו"א חאור"ח (סי' קיב, סק"ד), ע"ש.