The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן י הערה ה

ונראה לבאר, דהאי דנקיט לה בירושלמי ובמכילתא ברישא האי קרא דלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, והיינו הפסוק הראשון שנאמר בענין זה, דהוא בפרשת בשלח (פרק יד, פסוק יג), והרמב"ם נקיט לה ברישא הפסוק שנאמר בפר' שופטים (פרק יז, פסוק טז) וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. היינו משום שעצם פשוטו של הפסוק שנאמר בפר' בשלח - כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם - כשלעצמו, אין בו לשון אזהרה וציווי, אלא בפשטות נראה דהוא לשון סיפור דברים והבטחה בעלמא, כי אלו המצריים אשר עינו את בנ"י תחת סבלותיהם ילכו לאבדון עולם ולא יתראו יותר לפני בני ישראל. ורק הפסוק שנאמר בפר' שופטים וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, מגלה שהפסוק שנאמר בפר' בשלח הוא לשון ציווי, שהרי מלבד שם לא מצינו בשום מקום קודם לכן שציוה ה' לבנ"י באזהרה מפורשת, שלא לשוב למצרים. וממילא לפ"ז יש לומר, דהרמב"ם נקיט לה כסדר עיקר הלימוד, דברישא נקט לה הקרא דפר' שופטים שהוא מגלה דאיכא ציווי שלא לשוב מצרימה ובתר הכי נקיט לה לקרא דפר' בשלח כי אשר ראיתם וגו' דאגלאי מילתא דהוא לשון ציווי. אולם הירושלמי והמכילתא נקטי לה כסדר פרשיות התורה, ולהכי הובא הפסוק דפר' בשלח ברישא, ואע"ג דלא נשמע מיניה במפורש דהוא ציווי ואזהרה, מ"מ מהפסוק שאחרי כן דפר' שופטים, נשמע להאי קרא נמי דהוא לשון ציווי דבא זה ולימד על זה, וילמד המפורש על הסתום. ועדיף למנקט כסדר הפרשיות, וא"צ להקדים המאוחר.

ועי' בתורה תמימה פר' בשלח (שם, אות ז) שהביא את דברי הירושלמי דיליף מהאי קרא כי אשר ראיתם וגו' שזהו אחד משלשה מקומות שבהם הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים. וכתב ע"ז: ואעפ"י דלפי פשטות הלשון אין זה לשון אזהרה רק הבטחה, צ"ל מדהבטיח כן הקב"ה חייבים ישראל מצידם להשתדל בקיום ההבטחה, וממילא מוזהרים שלא לשוב. ע"ש. וא"כ לפ"ז אולי יש לכאר עוד, דהמכילתא ס"ל דיש בלשון זה של ההבטחה ג"כ לשון ציווי, כמו שמבאר התו"ת שמכלל ההבטחה שהכטיח הקב"ה שלא יראו יותר את המצריים, צריכים ישראל לקיים הבטחה זאת, משום דס"ל שהבטחה זאת לא היתה רק בגלל צורכם של ישראל שאויביהם שונאיהם ילכו לאבדון, אלא גם רצון הקב"ה שלא יתראו עם תועבות מצרים. אבל הרמב"ם ס"ל דהבטחה זו אינה אלא לצורכם של בנ"י שכל אלו המצריים אשר רדפו אחריהם ילכו לאבדון שלא יהיה אפשר לראותם עוד עד עולם, לחזק את ליבם של ישראל בשמחה ובטחון, כעין הא דאיתא בפסחים (קיד, ע"ב) שאמרו בנ"י כשם שאנו עולים מצד זה, כך המצריים עולים מצד אחר וכו' בא הקב"ה בהבטחה אליהם שיהיה ליבם סמוך ובטוח שלא יראו אותם לעולם. אבל שום לשון ציווי לא נשמע מיניה שיצטרכו לקיים את ההבטחה, ולהכי הוצרך למינקט ברישא קרא דפר' שופטים דרק מהתם נשמע לראשון שיש בו ג"כ ענין של ציווי, וק"ל.

אולם עתה ראיתי בביאור ברית משה על ספר הסמ"ג (לאוין רכז, אות א), שג"כ עמד בזה מדוע במכילתא נקיט לה ברישא קרא דפר' בשלח וכו' ושאר מוני המצוות הזכירו הפסוק דפר' שופטים ברישא. ועמד לבאר את זה כעין דברינו הראשונים, והביא סיעתא לזה מדברי המהרש"א בחידושי אגדות סוכה (נא, ע"א) שביאר דברי הגמ' שם דאמרינן מ"ט איענשו משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, והיינו קרא דפר' שופטים, והאי דלא נקיט ליה לקרא דפר' בשלח כי אשר ראיתם וגו' משום דלא משמע מיניה ציווי אלא סיפור דברים בעלמא בגאולתן ממצרים. וממילא משו"ה מוני המצוות נקטו ברישא קרא דפר' שופטים דמשמע מיניה לשון ציווי. מיהו המכילתא מייתי האי קרא בפר' בשלח משום דמההוא קרא דפר' שופטים נשמע דגם הכא הוא לשון ציווי. ע"ש מש"כ בזה עוד, אי איכא בזה פלוגתא דהבבלי והירושלמי. יעו"ש. ועכ"פ הדברים מבוארים בס"ד.